מקור: מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975, עמודים 149-151

גולדה מאיר מתארת את חוויותיה במחנות העקורים בקפריסין

נסעתי לקפריסין כדי לראות אם אפשר לעשות משהו בנוגע למאות הילדים שהיו מוחזקים שם. באותו שלב היו כ-40,000 יהודים יושבים במחנות בקפריסין. מדי חודש, בדייקנות רבה, הרשו הבריטים ל-1,500 יהודים בדיוק להיכנס לארץ ישראל: 750 ממחנות אירופה ו-750 מקפריסין. העיקרון שלפיו פעלה המדיניות הזאת בקפריסין היה "ראשון נכנס, ראשון יוצא", וכתוצאה מזה נגזר על הרבה ילדים קטנים לחיות חודשים על חודשים בתנאים קשים מאד. הרופאים שלנו במחנות קפריסין היו מודאגים מאד בשל כך, ויום אחד הופיעה משלחת של רופאים במשרדי בירושלים.

"לא נוכל עוד לשאת באחריות לבריאותם של התינוקות אם יישארו חורף אחד נוסף במחנות"

"לא נוכל עוד לשאת באחריות לבריאותם של התינוקות אם יישארו חורף אחד נוסף במחנות", הודיעו לי. וכך התחלתי לשאת ולתת עם ממשלת ארץ ישראל. הצענו מסגרת מסוימת שתאפשר למשפחות של עקורים עם ילד בגיל פחות משנה אחת לצאת את קפריסין "מחוץ לתור", ואחר-כך לנכות את מספרם ממספר העקורים היוצאים "לפי התור". לשם כך צריך היה לשכנע את ממשלת ארץ ישראל שתנהג בגמישות ובהגיון כאחד  -  בזמן שלא היתה לא גמישה ולא הגיונית – וגם לשכנע את העקורים עצמם לקבוע שיטה מיוחדת של עדיפויות. עבר זמן לא מעט עד שהגעתי לאיזה הסדר עם הממשלה, אבל בסוף הצלחתי בזה ואפילו השגתי היתר לילדים יתומים לעזוב בהקדם האפשרי.

ברור היה שהצעד הבא הוא לנסוע לקפריסין ולדבר אל העקורים. "לעולם לא ירצו לשמוע לך", הזהירוני חברי. "את סתם מסתכנת ומכניסה את ראשך בצרה. הדבר היחיד שהאנשים האלה מחכים לו הוא לצאת מקפריסין, ועכשיו את רוצה לבקש אותם שיסכימו לתת לאנשים שהיו שם אולי רק שבוע  שבועיים לקפוץ לראש התור. זה לא יעבור!" אבל אני לא יכולתי לקבל את דעתם. נראה היה לי שצריך לנסות לפחות ולכן נסעתי.

כשהגעתי לקפריסין התייצבתי מיד במשרד המפקד הבריטי של המחנה, אנגלי רזה, גבוה וקשיש ששירת שנים בצבא בהודו. אמרתי לו בקיצור מי אני ומה רצוני ושאלתי אם יש לו איזו התנגדות לכך שלמחרת היום אסייר במחנות. הוא האזין לי בנוקשות רבה ואחר כך אמר: "ידוע לי הכל על משפחות בעלות התינוקות, אך לא קיבלתי שום הוראות בנוגע ליתומים". "אבל זה היה חלק מן ההסכם שהגעתי אליו עם המזכיר הראשי", אמרתי. "אם כן, יהיה עלי לברר", ענה בנעימה דוחה למדי. בכל זאת המשכנו בשיחה, ולאחר שעה קלה אמר פתאום, "הו, אם כן, טוב ויפה, הכניסי את היתומים לרשימה". לא יכולתי להבין מדוע נכנע במהירות כל כך, אבל בבוקר גיליתי שהוא קיבל מן המזכיר הראשי בירושלים מברק שבו נאמר: "היזהר ממרת מאירסון, היא אישה קשה!" ואני מניחה שבו במקום החליט לקבל את העצה ברצינות.

מחנות מדכאים, צריפים ואוהלים, ללא צמחיה, ללא מים מספיקים לשתיה

המחנות עצמם היו מדכאים עוד יותר מכפי ששיערתי, במובן ידוע גרועים ממחנות העקורים שנוהלו בגרמניה על ידי שלטונות ארה"ב. הם דמו למחנות מאסר, גיבובים מכוערים של צריפים ואוהלים התקועים בחול, עם מגדל שמירה בכל קצה, ושום ירק או צומח לא נראו בכלל. המים לא הספיקו כלל לשתייה וכל שכן לרחצה, למרות החום. אף על פי שהמחנות שכנו על החוף ממש, לא הרשו אפילו לאחד מן הפליטים לשחות, ועל הרוב הם בילו את זמנם בישיבה באותם האוהלים המזוהמים והמחניקים, שלפחות סוככו עליהם מלהט השמש היוקדת.

כשעברתי במחנות הצטופפו העקורים על-יד גדרות התיל הדוקרני שהקיפו אותם כדי לברך אותי בשלום, ובמחנה אחד ניגשו שני ילדים קטנטנים ובידם זר של פרחי נייר בשבילי. הרבה זרי פרחים נתנו לי מאז, אבל מעולם לא עוררו בי התרגשות כמו הפרחים הללו שהגישו לי בקפריסין ילדים שמן הסתם שכחו, אם ידעו אי פעם, איך פרחים אמיתיים נראים, ואשר בהכנת הזרים הללו מעוררי הרחמים עזרו להם גננות ששלחנו למחנות. דרך אגב, אחת מן הארצישראליים שהיו בקפריסין, היתה בחורה מושכת לב בשם איה, אלחוטאית צעירה מאניית מעפילים שנתפסה, שכיום היא פסיכיאטרית לילדים בתל אביב וגם כלתי.

איך מצילים את הילדים?

על כל פנים, הסעיף הראשון על סדר היום היה פגישה שבה הסברתי את שליחותי לוועד שייצג את כל העצורים. אחריה נערכה פגישה תחת כיפת השמיים עם רוב העצורים עצמם. אמרתי להם שאני בטוחה שלא יצטרכו להישאר בקפריסין זמן רב ושבסופו של דבר ישוחררו כולם; אבל עד שיבוא הזמן הזה אני זקוקה לשיתוף פעולה מצדם כדי להציל את הילדים. אוהדי האצ"ל במחנות התנגדו בחריפות להסכם שעשיתי עם הבריטים. הכל או לא-כלום, צעקו, והיה אפילו ניסיון לתקוף אותי פיזית. אך לבסוף נרגעו, ואנו עשינו את הסידורים הנחוצים.

בעיה אחת הוסיפה להטריד אותי. ביקשנו ש"יתומים" יורשו להיכנס לארץ "מחוץ לתור", אבל מה בדבר אותם הילדים בקפריסין שהתייתמו מאחד ההורים? כשחזרתי לירושלים הלכתי לראות את הנציב העליון, סר אלן קאנינגהם, והודיתי לו על מה שעשה. אחר כך אמרתי לו: "אבל יש צד אחד טראגי מאד בהסכם שלנו. לכאורה הרי זה בלתי הוגן במידה נוראה שילד שאמא או אבא שלו נהרגו באירופה יצטרך להישאר בקפריסין בשעה שחבר שאולי 'שיחק לו המזל' והתייתם משני הוריו יכול לעזוב. האם נוכל לעשות משהו בכלל בענין זה?" קאנינגהם, שהיה הנציב העליון הבריטי האחרון בארץ ישראל ושהיה אדם טוב לב והגון ביותר, הניע בראשו בעצב רב. אחר כך פלט גניחה של ותרנות, חייך ואמר, "אל דאגה. אני אטפל בזה מיד, גברת מאירסון". הייתי מתראה אתו מזמן לזמן, וכל כמה שהיה המצב בארץ ישראל מתוח או פרוע, תמיד הצלחנו הוא ואני לדבר זה עם זה כידידים. 

אחרי שעזב קאנינגהם את הארץ ב-14 במאי 1948 לא שיערתי שאשמע עוד פעם דבר ממנו. אבל יום אחד, חודשים אחדים אחרי שנעשיתי ראש הממשלה, קיבלתי ממנו מכתב. הוא היה כתוב ביד ונשלח מן הכפר שאליו פרש באנגליה, ועיקרו היה שכל כמה שיכבד הלחץ עלינו, אסור לה לישראל לזוז משום שטח שכבשנו במלחמת ששת הימים אלא אם, ולאחר שנקבל ערובות לגבולות בטוחים ובני הגנה. מכתבו באמת נגע מאד אל לבי.

מזכרת פחות נעימה מן הימים הללו היתה הטכס שבו השתתפתי בחיפה ב-1970, כאשר הביאו לחיפה את הגופות של 100 ילדים שמתו במחנות האיומים הללו כדי לטמון אותן מחדש בשיפוליו של הכרמל. השתדלתי להתנער מן המחשבה אבל לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם אותן שתי ילדות קטנות, שבחגיגיות כה רבה הושיטו לי את הפרחים הללו ב-1947, אינן נמצאות ביניהם. מצד שני, לעתים קרובות נתקלתי באנשים שהשתתפו באותה פגישה בקפריסין וזכרו אותה היטב.

לפני כחמש שנים, למשל, בזמן שביקרתי בקיבוץ אחד בנגב, ניגשה אלי בהיסוס רב אישה אחת בגיל העמידה. "סלחי לי שאני מטרידה אותך", אמרה, "אבל זאת פעם ראשונה במשך כל השנים האלו שמזדמן לי להודות לך". "על מה?" שאלתי. "אני הייתי בקפריסין עם תינוק ב-1947" ענתה, "ואת הצלת אותנו. עכשיו הייתי רוצה שתפגשי את התינוקת ההיא". ה"תינוקת" היתה בחורה חסונה ויפת תואר כבת עשרים שרק עכשיו סיימה את שירותה הצבאי, וברור היה שהיא חושבת שאני יצאתי מדעתי כאשר נתתי לה נשיקה חמה לעיני כל, בלי מילה של הסבר.