כתב: ד"ר חגי צורף
1970
חורף-אביב – מחריפות תקריות האש בגבול ירדן ולאורך תעל סואץ ("מלחמת ההתשה"). גולדה מאשרת הפצצות עומק בתוך מצרים. המצרים פורסים סוללות טילי נ"מ לאורך התעלה שמאוישות בצוותים סובייטים.
מרס – ממשלת ישראל דוחה את הצעתו של נחום גולדמן לצאת למצרים כנציג הממשלה לשיחות שלום עם שליט מצרים נאצר (בטענה שזה הזמינו להגיע). בעקבות "פרשת גולדמן" מתפרסם ב-8 באפריל "מכתב השמיניסטים", שהאשים את ממשלת גולדה באי מיצוי הזדמנויות לשלום ומעורר סערה בישראל.
22 במאי – חוליית מחבלים שחדרה מלבנון ירתה טיל לעבר אוטובוס שהסיע ילדים ממושב אביבים לבית הספר. בפיגוע נהרגו 12 ובהם שמונה ילדים.
יוני – מתפרסמת "יוזמת רוג'רס" להפסקת אש בין ישראל ומצרים והתקדמות להסדר מדיני על בסיס החלטה 242 של האו"ם.
אוגוסט – ממשלת ישראל, ששללה תחילה את היוזמה, החליטה לקבל את יוזמת רוג'רס להפסקת אש ועקב כך פרשה סיעת גח"ל מן הממשלה. ב-8 באוגוסט תמה "מלחמת ההתשה" שגבתה מישראל את חייהם של מאות נופלים. בתוך זמן קצר התברר שהמצרים ניצלו את הפסקת האש כדי לקדם טילי נ"מ אל תעלת סואץ בניגוד להסכם. גולדה החליטה שלא להגיב צבאית.
ספטמבר – נשיא מצרים נאצר מת, ואנואר סאדאת מחליף אותו בתפקיד.
1971
ינואר – חודשה שליחות שליח מזכ"ל האו"ם גונאר יארינג שהוקפאה עקב קידום טילי הנ"מ המצריים.
4 בפברואר – בנאום בפני הפרלמנט המצרי מציע נשיא מצרים, סאדאת, הסדר בתעלת סואץ, שנתפס כעמדה מתונה לעומת העמדות שהציג קודמו נאצר, אולם לא הייתה בה נסיגה מהדרישה המצרית לנסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967 בכל הגזרות. ב-8 בפברואר הגיש יארינג שאלות לישראל ומצרים לגבי מה שראה כפתרון שמבוסס על החלטה 242. גולדה דחתה את הדרישה לנסיגה מלאה, אך בירכה על נכונות מצרים לקיים משא ומתן על הסדר לפתיחת תעלת סואץ לשייט שישראל מוכנה לו בכל עת. הממשלה אף קבעה את תנאי ישראל להסדר, ובכלל זה עומק הנסיגה של כוחותיה ממזרח לתעלה. "מתקפת השלום" בחורף 1971 לא הביאה בשלב זה לתזוזה מדינית. ישראל בראשות גולדה ומצרים בראשות סאדאת, הציגו עמדות נוקשות שביניהן שררה תהום. כל עוד ניהלו את המגעים המדיניים מתווכים שתמכו בנסיגה מלאה של ישראל לקווי 4 ביוני 1967 בכל הגזרות, פעלה גולדה כדי לטרפד את המהלכים.
21 בפברואר – גולדה הביאה לממשלה הצעה להקים את "ועדת ראש הממשלה לטיפול בילדים ובנוער במצוקה". הוועדה מבטאת את תפיסת עולמה של גולדה, בדבר הצורך להציב את הרווחה ושיפור מצבן של השכבות הנחשלות במקום גבוה מאוד בסדר העדיפויות הלאומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בתקציבים לעניינים חברתיים שגדלו בקצב מהיר מדי שנה. ראיון עם ד"ר אילה מאיר, יו"ר הצוות לשירותי בריאות ושירותים סוציאליים לפרט ולמשפחה, וועדת רוה"מ לילדים ובני נוער במצוקה
בחורף-אביב – הוקמה תנועת "הפנתרים השחורים" ששמה לה למטרה להביא את זעקתם של יוצאי עדות המזרח המקופחים. ב-18 במאי קיימו הפגנה אלימה שלאחריה אמרה גולדה שמי שזורקים בקבוקי תבערה על שוטרים, "הבחורים האלו אינם נחמדים". אמירה זו, שהוצאה לחלוטין מהקשרה, ליוותה אותה עד סוף ימיה.
מאי – מזכיר המדינה, ויליאם רוג'רס הגיע לישראל לאחר ביקור בכמה מדינות ערביות ובכלל זה במצרים, במטרה לקדם הסדר ביניים לפתיחת התעלה כחלק מהסדר כולל. מאמציו של רוג'רס לא נשאו פרי והוא לא הצליח לגשר על פערי העמדות. ביולי-אוגוסט הגיע תת שר החוץ, ג'וזף סיסקו, אך גם ניסיונותיו לקדם הסדר ביניים כשלו. הפערים בין עמדות ישראל למצרים היו גדולים ובאותה העת לא היו ניתנים לגישור.
אוגוסט – הממשלה החליטה להעניק לקריית ארבע מעמד של מועצה מקומית ובכך עשתה צעד גדול להפיכתה ליישוב קבע בשטחים המוחזקים.
קיץ-סתיו – יחסי עבודה סוערים ושורה של שביתות מעמידות את הממשלה בראשות גולדה, בעימותים מול ההסתדרות הכללית בהנהגת יצחק בן-אהרון.
29 בנובמבר – במכתב לקנצלר גרמניה, וילי ברנדט, מציעה לו גולדה להפעיל את השפעתו כזוכה פרס נובל שלום לקידום הסדר מדיני במזרח התיכון.
דצמבר – בעקבות נכונותו של קיסינג'ר לנהל את מאמצי השלום במזרח התיכון במקום מחלקת המדינה, מגמישה גולדה את עמדותיה לגבי הסדר מדיני. במהלך ביקור בארצות הברית מגיעה גולדה ל"הבנות דצמבר 1971" עם היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר. נכללה בהם הצעה ישראלית להסדר ביניים בתעלה שבמסגרתו ייסוגו הכוחות הישראלים לפתחי מעברי המיתלה והגידי בסיני (כ-30 קילומטר מתעלת סואץ), התעלה תיפתח לשייט ויובטח שימשכו הדיונים להסדרי ביניים נוספים. העמדה הישראלית שהציעה להתקדם במתווה של הסדרי ביניים הייתה מעתה ואילך עמדתה המדינית של ממשלת גולדה. היא עמדה בניגוד לעמדת מצרים שדרשה הסדר כולל ובו התחייבות לנסיגה ישראלית לקווי הגבול הבינלאומי בכל הגזרות.
1972
ינואר-מרס – גולדה נפגשת עם מלך ירדן חוסיין ומציעה לו הסדר שלום על בסיס תיקונים בגבולות 1967, בדומה לקווי "תכנית אלון", וירושלים המאוחדת בריבונות ישראל. גולדה תוסיף ותיפגש עם חוסיין במסגרת מאמצים להגיע להסדר (סה"כ נפגשה עמו פנים אל פנים 12 פעמים). 16.3.1972 - הודעת הממשלה על נאום מלך ירדן, דברי הכנסת
ינואר-פברואר – מחלקת המדינה מציעה "שיחות קרבה" בין ישראל למצרים. ישראל מסכימה ומצרים דוחה את ההצעה.
מאי – שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין, מציע לקיסינג'ר שוב תהליך מדיני במתווה של הסדרי ביניים. קיסינג'ר אינו מקדם את הרעיון.
4 במאי – גולדה עורכת ביקור ברומניה. בשיחה עם הנשיא צ'אושסקו מציעה לו להעביר לסאדאת מסר ובו הצעה לפתוח במשא ומתן חשאי לשלום עם ישראל. הצעה דומה העבירה לשאה הפרסי בפגישתה החשאית עמו ב-18 במאי (הצעות ברוח זו העבירה למצרים כמה וכמה פעמים באמצעות מתווכים בינלאומיים. מצרים דחתה את ההצעות). 18.5.1972 - פגישה בין ראש הממשלה לשאה של איראן מוחמד רזא פהלווי
8 במאי - מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" חוטפים מטוס של חברת "סבנה" בדרכו לישראל. לאחר נחיתתו בשדה התעופה לוד (היום נתב"ג), הם דורשים שחרור מאות מחבלים שכלואים בישראל. נוסעי המטוס שוחררו במבצע של סיירת מטכ"ל, שבמהלכו נהרגה נוסעת אחת.
30 במאי – מחבלים יפנים חברי ארגון הטרור "הצבא האדום היפני", שפעלו בשליחות "החזית העממית לשחרור פלסטין", תקפו בירי נוסעים ואזרחים בשדה התעופה בלוד והרגו 24 מהם. ב-1 ביוני קיבלה גולדה מברק תנחמים ממלך ירדן חוסיין על הרוגי הטבח בלוד. ב-4 ביוני החזירה גולדה מברק תשובה
18 ביולי – נשיא מצרים סאדאת מודיע על הפסקת פעולתם של אלפי יועצים צבאיים סובייטים במצרים. בתגובה העלתה גולדה לראשונה בפומבי בנאום בכנסת את הצעתה לסאדאת לפתוח במשא ומתן על הסדר חלקי בתעלת סואץ, שיוביל בהמשך להסכם שלום מלא.
אוגוסט – ברית המועצות מטילה "כופר עלייה" על יהודים אקדמאים שמבקשים לעלות לישראל. גולדה פנתה אל מנהיגי מדינות בעולם שיפעלו נגד הכופר.
5 בספטמבר 1972 – מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" תוקפים את מגורי הספורטאים הישראלים בכפר האולימפי במינכן, הורגים שניים מהם ולוקחים תשעה כבני ערובה. המחבלים דורשים שחרור מחבלים שכלואים בישראל. גולדה וממשלתה סירבו לדרישה. בשעות הבאות מנהלת גולדה מגעים עם שלטונות גרמניה ושולחת את ראש המוסד לייעץ לגרמנים בפעולת חילוץ בני הערובה. הפעולה ב-6 בספטמבר נכשלה וכל בני הערובה מצאו בה את מותם. לאחר שצבי זמיר, ראש המוסד, פרס בפני גולדה ושרים נוספים את פרטי הפעולה הכושלת, ניהלה גולדה התכתובת עם הקנצלר הגרמני ברנדט לגבי חקירת האירוע. שלושה מתוך שמונת המחבלים שנותרו בחיים שוחררו בסוף אוקטובר כתוצאה מהיענות ממשלת גרמניה לדרישות של מחבלים שחטפו מטוס של לופטהאנזה.
שלהי ספטמבר – גולדה מאשרת לראש המוסד לנקוט בפעולות אקטיביות לפגיעה במחבלים על אדמת אירופה עוד לפני ביצוע פעולות טרור.
סוף נובמבר ותחילת דצמבר - דיונים בלשכתה של גולדה ובממשלה על התראה שמסר אשרף מרוואן, סוכן המוסד המצרי, ולפיה מצרים עומדת לפתוח באש. ראש אמ"ן אלי זעירא מעריך שלא תיפתח אש. גולדה מתייחסת בספקנות להערכתו. האש לא פרצה.
1973
ינואר - פגישה ראשונה עם האפיפיור, פאולוס ה-6
בסוף פברואר מגיעה גולדה לביקור בוושינגטון. היא מקיימת שורה של פגישות עם בכירי הממשל האמריקני ובראשם קיסינג'ר והנשיא ניקסון, בהן פרסה את עמדת ישראל במענה לרעיונות שהעלה בושינגטון היועץ הבכיר של סאדאת חאפז איסמעיל לגבי הסדר בין ישראל למצרים. גולדה הציגה עמדה נוקשה אך גם חזרה על הצעתה להתקדם במתווה של הסדרי ביניים והסכימה שקיסינג'ר ימשיך ויבדוק את הצעותיו של איסמעיל ובלבד שישראל לא תופתע.
אפריל – לאחר אישור של גולדה, ביצעו כוחות מיוחדים של צה"ל את מבצע "אביב נעורים" נגד בתי מחבלים בביירות.
אפריל – מתקבלות ידיעות מהסוכן אשרף מרוואן ועל פיהן מצרים מתכוונת לפתוח במלחמה בשבוע השני של מאי. בדיונים שנערכו קיבלה גולדה את עמדתם של הרמטכ"ל, שר הביטחון וראש המוסד. ובניגוד לעמדתו של ראש אמ"ן, שיתכן והידיעות משקפות כוונה אמיתית של מצרים. צה"ל פותח בהכנות לאפשרות של מלחמה (כוננות "כחול לבן"). מלחמה לא פורצת.
חורף -אביב – גולדה מתמודדת עם ההשלכות של הצעה שהוגשה בסנאט ובבית הנבחרים האמריקני, לפגוע בקשרי המסחר עם ברית המועצות אם זו לא תקל על הגירת יהודים ממנה ("תיקון ג'קסון-ואניק"). ממשל ניקסון לוחץ על ישראל שלא לפעול לקידום החוק וגולדה דוחה האשמות שישראל נעתרה ללחץ כדי להבטיח את אספקת הפנטומים לישראל. לאורך כל תקופתה כראש ממשלה פעלה גולדה רבות למען עליית יהודים מברית המועצות לישראל ובשנים אלו הגיעה זו לשיא מאז הקמת המדינה ועלו למעלה מ-100 אלף יהודים.
אביב-קיץ 1973 – גולדה, שחשבה לפרוש מהחיים בפוליטיים, מחליטה להיענות ללחץ של ראשי מפלגת העבודה ולהתייצב בראש רשימת המפלגה בבחירות הקרובות שצפויות היו להיערך בסוף אוקטובר.
מאי-יוני 1973 - ישראל מגמישה עוד את עמדתה המדינית ומציעה שוב התקדמות מדינית בצורה מדורגת, צעד אחר צעד על בסיס החלטה 242, תוך התחייבות מפורשת שהצעד הראשון אינו האחרון וימשכו מגעים לנסיגות נוספות.
יוני – ביקור רשמי ראשון של קנצלר גרמניה המערבית בישראל. הקנצלר וילי ברנדט נעתר לבקשתה של גולדה, שהוגשה לו במהלך ביקורו, ושולח דיפלומט גרמני בכיר לקהיר שמעביר לסאדאת בראשית יולי הצעה לפתוח בשיחות חשאיות עם ישראל להשגת הסדר מדיני. סאדאת דוחה את ההצעה.
יוני – "ועדת ראש הממשלה לטיפול בילדים ובנוער במצוקה" מגישה את המלצותיה ובהן שורה של המלצות בתחומי הרווחה, הסעד והמצוקה. בדיון בממשלה על המלצות הוועדה, תוקפת גולדה את הפערים הכלכליים הגדולים שנוצרו בישראל והבטיחה לפעול לצמצומם ברוח המלצות הוועדה.
אוגוסט – מפלגת העבודה מקבלת את עיקרי מדיניותה לגבי השטחים המוחזקים ("מסמך גליל"), שמציג עמדות ניציות למדי וזוכה לביקורת חריפה מצד החוגים היוניים במפלגה. גולדה מגנה על המסמך בפני המבקרים.
ספטמבר – במגעים בין קיסינג'ר (שמונה גם לתפקיד מזכיר המדינה), לשגריר ישראל בוושינגטון שמחה דיניץ שחזר מהתייעצויות בישראל, סוכם בהתאם להנחיות שקיבל השגריר מגולדה, דיין, גלילי ואלון, שלאחר הבחירות והקמת ממשלה חדשה בישראל יתחילו מגעים בין ישראל לארה"ב בדבר דרכים ליישוב הסכסוך במזרח התיכון.
25 בספטמבר – בפגישת גולדה עם המלך חוסיין מסר המלך, כי ללא התקדמות מדינית באזור, קיימת סכנה לפרוץ מלחמה. כן טען כי הצבא הסורי נמצא בהיערכות, יתכן לקראת מלחמה. גורמי הביטחון הרגיעו את גולדה המודאגת שאין בכך חדש ולא צפויה מלחמה בקרוב.
סוף ספטמבר-תחילת אוקטובר – ידיעות מודיעיניות ותצפיות מודיעין שנמסרו ללשכת ראש הממשלה מלמדות שצבא מצרים מתגבר באופן משמעותי את כוחותיו בגזרת תעלת סואץ, וכי הצבא הסורי נמצא במערך חירום מלא. הערכת אמ"ן – הסורים במערך הגנתי בשל חשש ממתקפה ישראלית וצבא מצרים מקיים תרגיל שגרתי שמדמה את חציית התעלה וכיבוש סיני. "סבירות נמוכה למלחמה בעתיד הקרוב", קובע ראש אמ"ן אלי זעירא.
30 בספטמבר – למרות המתיחות הביטחונית ועל סמך ההערכות המרגיעות של אמ"ן, יוצאת גולדה לשטרסבורג למועצת אירופה ונשאה בו נאום פייסני על רצונה בשלום. ב-2 באוקטובר היא ממשיכה לווינה לפגישה עם הקנצלר קרייסקי, בנוגע להחלטתו לסגור את מחנה המעבר של עולים מברה"מ בשנאו, בעקבות התקפה של מחבלים על רכבת שהובילה עולים בתחמי אוסטריה.
3 באוקטובר – על רקע ידיעות בנושא תגבור כוחות במצרים וסוריה, מתקיימת לפי בקשתו של שר הביטחון דיין, התייעצות צבאית-מדינית בלשכת ראש הממשלה ששבה באותו היום מווינה. בהתייעצות חוזרים גורמי אמ"ן על הערכת "ההסתברות הנמוכה" למלחמה. למרות הספקות שמגלים גולדה ודיין לגבי הערכות אמ"ן, הם מחליטים על תגבור כוחות סדירים ברמת הגולן אבל עדיין ללא גיוס מילואים. באותו יום נערכה ישיבת ממשלה ובה לא העלתה גולדה כלל את המצב הביטחוני בגבולות.
5 באוקטובר – בשעות הבוקר המוקדמות של ערב יום הכיפורים מתקבלות ידיעות על פינוי משפחות היועצים הסובייטים ממצרים וסוריה. בעקבות זאת הוכרזה כוננות כללית בצה"ל עדיין ללא גיוס מילואים. באותן השעות, מקבל ראש המוסד זמיר בקשה מאשרף מרוואן להיפגש עמו בדחיפות בלונדון כדי לדבר על מלחמה. בבוקר מתכנסות כמה התייעצויות במערכת הביטחון, בצבא, ובלשכתה של ראש הממשלה. בישיבת ממשלה מאולתרת בשעות הצהריים המוקדמות מגלה גולדה ספקנות רבה לגבי הערכותיו של ראש אמ"ן שלא צפויה מלחמה, לכל היותר פעילות התקפית מצומצמת, ואומרת, "אנחנו לא יודעים במה הם יתחילו". משתתפי הישיבה מסמיכים את ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט במידת הצורך על פעולות התקפיות וגיוס מילואים, עוד לפני ישיבת הממשלה שצפויה ביום ראשון 7 באוקטובר.
6 באוקטובר, 03:50 – מזכירה הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל ישראל ליאור, מדווח לה על הידיעה שהעביר ראש המוסד זמיר מפי אשרף מרוואן על כך שבאותו יום (שבת, 6 באוקטובר), לפנות ערב, יפתחו מצרים וסוריה במלחמה נגד ישראל.
6 באוקטובר, 08:05 – בהתייעצות בלשכתה מקבלת ראש הממשלה החלטה שלא לפתוח במכה מקדימה נגד חיל האוויר הסורי כפי שביקש הרמטכ"ל. כמו כן, מחליטה גולדה לקבל את המלצתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר לגייס גיוס מילואים רחב של המערך הלוחם, בניגוד לדעתו של שר הביטחון דיין, שהציע לגייס בשלב זה גיוס מוגבל.
6 באוקטובר, 14:00 – בעיצומה של ישיבת הממשלה נשמעת אזעקה ומתחילה מלחמת יום הכיפורים.
7 באוקטובר 14:50 – בישיבת קבינט המלחמה משמיע דיין דיווח קודר על המצב בחזיתות. דיין אף מציע לאור המצב החמור, להכין לשימוש במקרה הצורך נשק בלתי קונבנציונלי, גולדה דוחה את ההצעה.
8-7 באוקטובר – לאור המצב החמור פותחת גולדה במאמצים מדיניים אינטנסיביים בעיקר מול קיסינג'ר כדי: א. למנוע החלטה על הפסקת אש במועצת הביטחון של האו"ם לפני שצה"ל הדף את הצבאות סוריה ומצרים. וב. לשכנע את הממשל האמריקני לספק חימוש רב לישראל עוד במהלך הקרבות.
9 באוקטובר – בישיבת קבינט המלחמה עם הרמטכ"ל מציעה גולדה לצאת באופן חשאי ל-24 שעות, כדי להיפגש עם הנשיא ניקסון ולשכנע אותו לספק נשק לישראל. קיסינג'ר משיב בשם הנשיא שאין צורך בכך, שכן הנשיא החליט לספק לישראל את כל החימוש שנחוץ לו.
10 באוקטובר – גולדה וקבינט המלחמה מאשרים לצה"ל לפתוח בהתקפה בצפון, מעבר לקווי הפסקת האש עם סוריה, לכיוון דמשק מבלי לכבוש אותה. למחרת נפתחה ההתקפה וצה"ל מגיע עד למרחק של כ-35 קילומטר מדמשק.
12 באוקטובר – לנוכח כוונתם לפתוח בהתקפה להרחבת ראש הגשר, מתנגדים המצרים להפסקת אש. גם ישראל מתנגדת להפסקת אש לפני שהשלימה מבצע לכיבושים טריטוריאליים בדרום. ההחלטה על הפסקת אש במועצת הביטחון נדחתה בשלב זה.
13 באוקטובר - האמריקנים שעד אז גוררים רגליים, פותחים ברכבת אווירית מסיבית להעברת חימוש רב לישראל.
14 באוקטובר – גולדה משכנעת את הממשלה לאשר לצה"ל לפתוח בהתקפה בדרום, לחציית תעלה סואץ וכיבוש שטחים על אדמת מצרים ממערב לה (מבצע "אבירי לב"). למחרת מתחיל המבצע. תחילה נתקל בקשיים רבים, אך גולדה ודיין מחליטים שלא להפסיק את המבצע. בהמשך מצליח צה"ל למתוח שני גשרים על התעלה ולהעביר כוחות רבים של צה"ל מערבה.
15-16 באוקטובר – ישראל עושה מאמצים באמצעות קיסינג'ר להניא את כוחות הצבא הירדני שהתייצבו על אדמת סוריה, מליטול חלק בקרבות. לאכזבתה של גולדה, מצטרף הצבא הירדני לקרבות וסופג אבדות כבדות.
16 באוקטובר – בנאום בכנסת חושפת גולדה את העובדה שכוחות של צה"ל פועלים ממערב לתעלה. הדבר מעורר מורת רוח בקרב מפקדי הצבא, מכיוון שבמצרים עדיין לא הבינו בשלב זה את מהלכי צה"ל.
19 באוקטובר – במברק לקיסינג'ר, מביע מנכ"ל משרד רה"מ, מרדכי גזית, בשמה של גולדה את רצונה של ישראל, "המלחמה האיומה זו לא תסתיים בהפסקת אש בלבד, אלא אנו רוצים שתסתיים בהסכם שלום". על המסר הזה חזרה ישראל כמה פעמים בימים הבאים.
20 באוקטובר – ראש המוסד זמיר מדווח לגולדה על פגישה נוספת שקיים ביום הקודם עם אשרף מרוואן, ובה אמר הסוכן המצרי שסאדאת לא יסכים להפסקת אש. בעקבות הדיווח הזה מחליטה גולדה להגביר את הלחץ הצבאי על מצרים. בימים אלו, מרחיב צה"ל את שליטתו על אדמת מצרים ממערב לתעלת סואץ.
20 באוקטובר – קיסינג'ר יוצא למצרים, לשיחות עם מזכיר המפלגה הקומוניסטית בברה"מ ליאוניד ברז'נייב על הפסקת אש בקרבות. ערב צאתו הוא מבקש מדיניץ למסור לגולדה, שהוא יוצא למוסקבה כמנצח בעקבות הישגי ישראל וכי לא יוחלט דבר ללא תיאום עמה.
22 באוקטובר – קיסינג'ר מגיע לביקור בן כמה שעות בישראל בדרכו חזרה ממוסקבה לוושינגטון, אחרי שסיכם עם ברז'נייב על הסכם הפסקת אש במלחמה ובו שלושה סעיפים. ההסכם הושג, בניגוד להבטחותיו של קיסינג'ר, ללא תיאום עם ישראל ולמורת רוחה של גולדה. באותו הערב התקבלה בניו יורק החלטה 338 של מועצת הביטחון על הפסקת אש בקרבות במזרח התיכון.
23 באוקטובר – לראשונה עולה בלשכת ראש הממשלה הצעה שהעלה חיים בר-לב, שמונה כמפקד חזית הדרום, לסיים את המלחמה בהסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים.
25-22 באוקטובר – למרות הפסקת האש נמשכים הקרבות, וגם החלטה 339 על הפסקת אש שהתקבלה במועצת הביטחון ב-23 באוקטובר לא גורמת להפסקתם. גולדה מאשרת לצה"ל להמשיך בהתקדמותו למרות הפסקת האש, בטענה שהמצרים הם שמפרים אותה. צה"ל מגיע לכביש סואץ-קהיר, ובהמשך למבואות העיר סואץ, ובכך משלים את כיתור הארמיה השלישית המצרית. הארמיה השלישית המצרית פרוסה ממזרח לתעלה בחלקה הדרומי, וצה"ל מנתק אותה ממקורות האספקה שלה שהיו ממערבה. ב-25 באוקטובר מתקבלת החלטה 340 על הפסקת אש שנחשבת לסיומה הרשמי של מלחמת יום הכיפורים. בימים אלו מתחיל מאבק מדיני חריף בין ישראל בראשות גולדה, לארה"ב בהובלת קיסינג'ר, נגד הדרישה האמריקנית שהייתה כלולה בהחלטה 339, שישראל תפסיק את הקרבות ותיסוג מכביש סואץ-קהיר לקווים שבהם היו כוחותיה ב-22 באוקטובר, ובכך תפתח את הכיתור על הארמיה השלישית. גולדה מתנגדת לכך בכל תוקף.
31-26 באוקטובר – בימים אלו עובר הדגש ממלחמה צבאית למאבק מדיני נגד הלחץ המופעל על ישראל לסגת, ובהמשך לאפשר העברת משאיות אספקה בחסות האו"ם לארמיה השלישית הנצורה כדי למנוע את הרעבתה. גולדה מסרבת כל עוד לא התירה מצרים את ביקורי הצלב האדום אצל השבויים הישראלים במצרים ולא מסרה מידע על הנעדרים. המאבק הופך גם למאבק אישי בין גולדה לקיסינג'ר שהטונים בו הלכו והחריפו. הנה האירועים העיקריים בימים אלו:
26 באוקטובר – קיסינג'ר מציע לקיים שיחות בין קצינים מצריים וישראלים כדי לפתור את כל הבעיות שהתעוררו לאחר ההחלטה על הפסקת אש. ישראל מסכימה מצרים לא משיבה.
27 באוקטובר – ארה"ב מגישה לישראל אולטימטום להודיע על הסכמתה להעברת אספקה לא צבאית לארמיה השלישית, ולא - לא ישתתפו האמריקנים במאמץ בינלאומי להעברת אספקה ללא הסכמת ישראל. גולדה שולחת מכתב חריף לקיסינג'ר וניקסון, אולם במהלך ישיבת הממשלה מסתבר שהמצרים מסכימים לנהל שיחות, ובתנאי שישראל תסכים להעברת שיירת אספקה אחת. הממשלה מסכימה בתנאי שהשיחות יעסקו בחילופי שבויים וקבלת מידע על נעדרים.
28 באוקטובר – לאחר השהיות שגרמו למשבר חוזר עם האמריקנים, נפתחו בקילומטר ה-101 על כביש סואץ-קהיר השיחות בין משלחת ישראל בראשו האלוף אהרון יריב, לבין המשלח המצרית.
28 באוקטובר – בעקבות החלטת הממשלה להתיר העברת אספקה לארמיה השלישית בטרם התקבל מידע על השבויים ועל הנעדרים מתעוררת סערה ציבורית בישראל. גולדה מקשיחה את עמדתה ודורשת שיערכו ביקורים של הצלב האדום אצל השבויים הישראלים במצרים, כתנאי להמשך העברת האספקה. באותו היום בפגישה עם עורכי עיתונים מבטיחה גולדה שכל ההתנהלות לפני המלחמה ("המחדל") תיחקר ויוסקו המסקנות. בהתייעצות צבאית-מדינית מציע דיין שגולדה תצא לוושינגטון כדי לשוחח עם בכירי הממשל ולפתור את המחלוקות שהתגלו בין שתי המדינות. גולדה מאמצת את ההצעה.
29 באוקטובר – גולדה יוצאת לסיור ראשון בחזיתות ונפגשת עם מפקדים וחיילים ממערב לתעלת סואץ.
31 באוקטובר – לאחר שקיבלה יום קודם את הסכמת האמריקנים לביקורה בוושינגטון, יוצאת גולדה בדרכה לארה"ב לפגישות עם ראשי הממשל.
1-3 בנובמבר – גולדה מקיימת פגישות קשות עם ראשי הממשל האמריקני. בשלוש פגישות עם הנרי קיסינג'ר, מופעל עליה לחץ כבד להסכים לנסיגה ופתיחת הכיתור על הארמיה השלישית בתמורה לשחרור שבויים, המשך אספקת הנשק ופתיחת המצור הימי שהטילה מצרים מצרי באב אל-מנדב בראשית המלחמה. גולדה לא נכנעת ללחץ, ומציעה שעל היקף הנסיגה הישראלית יוחלט בשיחות הקצינים על הסכם הפרדת כוחות בקילומטר ה-101.
11 בנובמבר – בקילומטר ה-101 נחתם הסכם שש הנקודות, ובו חילופי שבויים בין ישראל למצרים שהחלו ב-15 בנובמבר. נוסח ההסכם בין ישראל למצרים שנחתם בנובמבר 1973 - מתוך הספר "חיי" של גולדה מאיר. בימים אלו מתחילה גולדה להתמודד עם הביקורת הציבורית על המחדלים שקדמו למלחמה ועם הדרישה לפטר לאלתר את שר הביטחון דיין, אותה היא דוחה בתוקף.
18 בנובמבר – ממשלת ישראל מחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדוק את התנהלות הדרג המדיני והצבאי בימים שקדמו לפרוץ המלחמה ובימיה הראשונים. ב-21 בנובמבר מוקמת "ועדת אגרנט".
5 בדצמבר – בישיבת סיעת מפלגת העבודה לדון במצע הסיעה בבחירות לכנסת אומרת גולדה שהייתה מתפטרת ברצון, אך היא לא יכולה להרשות לעצמה בשל האתגרים העצומים שבפניהם עומדת ישראל.
16 בדצמבר – דיון ראשון בין גולדה לקיסינג'ר על הצעה להפרדת כוחות בין ישראל ומצרים בתעלת סואץ, הצעה שכאמור עלתה לראשונה בלשכת גולדה ב-23 באוקטובר, ובהמשך הוצעה גם על ידי המצרים במתווה שונה. הדיונים בעניין זה נמשכים בין קיסינג'ר לגולדה וסאדאת גם בשבועות הבאים.
21 בדצמבר – בז'נבה מתכנסת ועידת שלום כפועל יוצא של המגעים לאחר המלחמה. לאחר לבטים ומחלוקות קשות עם האמריקנים, מחליטה ממשלת ישראל להשתתף בוועידה שדיוניה לא מביאות לתוצאות של ממש. על ועידת ז'נבה בוויקיפדיה
31 בדצמבר – מתקיימות הבחירות לכנסת שנדחו מסוף אוקטובר. מפלגת העבודה בראשות גולדה מאיר זוכה ב-51 מושבים בכנסת, ירידה של 5 מושבים לעומת הבחירות הקודמות. הנשיא אפרים קציר מטיל על גולדה להקים ממשלה.
1974
18 בינואר - בקילומטר ה-101 חותמים רמטכ"לי צבאות מצרים וישראל על הסכם הפרדת הכוחות, שהביא למעשה להפסקת חילופי האש שנמשכו לאורך כל התקופה. בימים שקדמו החליפו גולדה וסאדאת מסרים פייסניים ביניהם על רצונם בשלום בין שני העמים. כוחות צה"ל מתחילים לסגת ממערב תעלת סואץ למזרחה. הנסיגה הושלמה במרס 1974.
פברואר – הביקורת בציבור נגד מהלכי הממשלה לפני המלחמה והדרישה לפטר את שר הביטחון הולכות וגוברות עם תחילת השחרור של חיילי המילואים. בראשיית פברואר פתח מוטי אשכנזי בהפגנת יחיד מול משרד ראש הממשלה, ואליו הצטרפו אלפים. גולדה מבינה את מניעי המוחים, אבל דוחה את הדרישה לפיטורי דיין ולהתפטרותה היא לפני שוועדת אגרנט הגישה את מסקנותיה.
6 בפברואר – גולדה מעידה בפני ועדת אגרנט ונשאלת על המידע שנמסר לה לפני המלחמה, בנוגע לכוונות המלחמה של מצרים וסוריה ועל החלטותיה שנגעו למידע הזה.
27 בפברואר - קיסינג'ר מוסר לגולדה את רשימת השבויים הישראלים בסוריה ואת הבטחת הנשיא אסאד להתחיל בביקורי הצלב האדום אצל השבויים. בעקבות המידע הזה, נכנס המשא ומתן עם סוריה על הסכם הפרדת כוחות להילוך גבוה יותר, אך מתגלים בו קשיים רבים בשאלת עומק הנסיגה הישראלית והוא מלווה באיומים מצד סוריה לחדש את המלחמה. גולדה מגלה בשלב זה נוקשות רבה בשאלת הנסיגה בגולן כשברקע פעילות מחאה של מתנגדי הנסיגה.
3 במרס – בעקבות ביקורת קשה שנמתחה עליה בסיעת המערך על הרכב הממשלה המסתמן הודיעה גולדה על התפטרותה אך חזרה בה.
ב-10 במרס הציגה גולדה את המשלה החדשה בכנסת. כל השרים הבכירים נותרו בתפקידם, כולל שר הביטחון דיין, דבר שגרר ביקורת ציבורית חריפה.
1 באפריל – ועדת אגרנט מפרסמת את דו"ח הביניים ובו מסקנותיה האישיות. הוועדה המליצה על סיום תפקידם של הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ובכירי צבא נוספים, שאכן סיימו את תפקידם, אך לא מצאה כי הדרג המדיני נושא באחריות לכשלים המודיעיניים והצבאיים טרום מלחמה. הדו"ח הגביר את המחאה הציבורית וגובר הלחץ הציבורי על גולדה ודיין להודיע על התפטרותם. ממשלת ישראל דנה בימים הבאים בשאלת האחריות המיניסטריאלית של ראש הממשלה ושר הביטחון.