מאת: שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב בשנים 1978-1973, חבר כנסת ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית

בחינת מנהיגותה של גולדה מאיר כראש ממשלה השואפת להבטיח את ביטחון ישראל ובה בעת להביא לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי.

דיניץ מדגיש את נכונותה של גולדה מאיר לנסיגה לגבולות בטוחים תמורת שלום והכרה בריבונות מצרית על כל סיני כתשתית למו"מ על שלום עם מצרים - עמדה שנידחתה ע"י המצרים בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. הנשיא סאדאת היה זקוק לניצחון צבאי ועמדה של כוח לפני כניסה למו"מ על הסדרים עם ישראל.

עברו 24 שנים מאז אותו יום חורף גשום שבו ליווינו את גולדה מאיר בדרכה האחרונה. ככל שחולף הזמן, אנו מרגישים יותר ויותר בחסרונה, ומתחילים להבין טוב יותר כמה מן הדברים שחוגים מסוימים בקרבנו ייחסו לה מבלי לדעת ולהבין את עמדותיה האמיתיות.

גולדה מאיר הייתה מודרכת בדרכה המדינית על ידי שני דחפים בעלי עוצמה רבה: הדחף הראשון, היה הצורך והחובה לשמור על ביטחונו של עם ישראל בארצו. גולדה ראתה בבני דורנו כמי שמופקדים על שמירת עצמאותו וריבונותו של עם ישראל ומדינת ישראל. היא חששה שאם, חלילה, נאבד את עצמאותנו בשלישית, אולי לא יהיו לנו הכוח, האנרגיה והמשאבים להקימה מחדש. לכן, הדגישה גולדה את נושא השמירה על ביטחוננו וקיומנו.

הדחף השני, היה הרצון והצורך לסיים את הסכסוך ולחיות בשלום עם שכנינו הערבים. לשם כך השקיעה גולדה מאמצים רבים ליצירת מגעים וקשרים עם מנהיגי ערב. לבד מהמלך חוסיין, שאתו קיימה גולדה פגישות סדירות – מקצתן עדיין לא פורסמו - שלחה גולדה שליחים למנהיגי מצרים ולמדינות ערביות אחרות במגמה לפתוח בדיאלוג.

למרבה הצער, מאמצים אלה לא נשאו פרי אך סביבם נרקמו כל מיני השערות שחלקן היו והינן חסרות שחר. אחת מהן דיברה על החמצת יוזמה של סאדאת להסדר-ביניים בסואץ. לאמיתו של דבר, מלכתחילה, התכוונה יוזמת סאדאת - והוא עצמו הבהיר זאת יותר מפעם אחת - לנסיגת ישראל מכל השטחים ולא רק מסיני, תוך התחייבות ישראלית ללוח-זמנים, שייקבע מראש, ויביא לנסיגה כוללת בכל החזיתות, כולל סיני, יהודה ושומרון, רמת הגולן ומזרח ירושלים. ממשלת ישראל דחתה הצעה זו, כפי שהייתה עושה כל ממשלה בישראל.

גולדה הייתה ערה מאד להיבט הדמוגרפי של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ולכן שללה את תפיסת ארץ ישראל השלימה או את סיפוחם של שטחים מאוכלסים למדינת ישראל. היא לא הייתה חסידת הסטטוס-קוו. היא האמינה ותמכה בנסיגת ישראל לגבולות בטוחים ומוכרים, ובתפיסתה זו הייתה קרובה לתוכנית אלון. גולדה חזרה ואמרה שאין היא רואה פתרון שלפיו תצטרך לקום כל בוקר ולספור כמה ילדים ערבים נולדו, כדי לא לפגוע במאזן הדמוגרפי העדין.

אני מאמין, שכפי שקרה למנהיגים אחרים בארץ ובעולם, והנשיא טרומן הוא דוגמה טובה בהקשר זה, כי ככל שיעבור הזמן, תתבהר יותר ויותר גישתה האמיתית והנכונה של גולדה לסכסוך והרבה מן התוויות שהודבקו לה יתבררו כחסרות שחר.

בדברים שלהלן אנסה לסתור את הטענה כי בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הייתה הזדמנות להתקדם לקראת הסדר עם מצרים והזדמנות זו הוחמצה. בהמשך הדברים אתייחס גם לדיאלוג הישראלי-אמריקאי בזמן המלחמה, דיאלוג שבו השתתפתי. 

בפברואר 1973 ניהל ד"ר הנרי קיסינג'ר שכיהן כיו"ר המועצה לביטחון לאומי, שיחות חשאיות בוושינגטון עם שליחו של סאדאת, חאפז איסמעיל שהיה יו"ר המועצה לביטחון לאומי במצרים ושליחו המיוחד של סאדאת לארצות-הברית. מן השיחות עלה שגם איסמעיל דחה הצעה להסדר חלקי לגבי תעלת סואץ ותבע נסיגה מוחלטת מכל השטחים כולל ירושלים. אבל, הוא ביטא נכונות מצרית למשא ומתן עם ישראל אם זו תכיר בריבונות מצרית על כל סיני, בכפוף להסדרי ביטחון מתאימים מבחינתה של ישראל. השגריר בוושינגטון יצחק רבין העביר הצעה זו לגולדה. היא הודיעה לו שהיא מוכנה לבדוק את האפשרות הזו.

בתחילת חודש מרץ 1973 באה ראש הממשלה גולדה מאיר לוושינגטון לשיחות עם הנשיא ניקסון וכמי שכיהן באותה עת בתפקיד מנכ"ל משרד ראש הממשלה ויועץ לראש הממשלה נלוויתי אליה. בעת שהיינו ב-BLAIR HOUSE שמענו מיצחק רבין את הנוסחה שעלתה בשיחות קיסינג'ר-איסמעיל. גולדה מאיר, "הנץ שבניצים", מי שהואשמה בכך שיכלה "למנוע את מלחמת יום הכיפורים ולא מנעה", אמרה לרבין לאחר ששמעה את דיווחו: אתה יכול לחזור לקיסינג'ר ולהגיד לו שאנחנו מוכנים, שיבדוק בעצמו הסדר של ריבונות מצרית על כל סיני תמורת הסדרי ביטחון. 

רבין, אכן, התקשר לקיסינג'ר, וזה סיפר לניקסון, והנושא נדון בשיחת גולדה מאיר עם הנשיא שבה השתתפתי. קיסינג'ר אישר לניקסון, שקיבל את הסכמתה של גולדה לבדוק את העניין. בספרו YEARS OF UPHEAVAL, (עמ' 214-215), כותב קיסינג'ר: "חאפז איסמעיל עומד על כך, שהעמדה המצרית היא, שישראל צריכה לסגת בכל החזיתות לקווי 1967 עם כל שכניה; השליטה הערבית במזרח ירושלים היא הכרחית ואיננה ניתנת למשא ומתן בכלל". 

בספרו פנקס שירות (עמ' 389), כותב יצחק רבין: "קיסינג'ר אמר לי: 'אינני רוצה שתהיה אי-הבנה. הבסיס למגעים עם איסמעיל הוא ריבונות מול בטחון. על ישראל להכיר במלוא הריבונות המצרית על כל סיני, ומצרים תצטרך להסכים עם נוכחות צבאית ישראלית בנקודות מסוימות בסיני. ייתכן שאת הנוכחות הצבאית יהיה צורך להסוות בנוכחות אזרחית על סידורי בטחון'. השבתי שעל כך עלי לחזור ולקבל את אישורה של גולדה מאיר... סיכמנו את שיחתנו בהסכמה שאחזור ל-BLAIR HOUSE ואקבל את הסכמתה של ראש הממשלה לסיכום". ורבין המשיך בתיאורו: "חזרתי ל-BLAIR HOUSE, מסרתי לגולדה על שיחתי עם קיסינג'ר וגולדה אישרה את הסיכום. התקשרתי לקיסינג'ר ב-9:00 בערב והודעתי לו". רבין מספר לאחר מכן שחיכה לטלפון מקיסינג'ר בעקבות פגישתו עם הנשיא, ואכן בשעה 10:30 טילפן קיסינג'ר ל-BLAIR HOUSE ואמר: "אני מטלפן לך מחדרו של הנשיא. הנשיא אישר את כל מה שסיכמנו אמש." רבין הוסיף, "אחרי 24 שעות מתוחות ראיתי [כך רבין] את גולדה מחייכת. גם לי הוקל." 
לסיכום נקודה זו נחזור ונאמר כי שמונה חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים, גולדה מאיר, לא רק שהסכימה לריבונות מצרית על כל סיני, אלא, מסרה זאת לקיסינג'ר ובאמצעותו לניכסון. 

בכל משבר, קיים קשר הדוק ביותר בין ההתפתחויות הצבאיות לבין ההתפתחויות המדיניות. בהיותי שגריר ישראל בארה"ב הייתי מופקד על הזירה המדינית בוושינגטון במלחמת יום הכיפורים. אם התוצאות בשטח היו אחרות, יכולתי, אולי, לנהל מערכה שונה והייתי יכול, אולי, להשיג הישגים שונים מאלה שהיו פונקציה ישירה של מה שהביאו התפתחויות בשטח. ככל שההדים שהגיעו מהחזית היו קשים יותר, מדכאים יותר, היה לי יותר קשה. וככל שידינו הייתה על העליונה, היה לי יותר קל. כך, שיש הכרח ללמוד את ההתפתחויות הצבאיות אם רוצים להבין את ההתפתחויות המדיניות. 

לצערי הרב, אנחנו מודדים את ההיסטוריה של ישראל ממלחמה למלחמה. כל מלחמה הטביעה את חותמה. מלחמת העצמאות הביאה לעצם הקמת מדינת ישראל; מלחמת סיני הביאה את ישראל פעם ראשונה לשותפות בינלאומית, ולא חשוב כרגע אם לטוב או לרע, אבל שותפות עם מעצמות בעולם; מלחמת ששת הימים העלתה את ישראל על המפה האסטרטגית הגיאו-פוליטית בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט; מלחמת ההתשה חיזקה את האחיזה הסובייטית במצרים; מלחמת יום הכיפורים, אני מאמין, תיכנס להיסטוריה כמלחמה שסללה את הדרך לשלום.

מלחמת יום הכיפורים היא שיצרה מציאות חדשה, לא רק אצל הישראלים, אלא גם אצל המצרים, מפני שהיא יצרה שינוי ערכים יסודי בחשיבה הערבית, הישראלית והאמריקאית. היא שאיפשרה להיכנס למהלכים דיפלומטיים שהביאו בסופו של דבר להסכם השלום עם מצרים. 

מצרים, הלוז של העניין, הייתה צריכה להתגבר על הבושה, התסכול או הכישלון של 1967. ההשפלה והבושה שאחזו בעולם הערבי מנעו ממנו את האפשרות לנהל משא ומתן עם ישראל לפני שתתוקן "העוולה הגדולה", שנעשתה לה. 

מבחינתה של מצרים, מלחמת יום הכיפורים, וליתר דיוק, שלושת הימים הראשונים שלה, לפחות, ריפאה את הטראומה והחזירה למצרים מעט מן הגאווה העצמית, אשר הייתה תנאי הכרחי לפתיחת דיאלוג כלשהו עם ישראל. לדיאלוג זה נדרשו שני מרכיבים: מצד אחד, ההישגים המצריים בראשית המלחמה החזירו את הגאווה המצרית ואיפשרו את פתיחת הדיאלוג עם ישראל, ומצד אחר - המלחמה הסתיימה כאשר הארמייה השלישית מכותרת, וצה"ל ניצב במרחק של 100 ק"מ מקהיר ו-40 ק"מ מדמשק. המצב בחזיתות עם סיום המלחמה הוכיח לערבים בעליל, כי למרות תנאי הפתיחה הטובים (אלמנט ההפתעה, משבר הנפט, האחדות בעולם הערבי, האספקה המסיבית של נשק ואמצעי לחימה סובייטיים) נסתיימה המלחמה כפי שהסתיימה. 

בתפיסה הערבית חלה מהפכה כפולה. מצד אחד - החזרת הגאווה העצמית ובכך השתחררות מן המועקה ומן התסביך של מלחמת 1967, ומצד אחר - הבנת מגבלות הכוח כפתרון לבעיית הסכסוך. תפיסה זו הביאה את מצרים אל הנכונות למשא ומתן ואל האלטרנטיבה הדיפלומטית. 

גם בישראל חל מהפך. התפיסה של "צה"ל הבלתי מנוצח"; ההנחה, כי הסטטוס-קוו פועל לטובתנו כל הזמן; הטענה שאין לנו ממה לחשוש, כי השטחים ימנעו מלחמה - הקונספציה המוטעית הזאת על כל מרכיביה התנפצה מול עינינו. גם אנו התחלנו להבין כי יש אלמנט של משא ומתן לשלום, שחשיבותו כמרכיב בטחוני איננה נופלת מן המרכיבים האחרים.

הדיאלוג הישראלי-אמריקאי במהלך המלחמה

גם אצל האמריקאים חל שינוי מהותי וחשוב ביותר: בפעם הראשונה השכילה ארצות הברית לנצל תוצאה של עימות מלחמתי בין ישראל לערבים כדי לפתח יוזמה דיפלומטית. קיסינג'ר למד להבין, כי אי אפשר לכפות על ישראל פתרון במהלך חד-צדדי. היוזמה המדינית האמריקאית באה על רקע של נכונות מצרית וישראלית למשא ומתן ישיר דו-צדדי.

היוזמה האמריקאית לא נולדה אחרי המלחמה, אלא תוך כדי המלחמה, והיא מצאה את ביטויה בכל האירועים החשובים במהלכה. כדי להבין את המהלכים המדיניים בתקופת המלחמה, על הסתירות והערפול שבהם, הם תולדת המטרה האסטרטגית שקיסינג'ר קבע לעצמו. הייתה זו, למעשה, מדיניות החוץ שלו, שכן הנשיא ניקסון היה טרוד, רובו ככולו, בפרשת ווטרגייט. קיסינג'ר יזם, אפוא, את האסטרטגיה הזאת, וטיפל ביישומה מן המסד ועד הטפחות. 

האסטרטגיה האמריקאית הייתה מבוססת על שלושה כללים: 

א. ניצחון ישראלי ללא תבוסה מצרית. לכאורה, יש סתירה בין שני חלקי המשפט, אבל יש גם איזון. ניצחון ישראלי דרוש, כי ישראל היא בת-ברית, וגם תוחלת העם היהודי, והבטחת קיומו הם חלק ממערכת הערכים האמריקאים. זאת ועוד, ישראל נלחמת בנשק אמריקאי נגד נשק סובייטי, ואי אפשר לתת לנשק הסובייטי לנצח את הנשק האמריקאי. כמו כן, ישראל היא זו שהותקפה על ידי מצרים. וכך, האסטרטגיה האמריקאית נעה בין הצורך לחזק את ישראל ולסייע בידה להשיג ניצחון, לבין הצורך למנוע מישראל להביס את סאדאת. 

ב. דחיקת רגלי הסובייטים מן המזרח התיכון מבלי לשבור את הדטנט. גם כאן יש, כביכול, דבר והיפוכו, אולם לא כך הם פני הדברים. קיסינג'ר פירש דטנט באופן שונה ממה שאחרים פירשו. עבורו דטנט הוא שיתוף פעולה במידה מינימלית. במילים אחרות, אין זו מערכת של יחסי אהבה, אלא של יחסי הבנה מינימליים, כדי למנוע סכנת התפוצצות של חבית אבק שריפה. 

ג. רכישת הערבים מבלי לאבד את ישראל. ארצות-הברית דוחקת את הסובייטים ממאחזיהם במזרח התיכון ובאה במקומם, אך לא על חשבון קשריה המיוחדים עם ישראל. שוב רואים כאן את הנוסחה האסטרטגית הטיפוסית כל כך לקיסינג'ר: דבר והיפוכו, דבר והמגבלות שלו. 

הבה נבחן מדיניות זו על מרכיביה על רקע אירועי המלחמה:

בנושא רכבת הסיוע האווירית הציגה ארצות-הברית, ביומיים הראשונים למלחמה, פרופיל נמוך. הסיבה לכך הייתה שאיש מאנשי הממשל האמריקאי לא האמין שמלחמת יום הכיפורים תהיה שונה ממלחמת ששת הימים. אם ב-1967 נזקקה ישראל לשישה ימים לסיים את המלחמה, מלחמה זו תארך, אולי, שבעה ימים. כך סברו האמריקאים, ולכן הם לא הכירו בדחיפות ההכרחית למשלוח האספקה תוך כדי המלחמה. האמריקאים היו בטוחים שאנו מגזימים והפאניקה של הישראלים איננה סיבה ראויה להמרצת איום האמברגו הערבי על הנפט, וסיכון הדטנט עם הרוסים. רק ביום השלישי למלחמה הבינו האמריקאים שאנו באמת צועקים מכאב. הם ראו את רשימת הציוד ואמצעי הלחימה שאבדו לנו - מטוסים, טנקים וכו', ובאותו יום העביר ניקסון באמצעות קיסינג'ר את הבטחתו הראשונה לאספקת כל הציוד שאבד. 

אולם אנו לא יכולנו להסתפק בכך, שכן ידענו, שמלחמה זו לא תסתיים בתוך יום או יומיים וכי צפוי לנו מאבק ארוך. החלו, אפוא, דיונים - כיצד להעביר במהירות המרבית את הציוד המלחמתי, ובעיקר את התחמושת ברכבת אווירית. במחלקת ההגנה, בראשות שר ההגנה, פרופ' ג'יימס שלזינגר, החלו לחפש מטוסי שכר של חברות פרטיות, כדי להעמיס עליהם את הציוד שיישלח לישראל. כמובן, שאף חברה פרטית אינה מוכנה לשלוח את מטוסיה לשדה הקרב, אלא אם כן יש לה ביטוח ממשלתי אמריקאי. אולם הממשל אינו נותן ביטוח לחברות פרטיות, אלא אם מכריזים על מצב חירום לאומי. ואכן, אחד הרעיונות של שלזינגר היה להביא לקונגרס הצעה להכריז על מצב חירום לאומי. למזלנו, ההצעה לא עלתה בקונגרס.

המאבק על הרכבת האווירית נמשך שלושה-ארבעה ימים נוספים, עד אשר נשבר הקרח ביום שישי. ההחלטה של ניקסון הייתה טיפוסית לאישיותו. הוא פסק: שלזינגר מציע שלושה מטוסים ואילו קיסינג'ר מדבר על שלושים מטוסים. אם אנו עושים זאת, ממילא נקבל את כל הביקורות מן הערבים והרוסים ומכל העולם, אז מוטב שנעשה זאת בצורה נכונה וניקסון פסק בסגנונו האופייני: "בואו נטיס את כל מה שיכול לעוף."

לאחר שנתקבלה ההחלטה האמיצה והחד-משמעית של ניקסון, ביצע הפנטגון את הרכבת האווירית ביעילות מופתית. מדובר ב-567 גיחות, שבהן במשך חודש הועברו לישראל 22,000 טון של אספקה צבאית. כמות זו גדולה יותר מזו שהעבירו הרוסים לערבים ואף יותר מזו שסיפקה ארצות-הברית ברכבת האווירית לברלין. 

קיימת היום, בעיקר בקרב חברי מן הצבא, נטייה לזלזל, במידה זו או אחרת, בחשיבותה של הרכבת האווירית. יש מי שטוענים כי היינו מסתדרים גם בלי רכבת זו. ייתכן. בכל מקרה, מן הבחינה המדינית היווה סיוע זה גורם הרתעה חשוב ביותר. אך לרכבת האווירית הייתה חשיבות גדולה לא רק מבחינת ההרתעה במישור הבין-מעצמתי, אלא גם מבחינת השפעתה על שיקול דעתו של הצד הערבי. באחת ההזדמנויות שאלתי את קיסינג'ר: איך הסיוע הזה מתיישב עם רצונכם לרכוש את הערבים? והוא השיב: שידעו מה אנחנו מסוגלים לעשות למי שהוא בן-ברית שלנו.

ממה שנאמר עד כה עולה מסקנה אחת ברורה; כיום ישנה אפשרות להגיע להסדר עם הערבים רק בשיתוף פעולה ובהבנה עם המעצמה היחידה בעולם. כל חלופה תהיה הרבה יותר גרועה. לא אירופה או האו"ם, לא רוסיה או מדינות חבר העמים - אין גורם אחר. הברירה היא או שיתוף פעולה עם ארצות-הברית או הינתקות ממנה. שיתוף הפעולה עם ארצות-הברית חשוב לא רק כדי להדק את הקשר עם המעצמה הידידותית היחידה כלפי ישראל אלא גם כגורם מכריע בהשגת השלום.

על המחבר:
שמחה דיניץ, שגריר ישראל בארה"ב בשנים 1978-1973, חבר כנסת ויו"ר הנהלת הסוכנות היהודית

מקור:
רייפן-רונן יהודית, זהר אברהם (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1974-1948, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל-אביב, 2004.