"ביום הששי, 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, תקום המדינה היהודית, שמספר אוכלוסיה 650,000, והסיכוי שלה לשרוד אחרי לידתה תלוי בשאלה אם יוכל היישוב לעמוד בפני ההסתערות של חמישה צבאות ערביים המקבלים סיועם הפעיל ממיליון ערביי ארץ ישראל.

התכנית המקורית היתה שאני אחזור לירושלים ביום החמישי ואשאר בינתיים שם. למותר לומר שרציתי להישאר בתל אביב, לפחות כדי להשתתף בטכס ההכרזה – שמועדו ומקומו נשמרו בסוד (חוץ מאשר לגבי 200 איש ויותר שהוזמנו) עד שעה לערך לפני המאורע. במשך כל יום הרביעי השתעשעתי בתקוה שבן גוריון ייעתר לי, אבל הוא התעקש. "עלייך לחזור לירושלים", אמר. וכך ביום החמישי, 13 במאי, שוב הייתי ב"פייפר" הקטן ההוא. הטייס קיבל פקודה לקחת אותי לירושלים ולהביא מיד לתל אביב את יצחק גרינבוים, שנועד להיות שר הפנים בממשלה הזמנית. אבל ברגע שעברנו את שפלת החוף והגענו להרי יהודה התחיל המנוע להתנהג בצורה המדאיגה ביותר. ישבתי ליד הטייס (במטוסים הזעירים הללו – שקראנו להם בלשון חיבה " פרימוסים" – היו רק שני מושבים), ויכולתי לראות שאפילו הוא חושש. המנוע התחיל להשמיע קולות כאילו עוד מעט ייפרד לגמרי מן המטוס, ואני בעצם לא הופתעתי כאשר הטייס אמר כמתנצל: "אני נורא מצטער, אבל אינני חושב שאוכל לעבור את ההרים. אצטרך לחזור". הוא הסב את המטוס בחזרה, אבל המנוע הוסיף לפלוט קולות איומים, ואני ראיתי שהטייס מחפש מתחת לו. לא אמרתי מלה. כעבור זמן מה התאושש קצת המנוע והוא שאל אותי: "את יודעת מה קורה?", "כן", עניתי. "אני חיפשתי", אמר, "איפה הכפר הערבי המתקבל ביותר על הדעת שבו נוכל לנחות". זה היה ב-13 במאי, שימו לב. אחר כך הוא הוסיף, "אבל עכשיו נדמה לי שאוכל להוריד אותך בבן שמן". בנקודה זו התאושש המנוע עוד מעט. "לא", אמר, "אני חושב שנוכל להגיע עד תל אביב".

וכך היה ביכולתי להשתתף בטכס, אחרי הכל, ויצחק גרינבוים המסכן היה אנוס להישאר בירושלים ולא יכול לחתום על מגילת העצמאות אלא אחרי הפסקת האש הראשונה.

בבוקר ה-14 במאי השתתפתי בישיבה של מועצת העם שבה היינו צריכים להחליט על שם המדינה ועל הניסוח הסופי של ההכרזה. היה פחות בגדר בעיה מן ההכרזה, כי ברגע האחרון היה ויכוח בשאלה איך להכליל בה רמז לריבון העולמים. למעשה, הועלתה השאלה על הפרק יום אחד קודם. המשפט האחרון ממש, כפי שהוגש סופית לוועדת המשנה הקטנה שעליה הוטל להציע את הנוסח הסופי של ההכרזה, פתח במילים: "מתוך בטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על ההצהרה הזאת..." בן גוריון קיווה שהביטוי "צור ישראל" הוא דו משמעי במידה שתניח את דעתם של אותם יהודים, שלא יוכלו לשער בנפשם כי התעודה על הקמת המדינה היהודית לא תכיל שום רמז לאלוהים, וכן את דעתם של אלה שוודאי יתנגדו בחריפות אפילו לרמז קל שבקלים לקלריקאליות בהכרזה. 

אבל הפשרה לא התקבלה בנקל. בא כוח המפלגות הדתיות, הרב פישמן מימון, דרש ההתיחסות לאלוהים תהיה חד משמעית ואמר שהוא יסכים ל"צור ישראל" רק אם יוסיפו את המלה "וגואלו", ואילו אהרון ציזלינג, מן האגף השמאלי של תנועת העבודה, גילה אותה מידה של החלטיות בכיוון ההפוך. "אינני יכול לחתום על מסמך שיש בו איזה זכר שהוא לאלוהים שבו אינני מאמין", אמר. רוב שעות הבוקר היה בן גוריון צריך לשכנע את מימון ואת ציזלינג שהמשמעות של "צור ישראל" היא כפולה, למעשה: אף כי הרבה והרבה יהודים, אולי לרובם, פירושה הוא "אלוהים", אפשר גם לראות בביטוי התיחסות סמלית וחילונית ל"חסנו של העם היהודי". לבסוף הסכים מימון שהמילה "וגואלו" לא תוכלל בנוסח, אף כי למרבה הגיחוך הרי בתרגום האנגלי הראשון של ההכרזה שנמסר ביום ההוא לפירסום בחוץ לארץ לא נזכר "צור ישראל" כלל, כי הצנזור הצבאי מחק את כל הסעיף האחרון מטעמי בטחון הואיל וצוינו שם זמנו ומקומו של הטכס.

אולם הוויכוח עצמו, אם גם אולי לא בזה דווקא היה ראש ממשלה מיועד צריך לבלות את זמנו שעות אחדות בלבד קודם להכרזה על עצמאותה של מדינה חדשה – מכל שכן מדינה שצפויה לה פלישה מיד – היה רחוק מלהיות ויכוח בענייני מינוח סתם. כולנו ערים היינו עד עומק נפשנו לעובדה שההכרזה לא די שהיא מציינת קץ רשמי ל-2,000 שנים של חוסר מולדת לעם היהודי אלא שהיא גם נותנת ביטוי לעקרונות היסודיים ביותר של מדינת ישראל. לכן נודעה חשיבות גדולה לכל מילה. דרך אגב, ידידי הטוב זאב שרף, המזכיר הראשון של הממשלה לעתיד (שהניח את היסודות למנגנון המימשל), הספיק אפילו לדאוג לכך שהמגילה שעליה עמדנו לחתום אותו יום אחר הצהריים תוחש אחרי הטכס למרתף של בנק אנגלו פלשתינה, כדי שתישמר לפחות לדור יבוא – גם אם המדינה ואנו עצמנו לא נאריך ימים ביותר.

בשעה 2 אחה"צ בקירוב חזרתי למלון שלי על שפת הים, חפפתי את שערותיי ולבשתי את שמלתי השחורה היפה ביותר. אחר כך ישבתי כמה דקות, קצת כדי להחליף רוח וקצת כדי לחשוב – זו פעם ראשונה מאז יומיים שלושה – על הילדים. מנחם היה אז בארצות הברית – תלמיד בבית הספר למוזיקה של מנהטן. עכשיו שהמלחמה בלתי נמנעת ידעתי שהוא יחזור, ושאלתי את עצמי מתי וכיצד ניפגש שוב. שרה היתה ברביבים, ואף על פי שהמרחק בקו אוויר לא היה גדול ביותר, היינו מנותקות לגמרי זו מזו. לפני חודשים חסמו כנופיות של ערבים ארצישראליים ומסתננים מזוינים ממצרים את הכביש שקישר את הנגב לשאר חלקי הארץ, והם היו עדיין מפוצצים או מנתקים באופן שיטתי את רוב  קווי הצינורות שהוליכו מים לעשרים ושבעה היישובים העבריים שהיו זרועים אז בנגב.

ה'הגנה' עשתה כמיטב יכולתה לפרוץ את המצור. היא פתחה דרך עפר, מקבילה לכביש הראשי, שמדי פעם הצליחו שיירות לעבור בו ולהביא מזון ומים ל-1,000 מתישבים לערך שהיו בדרום. אבל מי יודע מה יקרה לרביבים או לאיזו משאר הנקודות הקטנות שבנגב, הדלות בנשק ובציוד, כאשר תתחיל הפלישה המצרית במלוא היקפה, וכמעט ודאי היה שהיא תתחיל בעוד שעות אחדות. גם שרה וגם זכריה שלה היו אלחוטאים ברביבים, ועד אז הצלחתי לעמוד במגע איתם. אבל זה ימים אחדים לא שמעתי לא עליהם ולא מהם, והייתי מודאגת ביותר. בצעירים כמותם, בעוז נפשם ובאומץ לבם, היה תלוי עתידו של הנגב, ומתוך כך עתידה של ישראל – ואני רעדתי למחשבה שיהיו צריכים לעמוד מול חילות הפלישה של הצבא המצרי.

כל כך הייתי שקועה במחשבותיי על הילדים עד כי זכור לי שהופתעתי רגע כאשר צילצל הטלפון בחדרי ואמרו לי שמכונית מחכה לקחת אותי למוזיאון. הוחלט לערוך את הטכס במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד, לא מפני שזה היה בניין עז רושם כל כך (בהחלט לא), אלא מפני שהוא היה קטן כל כך עד שאפשר היה לשמור עליו בנקל. הוא היה אחד הבניינים הישנים ביותר בתל אביב, ולכתחילה היה שייך לראש העיר הראשון (מאיר דיזינגוף, י.ר.ר.), שבמותו ציוה אותו לאזרחי תל אביב למען ישמש להם מוזיאון לאמנות. הוקצה סכום כולל של כ-200 דולר כדי לקשטו כיאה לטכס; הרצפות כובדו, תמונות העירום שעל הקירות כוסו למען הצניעות, החלונות הואפלו למקרה שתהיה התקפת אוויר, ותמונה גדולה של תיאודור הרצל נתלתה מאחרי השולחן שאליו היו שלושה עשר חברי הממשלה הזמנית אמורים לשבת. אף כי להלכה ידעו על הפרטים רק 200 ומשהו אנשים שהוזמנו להשתתף, הרי בשעה שהגעתי למקום כבר חיכה קהל גדול על יד המוזיאון.

כעבור דקות מספר, ב-4 אחה"צ בדיוק, התחיל הטכס. בן גוריון, לבוש חליפה כהה ועונב עניבה, קם על רגליו והכה בפטיש. לפי התכנית היה זה צריך לשמש אות לתזמורת, שהצטופפה ביציע שבקומה השניה, לנגן את "התקווה". אבל משהו השתבש ומוזיקה לא היתה. מאלינו קמנו על רגלינו ושרנו את ההמנון הלאומי שלנו. אחר כך כחכח בן גוריון בגרונו ואמר בשקט: "אקרא בפניכם מגילת היסוד של מדינת ישראל". ברבע שעה בלבד קרא את ההכרזה כולה. הוא קרא אותה לאט ובבירור רב, וזכור לי שקולו התחלף והתרומם מעט משהגיע לסעיף האחד עשר:
"לפיכך התכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

מדינת ישראל! עיניי מלאו דמעות וידיי רעדו. עשינו את המעשה. הבאנו לעולם את המדינה היהודית – ואני, גולדה מאבוביץ מאירסון, זכיתי ליום הזה. יקרה עכשיו מה שיקרה, ישלם כל אחד מאיתנו ככל אשר ישלם בעד זה – אנו הקמנו מחדש את הבית הלאומי היהודי. תמה הגלות הארוכה. מן היום הזה והלאה לא נחיה עוד בזכות בארץ אבותינו. עכשיו אנו אומה ככל האומות, בפעם הראשונה מזה עשרים מאות שנים אדונים לגורלנו. החלום התגשם – במאוחר מכדי להציח את אלה שנספו בואה, אך לא במאוחר מדי לדורות הבאים. כמעט בדיוק לפני חמישים שנה, בתום הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, כתב תיאודור הרצל ביומנו: "בבאזל יסדתי את המדינה היהודית. אם אומר זאת היום, יצחקו לי. בעוד חמש שנים אולי, ודאי בעוד חמישים שנה, יראו זאת הכל". וכך קם הדבר והיה.

עוד בן גוריון קורא ואני חשבתי שוב על ילדיי ועל הילדים שיהיו להם, כמה יהיו חייהם שונים מחיי וכמה יהיו חיי שלי שונים ממה שהיו בעבר. וחשבתי על חברי בירושלים הנצורה, המתכנסים במשרדי הסוכנות היהודית ומאזינים לטכס באלחוט בעוד אני נמצאת, ממש במקרה, במוזיאון גופו. נדמה היה לי שמעולם לא זכה יהודי עלי אדמות יותר מכפי שזכיתי אני אותו יום ששי לפנות ערב.

אחר כך, כאילו ניתן לנו אות, קמנו על רגלינו, בוכים ומוחאים כפיים, בעוד בן גוריון קורא, וקולו נשבר פעם יחידה:
"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". זה היה לב לבה של ההכרזה, הסיבה למדינה והטעם לכל הדבר כולו. זכור לי שהתייפחתי בקול כאשר שמעתי את המילים הללו באותו אולם קטן, חם ומלא מפה לפה. אבל בן גוריון רק הלם שוב בפטישו לסדר והמשיך בקריאה:
"אנו קוראים – גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים. אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו".

כשסיים את קריאת 979 המילים של ההכרזה, ביקש אותנו "לקבל את מגילת היסוד למדינה היהודית בעמידה", ואז שוב קמנו על רגלינו. אחר כך אירע משהו שלא היה כלל בתכנית, והדבר היה מרגש מאוד. לפתע פתאום קם הרב פישמן מימון ובקול רועד אמר את הברכה העברית המסורתית: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן". לא פעם כבר שמעתי את הברכה, אך מעולם לא חשתי במשמעותה כמו ביום ההוא.

בטרם ניגש איש איש בתורו, לפי סדר הא"ב, לחתום על ההכרזה, היה עניין אחד "מעשי" שדרש את תשומת לבנו. בן גוריון קרא את הצווים הראשונים של המדינה החדשה. הספר הלבן הוכרז בטל ומבוטל, ואילו כל שאר הדינים והתקנות של שלטון המנדט הוכרזו בעלי תוקף לפי שעה, כדי למנוע חלל ריק מבחינה משפטית. אחרי כן התחילה החתימה. כאשר קמתי ממקומי לחתום את שמי על המגילה הבחנתי בעדה גולומב שעמדה לא רחוק ממני. רציתי לגשת אליה, לחבק אותה בזרועותיי ולהגיד לה, שאני יודעת כי אליהו ודוב היו צריכים להיות כאן במקומי, אך לא יכולתי לעצור את שורת החותמים ולכן ניגשתי ישר לאמצע השולחן, במקום שישבו בן גוריון ושרת והמגילה ביניהם. כל מה שזכור לי מעצם חתימתי על ההכרזה הוא שבכיתי לעין כל, ולא יכולתי אפילו למחות את הדמעות מעל לחיי, ואני זוכרת שכאשר שרת החזיק את המגילה במקומה בשבילי ניגש דוד צבי פנקס, איש מפלגת "המזרחי" הדתית, וניסה להרגיע אותי. "למה את בוכה כל כך, גולדה?", שאל אותי. "מפני שלבי נשבר כשאני חושבת על כל אלה שהיו צריכים להיות כאן היום ואינם", עניתי, אך עדיין לא יכולתי להפסיק לבכות.

רק עשרים וחמישה מחברי מועצת העם חתמו על ההכרזה ב-14 במאי. עוד אחד עשר היו בירושלים ואחד היה בארצות הברית. אחרון החותמים היה משה שרת. בהשוואה אלי נראה מאופק ורגוע מאוד – כאילו רק מילא חובה של שיגרה. כעבור זמן, כאשר דיברנו על היום ההוא, אמר לי שכאשר רשם את שמו על המגילה היתה לו הרגשה שהוא עומד על שן סלע וסופה משתוללת סביב סביב, ואין לו שום דבר להיאחז בו חוץ מהחלטתו הנחושה שלא ליפול לתוך הים הגועש מלמטה – אך מכל זה לא נראה שום דבר לעין באותה שעה.

אחרי שהתזמורת הארצישראלית ניגנה את "התקווה", הלם בן גוריון בפטישו בפעם השלישית: "קמה מדינת ישראל. תמה הישיבה הזאת". כולנו לחצנו ידיים והתחבקנו. הטכס תם. ישראל היתה לעובדה.

אין זה מפתיע שהערב היה גדוש מתיחות. הייתי במלון ודיברתי עם ידידים. מישהו פתח בקבוק יין ואנו שתינו לחיי המדינה. כמה מן האורחים ומלוויהם, אנשי "ההגנה" צעירים, שרו ורקדו, ושמענו אנשים צוחקים ושרים ברחוב. אבל ידענו שבחצות הלילה יסתיים המנדט, הנציב העליון הבריטי יפליג לו, החייל הבריטי האחרון יעזוב את הארץ, והיינו בטוחים שהצבאות הערביים יחצו את גבולות המדינה שרק עכשיו יסדנו אותה. עכשיו היינו עצמאיים, אבל בעוד שעות אחדות נהיה במלחמה. לא די שלא צהלתי אלא גם פחדתי מאוד – ולא בלי סיבה. אף על פי כן, יש הבדל גדול בין פחד לקטנות אמונה, והגם שכל היישוב העברי במדינה שקמה לתחיה מנה רק 650,000 נפשות, ידעתי לבטח בלילה ההוא שאנו עומדים איתן ולעולם לא יוכל עוד איש לפזר אותנו או לעקור אותנו ממקומנו.

אבל נדמה לי שרק למחרת היום תפסתי באמת מה התרחש במוזיאון תל אביב. שלושה מאורעות נפרדים אך קשורים קשר הדוק מאוד העמידו אותי על האמת במידה ששום דבר אחר לא היה יכול לעשות זאת, ואולי בפעם הראשונה תפסתי אז ששום דבר לא יהיה עוד לעולם כמו שהיה. לא בשבילי, לא בשביל העם היהודי, לא בשביל המזרח התיכון. ראשית כל, סמוך לפני עלות השחר ביום השבת ראיתי במו עיני מחלונות חדרי את הדבר שבו אפשר היה לראות את פתיחתה הרשמית של מלחמת העצמאות: ארבעת מטוסי ספיטפייר מצריים טירטרו ועברו בשמי העיר בדרכם להפציץ את תחנת החשמל ושדה התעופה של תל אביב בהתקפת האוויר הראשונה של המלחמה. אחר כך, כעבור זמן קצר, ראיתי את הספינה הראשונה המובילה עולים יהודים – לא עוד "בלתי חוקיים" – נכנסת לנמל תל אביב, בגאווה ובאין מפריע. איש לא רדף עוד אחריהם ואיש לא השיגם ולא העניש אותם על שהם שבים הביתה. התקופה המבישה של ה"סרטיפיקטים" והחשבון של נפשות אדם נגמרה, כשעמדתי שם בשמש ועיניי נעוצות באוניה ההיא (ספינה יוונית ישנה בשם א/ק טטי), היתה לי הרגשה כי שום מחיר שיידרש מאתנו בעד המתנה הזאת לא יוכל להיות יקר מדי. העולה החוקי הראשון שירד לחוף במדינת ישראל היה זקן אחד עייף ומרופט בשם שמואל בראנד, מניצולי בוכנוואלד. הוא החזיק בידו בפיסת נייר מקומטת, ובה נאמר רק "בזה ניתנה הזכות להתישב בישראל", אבל עליה היתה חתומה "מחלקת העליה" של המדינה, והיתה זו האשרה הראשונה שהוצאנו.  

מקור:
מאיר גולדה, עמ' 163-168, חיי, ספריית מעריב, 1975

גולדה מספרת על החתימה על מגילת העצמאות (סרטון, מתוך סרטו של פיטר פריישטדט)