בעת ההיא כמעט אבדה לי משרתי כשרת העבודה. ב-1955 היו בחירות קרובות לבוא. מפא"י היתה מעוניינת מאוד בראש עיר פועלי בתל אביב, ובן גוריון החליט שאני המועמדת היחידה שיש לה סיכוי. לא הייתי מרוצה ביותר כי לא רציתי לוותר על המשרד שלי, אך הואיל וכך היה דין המפלגה נדמה היה לי שאין לי ברירה.

"אבל עליך להבין, פירוש הדבר יהיה שאני עוזבת את הממשלה", אמרתי לבן גוריון. "לא בא בחשבון", השיב, "נמנה אותך שר בלי תיק". "לא", אמרתי, "אם אהיה ראש העיר הרי אהיה ראש העיר במשרה שלמה".

הוא כעס מאוד, אך למזלי הטוב לא השגנו רוב במועצת העיר תל אביב. ומאחר שבחירתי במועצה היתה תלויה בקולות של שני גברים שהשתייכו לחזית הדתית, ואחד מהם סירב להצביע בעד אישה, לא התמניתי ראש העיר והמשכתי בתפקידי במשרד העבודה ובכל ליבי קיוויתי שיאפשרו לי להמשיך בזה עוד הרבה שנים.

אף על פי שמבחינה אישית חשתי הקלה גדולה, הרגיזה אותי העובדה שהגוש הדתי הצליח ברגע האחרון לנצל את העובדה שאני אישה, כאילו לא תרמו נשי ישראל את מלוא תרומתן, ולמעלה מזה, בבניין המדינה העברית. לא היה יישוב בנגב ובגליל שמן הימים הראשונים לא היו בו נשים. ולא שנציגי הגוש הדתי לא ישבו בעצם הרגע ההוא עם נשים בכנסת, בדיוק כמו שהשלימו בזמנו עם נוכחותן של נשים בסוכנות היהודית ובוועד הלאומי.

 ההתנגדות לכך שאני אהיה ראש העיר בתל אביב משום שאני אישה היתה טכסיס מפלגתי שעורר בי בוז גדול, ואני אמרתי זאת במילים בוטות.

השאלה הדתית, ובכך כוונתי למידה שבה השיגו המפלגות הדתיות את שלהן, התלקחה לסירוגין במשך כל שנות ה-60. מנוי וגמור היה איתנו שלא להיגרר (אם ניתן למנוע את הדבר), להתנגשות גלויה עם הגוש הדתי מפני שהיו לנו די צרות בלי אותו כאב ראש מיוחד.

ובכל זאת היו מדי פעם התפוצצויות שגררו אחריהן משברים ממשלתיים. די לי אם אומר שמעולם לא נמצאה דרך קלה להתגבר על שאלת מקומה של הדת במדינת ישראל. הדבר הטריד אותנו אז, ובמידה ידועה עדיין הוא מטריד אותנו כיום.