מלחמת התשה היא מטבעה מלחמה מוגבלת. הפעלת נשק אווירי במלחמה שכזו מהווה מהלך החורג מתחום הפעלת נשק טקטי לתחום האסטרטגי-מדיני, ולכן, מעורבים בהחלטות על הפעלת נשק אווירי גם הדרגים המדיניים. על אחת כמה וכמה נכונה קביעה זו, כאשר הכוח האווירי חורג מתחום מרחב הלחימה הצמוד לגבול ופועל בעומק שטח מדינת האויב.

מלחמת ההתשה התחוללה בין יוני 1967 לאוגוסט 1970. המלחמה גבתה 968 חללים ישראלים, מהם 507 נהרגו בין מרץ 1969 ל-8 באוגוסט 1970. הלחימה במלוא היקפה פרצה בזירה המצרית במרס 1969, בשל החלטה אסטרטגית של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, להימנע ממלחמה הן שוחקת והן כללית קודם שישקם את צבאו. 
חיל האוויר הוכנס ללחימה פעילה בקו התעלה ביולי 1969. בינואר 1970 החלו ההפצצות בעומק מצרים. הן גררו בעקבותיהן את מה שכּוּנָה "המעורבות הסובייטית" בלחימה ואת המפגש היחיד בהיסטוריה עד כה של טייסים ישראליים עם טילי קרקע-אוויר ומטוסים שהופעלו על ידי לוחמים רוסיים. 

הפצצות העומק – אמצעי לסיום הלוחמה?

הפצצות העומק, תועלתן ותוצאותיהן, עמדו במרכז הוויכוח אז וגם כיום. 

שני שגרירים לשעבר התייחסו בכתביהם להפצצות העומק. יצחק רבין, שגריר ישראל בארצות-הברית בעת המלחמה, בספרו "פנקס שירות", ראה בהפצצות אלו אמצעי להשגת הפסקת האש; בעוד ד"ר מרטין אינדיק, לימים שגריר ארצות-הברית בישראל, בעבודת הדוקטורט שלו שכותרתה "מדיניות הפטרונות, ישראל ומצרים בין מעצמות-העל 1962-1973", הגדיר את הפצצות העומק כ-miscalculation - כלומר, כשיקול מוטעה, כצעד שהביא למעורבות סובייטית ולתוצאות לא נוחות לישראל עם סיום המלחמה. 

הפצצות חיל האוויר בחזית התעלה ביולי 1969, הפצצות העומק בינואר 1970, הקרב האווירי כנגד קידום הטילים ביולי 1970 - החלטות אלו להפעיל את חיל האוויר במלחמת ההתשה, התקבלו לאחר דיון ממושך של הדרג המדיני. 

אם נערוך השוואה בין מה שהתרחש במלחמת ההתשה למה שהתרחש במלחמת "גיאות ושפל" שהייתה למלחמת "חומת מגן" בשנת 2002 נוכל למצוא מרכיבים דומים, בעיקר בנוגע לפטרון האמריקאי. כאז כן עתה, נשיא אמריקני רפובליקני ולוחמני איפשר לישראל ללחום במגבלות של מה שניתן לכנות כ"אור רמזור כתום". דמיון נוסף מצוי בהיבט הציבורי. גם בימים ההם התקיים ויכוח בציבור הישראלי על הדרך להשגת הפסקת-אש וסיום הלוחמה. לרבים ודאי זכור מכתב השמיניות והסערה שקמה סביב ההצגה "מלכת האמבטיה" מאת חנוך לוין, בשנת 1970. 

בבוקר ה-17 במרס 1970, גילו הביון הישראלי והמערבי, לתדהמתם, כי במצרים נקלטים קולות הפעלת מכ"ם של סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות. התדהמה עוד גברה כשבשלב מאוחר יותר התברר כי כוח הנ"מ והטייסות מופעלים על ידי חיילים רוסיים שנלקחו הישר ממערך ההגנה של העיר מוסקבה. הכוח הרוסי הובא למצרים במבצע הונאה מהגדולים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה.

במרס 1970, כבר היה חיל האוויר הישראלי מעורב יותר משלושה חודשים בהפצצות בעומק מצרים, ובהן פגע במערכי הטילים ובמתקנים צבאיים הקשורים בהכנות מצריות לצליחה. לאחר שהגיעו למצרים מרכיבי מערך הנ"מ הרוסי, כולל טייסות, החלו המצרים לתכנן מהלך מתוחכם של הונאה, שתכליתו לקדם את מערך הנ"מ לקרבת התעלה. כוונת נאצר היתה, לנטרל את עוצמת חיל האוויר הישראלי ולאפשר צליחת התעלה והתעמתות עם צה"ל. 
נאצר לא היה מעוניין במלחמת התשה. עד אוגוסט 1968 הוא הפעיל את ארגוני הטרור הפלסטינים ואת צבאות החזית המזרחית. הוא שיקם את הצבא המצרי שלאחר מלחמת ששת הימים ותיכנן את צליחת התעלה, שאמורה היתה להתבצע בשלושה שלבים. האחרון שבהם היה אמור להיות שלב ה"תחריר" (שחרור). בסופו של דבר מבצע הצליחה הוצא אל הפועל במלחמת יום הכיפורים, באותו האופן ממש שבו רצה נאצר לבצעו בעת ההיא ובחסות המטרייה של טילי קרקע-אוויר שקידם לתעלה בתום מלחמת ההתשה. 

כאמור, בכל שלבי מלחמת ההתשה, התקבלו ההחלטות לעשות שימוש בכוח האוויר הישראלי כפועל יוצא של דיונים במטכ"ל ובקבינט המלחמה. הבולטים שבחברי המטה הכללי באותה עת היו הרמטכ"ל רב-אלוף חיים בר-לב, מפקד חיל האוויר, אלוף מרדכי (מוטי) הוד, וראש אמ"ן אלוף אהרן יריב. לממשלת ישראל של סוף 1969, ממשלה שבתוך זמן קצר תצטרך להחליט בעניין הפצצות העומק, נוספו לצד שרים אקטיביסטים כיגאל אלון, ישראל גלילי ומנחם בגין, גם שמעון פרס ועזר וייצמן, שצנח ישירות לקבינט המלחמה מתפקידו כראש אג"ם. 

למרות הרכב אישי זה של הממשלה, ההחלטה להפעיל את חיל האוויר ביולי 1969 התקבלה לאחר היסוסים ודיונים רבים. אחת הסיבות לכך היתה נעוצה במצבו של חיל האוויר, שזה עתה קלט את מטוסי ה"סקייהוק". בעקבות החלטת ישראל על הפעלת חיל האוויר, נאלץ נאצר להודות כי לא יוכל לעבור במהרה לביצוע שלב ה"תחריר", ואז טבע לראשונה את המושג "אסתנזאף" (הקזת דם, התשה) – כשם למלחמה.

בחיל האוויר נקלטו עד אז 11 מטוסי "פאנטום" והיו למבצעיים, וטייסיהם החלו בהכשרת טייסים נוספים. צה"ל הפעיל כמות גדולה של מטוסי "סקייהוק", והצפי היה שעד אפריל 1970 יגיע מספר מטוסי ה"פאנטום" בחיל ל-36 ומספר מטוסי ה"סקייהוק" ל-100. לדעתם של מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל, זה היה מספר המטוסים הדרוש לחיל האוויר במקרה של תקיפה מצרית, כמו זו שבוצעה במלחמת יום הכיפורים.

מטרות המלחמה של מדינת ישראל

מטרות המלחמה של מדינת ישראל ושל המטה הכללי באותה העת היו: ראשית, להביא להפסקת מלחמת ההתשה; שנית, להכין את צה"ל לאפשרות של צליחה מצרית של התעלה, כפי שאכן אירע במלחמת יום הכיפורים. 

גם לאחר ששולב חיל האוויר בלחימה, המשיך נאצר בהכנותיו לצליחה. הכנות אלו חייבו את הפיקוד העליון בישראל לקבל החלטות אופרטיביות, שמשמעותן הגברת עוצמת ההתקפות האוויריות, והעתקתן להפצצות אל תוך עומק מצרים. אין להתעלם מפרשנויות שנפוצו בדבר המניעים לקבלת ההחלטה על הפצצות העומק. בין השאר, נאמר שההחלטות נבעו לא רק משיקולים צבאיים, אלא גם משיקולים מדיניים: הפלת נאצר והחלפת השלטון במצרים. יגאל אלון, למשל, דיבר על כך בשלבים מסוימים, וגם יצחק רבין בספרו "פנקס שרות", מזכיר את החלפת השלטון במצרים כאפשרות. אך דומה שלא אלה היו השיקולים שהביאו להחלטת הממשלה. מנחם בגין, מהבולטים שבמחנה הימין בממשלת ישראל, אמר אז במפורש שאל לה לישראל לשגות באשליות של החלפת השלטון במצרים וכי זו איננה מטרת הפצצות העומק. מן ההיבט הצבאי, מטרת הפצצות העומק היתה סיכולית; סיכול כוונתו של נאצר להגיע ליכולת שתאפשר לו לבצע את השלב האחרון של תוכנית השלבים שלו - חציית התעלה.

נימוקים בעד ונגד הפצצות העומק

נראה שזכות היוצרים לרעיון הפצצות העומק שמורה לשני אנשי "אחדות העבודה" לשעבר. יצחק רבין, שכבר באוקטובר 1969, עת כיהן כשגריר ישראל בארצות-הברית, המליץ לפגוע במטרות בעומק מצרים, ויגאל אלון, שהעלה את הרעיון בפעם הראשונה בישיבת ועדת שרים לענייני ביטחון בדצמבר 1969. שותף נלהב לרעיון היה השר עזר וייצמן שזה מקרוב הצטרף לממשלה. 

באותה עת, סוף 1969, התנגדו ראשי המטה הכללי, הרמטכ"ל חיים בר-לב, מפקד ח"א מוטי הוד וראש אמ"ן אהרן יריב להצעה - הן לתזמון והן להיקף הפעולות המוצע. לנגד עיניו של המטכ"ל עמדה למעשה אותה המטרה: הפסקת המלחמה וסיכול כוונתו של נאצר לצלוח את התעלה. אולם, המטכ"ל העדיף להמתין עד לאביב 1970, מועד שבו יעמדו לרשות חיל האוויר 36 מטוסי "פאנטום" ומועד שבו יגיע מספר מטוסי ה"סקייהוק" ל-100. עם זאת באחד הדיונים אמר הרמטכ"ל שאם ההערכה המדינית תהיה שאין להמתין, יהיה צה"ל מוכן לבצע פעולה אווירית בהקדם. את הסיכון הגדיר חיים בר-לב בשני אחוזים בלבד - כמו בגיחת צילום, (אבל הוא הוסיף ש"מטוס שייפגע הוא בבחינת 100% קטסטרופה"). גם שר החוץ אבא אבן לא נלהב לפעולה בעומק מצרים. בספרו "פרקי חיים" כתב, כי לא קיבל את הערכתו של רבין אז כי ארצות-הברית מעוניינת בהסלמה. אבן גם היה אחד מהראשונים להצביע על הסכנה של מעורבות סובייטית. ואשר לעמדתה של גולדה מאיר, היא תיארה לימים את הדיונים על הפצצות העומק במלים אלה: "במשך רוב שנותיי בארץ אינני זוכרת ויכוח כזה על הברירה בין עשייה לבין אי-עשייה, כאשר דבר אחד מבטיח לנו טוב ודבר שני מסכן אותנו... הפחד כפול: מה תהיה התגובה [הרוסית] והאם זה מסכן את מקור המטוסים?".

בסופו של דבר התקבלה הצעתו של אבא אבן לבצע תקיפת ניסיון של שלושה מחנות הרחוקים כ-20 ק"מ מקהיר, שבהם ריכזו המצרים ציוד לצליחה. חשוב לציין, שעיקר המטרות שהותקפו לא היו אזרחיות אלא צבאיות; מטרות שבתקיפתן היתה תרומה של ממש לסיכול התכנון ויכולת הביצוע של מאמצי הצליחה. ביותר מעשרים פעולות שהתקיימו עד סוף מרס 1970 הותקפו קרוב ל-17 בסיסים.

בשלב הראשון, הותקפו מטרות בסביבת קהיר, ולאחר מכן הועתקו ההפצצות ליעדים רחוקים מהבירה. ב-12 בפברואר 1970 הופצץ בטעות מפעל באבו זעבל, שצדודית בנייניו היתה דומה לזו של יעד קרוב אחר; בתקיפה נהרגו 70 פועלים מצרים ועשרות נפצעו. בה בעת נמשכו הפעולות בעומק ובלט בהם, בשלהי ינואר 1970, הקרב על האי שדואן שנתפס למשך יומיים על ידי חטיבה 35 בפיקודו של חיים נדל.

מעורבות סובייטית

בעניין הפצצות העומק התקיימו דיונים נוספים, בחלקם השתתף גם יצחק רבין. התרשמותו היתה, במידה לא מעטה של צדק, כי הממשל האמריקאי תומך בפעולה הישראלית, גם כאשר ממשל זה, ביוזמת מזכיר המדינה רוג'רס (שהציע תוכנית לפתרון הסכסוך וגם יוזמה לסיום המלחמה), הטיל השהייה suspension) - לא אמברגו) על משלוח מטוסים שהיו כה נחוצים לצה"ל, (אם לא לצורך הפצצות העומק אז למקרה של מתקפה רבתי של מצרים). "אני לא מתביישת", הודתה גולדה מאיר, "שאני פוחדת מהרוסים ומזה שניקסון יתן או לא יתן את הנשק... אני שואלת רק, האם מה שאנו עושים לוחץ על נאצר?… יש הטוענים - הוסיפה - כי דבר זה עוזר דווקא לכל העם [המצרי] להתלכד סביבו". ממחקר שנעשה על-ידי היסטוריון צבאי ישראלי, מוסטפא כבהא, עולה שתושבי קהיר התרגלו להפצצות על העיר ובשלב מסויים חדלו מלהיכנס למקלטים. ההפצצות אכן ליכדו את העם המצרי סביב נאצר. 

בכל פרק הזמן שבין ינואר למרס 1970, העריכו הביון האמריקאי והישראלי, כי אין חשש למעורבות סובייטית, זאת גם לאחר שלוויינים אמריקאיים גילו בינואר 1970, במרחק של כ-25 ק"מ ממערב לתעלה, מחפורות בצורת האות T. חיל האוויר התחיל לתקוף מחפורות אלה באמצע פברואר, אף שלא היה ברור למה הן נועדו. מה שלא היה ידוע לא לאמריקאים ולא לישראלים הוא, שבביקור חירום שערך נאצר במוסקבה בסוף ינואר 1970, ביקור שסיבתו היתה לאו דווקא הפצצות עומק אלא הפעולה באי שדואן, הוא הצליח לכפות על הרוסים את ההחלטה לשלוח כוח צבאי רוסי להגן על שמי מצרים. מבחינתו של נאצר הגנה אווירית נאותה תאפשר את ביצועה של תוכנית הצליחה. חשוב לציין, שנאצר נזקק למעורבות הסובייטית לא לשם הגנת פנים מצרים מהפצצות העומק של ישראל, אלא להבטחת ביצועה המוצלח של תוכנית הצליחה. אם לא כן, קשה להסביר את סיבת חפירת המחפורות לא רק ליד קהיר ואסואן אלא גם בקרבת התעלה.

במבצע הונאה רוסי שהחל במרס 1970, הגיעו סוללות הטילים למצרים והחלה העברתן אל עבר התעלה. בחסות מטריית טילים זו החלה אופנסיבת האביב של נאצר, שכללה הפגזות ארטילריה, תקיפת מעוזים והנחת מארבים - רצף של פעולות שאמור היה להסתיים בצליחה המתוכננת. 

חיל האוויר החל בתקיפת המחפורות כבר בפברואר 1970. בתקיפות אלה נהרגו כ-4,000 מצרים. במהלכן התקיים בפעם הראשונה והיחידה מגע קרב, לחימה בפועל, בין אנשי צבא רוסים וישראלים. בעימות הופלו חמישה פאנטומים ישראלים וחמישה מטוסים רוסיים. בעקבות האירועים בא למצרים שר האווירייה הרוסי כדי לבחון מקרוב את אשר אירע. 

בה בעת ביצעו הרוסים מבצע הונאה מדיני כלפי ארצות-הברית לשם השגת הפסקת-אש לזמן קצוב, הפסקת-אש כוזבת מבחינתם, ובחסותה ביקשו לקדם את חומת הטילים. 

בצד הישראלי נמשך הדיאלוג בין הדרג המדיני לצבאי. עזר וייצמן ויצחק ורבין תמכו בתקיפת מערך הטילים למרות האבידות הכבדות יחסית הצפויות של חיל האוויר הישראלי. רבין נפגש עם הנשיא ניקסון ושמע בדבריו נימה של התלהבות על הפגיעה בכוח הרוסי, מבחינתו של נשיא ארצות-הברית היה הדבר שקול לניהול "מלחמה ביד שליח". ניקסון נעתר לבקשה לחדש את מלאי המטוסים של ישראל תמורת אלה שייפגעו. משרד החוץ האמריקאי המשיך להיות מסוייג ועוין, חושש, די בצדק, מהתנגשות בין המעצמות. 

הפסקת האש

המהלכים הצבאיים האלה היו מלווים בלחץ אמריקאי לקבל את הצעת רוג'רס להפסקת-אש, שמשמעותה הפסקת הפעילות הצבאית והקפאת מצב הלוחמה למשך 90 יום. יצחק רבין הצטרף למצדדים בקבלת הפסקת-אש ואי-תקיפת מערך הטילים, לאחר שהתברר שלאמריקאים אין מענה טכנו-טקטי לטילי קרקע-אוויר ס.א.2 משופר וס.א.3 המתקדמים יותר.

בלילה שבין 7 ל-8 באוגוסט 1970, נכנסה הפסקת-האש לתוקפה. למחרת חזרו הציפורים לקו המים ממנו נעדרו למעלה משנה. בלילה שלפני כן הזיזו המצרים במבצע שתוכנן לכל פרטיו, את מערך הטילים לעמדות שישמשו אותם במלחמת יום הכיפורים.

בעקבות הסכמת ישראל להפסקת-אש, העבירו האמריקאים לישראל את ה"פאנטומים", את ה"סקייהוקים" וכן כמה מאות טנקים. 

כך, הצליחו המצרים ובני בריתם הרוסים להשיג את המטרה שעמדה ביסוד המעורבות הסובייטית במצרים: הזזת מערך טילי הקרקע-אוויר למרחב הקרוב לתעלה. ואולם, המהלך המשלים לתוכנית ההונאה המדינית-צבאית הרוסית-מצרית החדשה השנייה, לא יצא אל הפועל בשל מותו של נאצר בחודש ספטמבר 1970. 

מי ניצח במלחמת ההתשה?

ישראל השיגה את מטרתה במלואה. היא מנעה את צליחת התעלה והביאה לסיום המלחמה. ישראל ניצחה גם במאבק נגד הארגונים הפלסטינים שסולקו מירדן בספטמבר 1970, הושתקו ופעילותם הופסקה למשך תקופה ארוכה יחסית ברצועת עזה בתוך כשנה. העימותים הקשים בסכסוך המתמשך נדחו למבחנים שיבואו: מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, מלחמת לבנון ביוני 1982 והעימות עם הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה (1987) והשנייה (2000). 

פרשת הפצצות העומק והקרב על קידום הטילים הוא מקרה אופייני במסכת יחסי מדינה-צבא. יוצאת דופן במסכת זו הייתה מעורבותו הפעילה של שגריר ישראל בארצות-הברית רב-אלוף יצחק רבין, גם כמי שדחף להפצצות העומק וגם כמי שתרם להפסקתן. 

בפרשת הפצצות העומק בלט מרכיב נוסף: החשש מגלישה לעבר "מלחמה על הסף". בעניין זה יש לציין, כי דווקא המטכ"ל לא שש לבצע התקפות אלה. על ההחלטות של הפיקוד העליון, המדיני-צבאי, השפיעה העובדה שמוסדות הביון בארצות-הברית ובישראל הולכו שולל על ידי מבצע ההונאה הרוסי ולא שיערו כי הרוסים יפגעו במעטה הגנת הנ"מ של מרחב מוסקבה על מנת לסייע לצבא מצרים. 

אחת המסקנות מפרשת הפצצות העומק היא, כי היעדר ידע מודיעיני וידע מודיעיני טכנו-טקטי עלול לגרום להחלטות שגויות ובעקבותיהן למצבים קשים יותר - כפי שאכן קרה. 

ביבליוגרפיה

1. גיא, כרמית, בר-לב, עם עובד, 1998 .
2. ויטן, אלכס, מטרות והישגי הנוכחות הצבאית הסובייטית במצרים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1991.
3. זהר, אברהם, מלחמת ההתשה, מחלקת היסטוריה בצה"ל ( מסווג), 1996.
4. כהן, אליעזר, השמים לא גבול, מעריב, 1990.
5. רבין, יצחק, פנקס שירות, מעריב , 1979.
6. כבהא, מוצטפא, מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1991.
7. מיכלסון, בני, אברהם זהר ואפי מלצר (עורכים), המאבק לביטחון ישראל, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב, מחלקת היסטוריה של צה"ל, 2000.
8.   Indyk, Martin, The Politics of Patronage; Israel and Egypt between the superpowers, 1962-1973, Australian National University, 1977

מקור:
רייפן-רונן יהודית, זהר אברהם (עורכים), יחסי מדינה-צבא בישראל 1974-1948, העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר והעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל-אביב, 2004

על המחבר:
אברהם זהר, סא"ל (מיל.), חוקר במחלקת היסטוריה, צה"ל.
חבר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, ליד אוניברסיטת תל אביב.