"מה היה הדבר שדרשנו מן הבריטים ואשר אותו סירבו בעקשנות שכזאת לתת לנו? כיום התשובה נראית דבר שלא יאומן, אפילו בעיני. האמת היא שמ-1939 עד 1945 רצה היישוב בסך הכל לקבל יהודים רבים ככל שאפשר היה להציל מידי הנאצים. זה היה הכל. רק שירשו לנו לחלוק במעט אשר לנו עם גברים, נשים וטף שזכו ולא הומתו ביריות ובגזים, ולא נקברו חיים בידי אותם אנשים עצמם שממילא מנוי וגמור היה עם הקיסרות הבריטית כולה לעשות בהם כלה.

"לא ביקשנו שום דבר אחר: לא זכויות יתר כלשהן, לא שלטון, לא הבטחות לעתיד. נוכח גזר המוות שגזר היטלר על מיליוני יהודים באירופה ושהיה מוצא אל הפועל, ביקשנו רק רשות לנסות ולהציל רבים מהם ככל האפשר, לפני שייספו כולם, ולהביא אותם למקום היחיד שבו היו רצויים. כאשר תחילה אטמו הבריטים אוזן משמוע את הבקשה הזאת, ואחר כך השיבו שאינם יכולים "לטפל" בה מכל מיני טעמים טכניים וחסרי כל שחר (למשל "מחסור באוניות",, אף על פי שאוניות נמצאו למכביר ב-1940, כשנוצר "צורך" להוליך עולים "בלתי חוקיים" מן הארץ למאורציוס), חדלנו מלהגיש בקשות והתחלנו לעמוד על דעתנו."

ה"הגנה", השירות בצבא הבריטי ושליחת 32 הצנחנים, דב הוז, מינוי גולדה לראש המחלקה המדינית של ההסתדרות הכללית (1940). עמודים 119-129.

עדות גולדה במשפט רייכלין-סירקין (1943), פרשת לה-ספציה, הקונגרס הציוני הכ"ב בבאזל (1946), משפט אייכמן, יחסי ישראל גרמניה, עמודים 135-147.

מאיר גולדה, המאבק נגד הבריטים, חיי, ספריית מעריב, 1975