מאמר זה מבוסס על הרצאה במסגרת יום העיון "30 שנה למלחמת יום הכיפורים", שנערך באוניברסיטת תל אביב ב-27 באוקטובר 2003, מטעם העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר.

הקדמה

חשיפתם של מסמכים אמריקאיים העוסקים במגעים המדיניים שהתקיימו בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, במהלכה ולאחריה פותחים צוהר חדש לחוקרים וסטודנטים שעניינם בתקופה זו. חובבי חקר הדיפלומטיה והפוליטיקה הבינלאומית ימצאו בחומר חדש זה מקור לא אכזב לגיבוש משפטם על האירועים של אותם ימים הרי גורל.

בחודשים אלה, של אביב-קיץ 1973, הוחמצה הזדמנות לשלום, שלום שהיה חוסך חייהם של אלפים רבים של מצרים, סורים וישראלים. אך בניגוד לטענה הרווחת - האשם להחמצה היסטורית זו מוטל על כתפיו של נשיא מצרים אנואר א-סאדאת.

מקריאת המסמכים האמריקאיים שחיסיונם הוסר לאחרונה (וכוונתי בעיקר לפרוטוקול פגישתם השנייה, ב-20 במאי 1973, של הנרי קיסינג'ר וחאפז איסמעיל, יועצו לביטחון לאומי של סאדאת) עולה בבירור כי גם חודשים מעטים לפני המלחמה, ולמרות צעדי ההתקרבות לארה"ב, סאדאת סירב לקבל את העקרונות הנוגעים הן לפרוצדורה והן לתוכנו של תהליך השלום, עקרונות שניאות לקבל רק אחרי המלחמה; ואלו הם:
מו"מ נפרד ללא תנאים מוקדמים;
הסכם ביניים בסיני כצעד ראשון לקראת הסכם סופי;
הסכם שלום בתמורה לריבונות מצרית מלאה בסיני.

מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים

בנאומים רבים שנשאה ראש הממשלה גולדה מאיר בשנים 1969-1973 היא חזרה וקראה למדינות ערב לבוא אל שולחן הדיונים ולקיים מו"מ ללא תנאים מוקדמים.

בנאומה בכנסת מיום 26 ביולי 1972, אחרי גירוש המומחים הסובייטים ממצרים, היא אומרת:
"אני פונה אל נשיא מצרים כאל מנהיג של עם גדול, עם בעל מורשת עתיקה, אשר עתידו לפניו, בכל רגש האחריות אשר חייב לפעם בלבו של מנהיג אחראי: האם לא רצוי ולהיעצר היום ולהחליט לעלות על דרך חדשה, ולא לשוב אל הנתיב שגרם להרג, לחורבן ולתסכול, בלא להביא לשלום? העם בישראל וממשלתו רוצים בכל לב לשים קץ ללחימה ולסכסוך ולצעוד יחד לקראת שלום. הבה ניגש כשווים עם שווים ונעשה מאמץ משותף עליון להגיע לכלל פתרון מוסכם של כל הבעיות השנויות במחלוקת. אחרי ככלות הכל שום מדינה ושום גורם זר לא יפתרו בשבילנו, במקומנו, את הבעיות התלויות ועומדות בינינו. בהידברות זו תלויים שלומם ועתידם של עמינו. משא ומתן לשלום אינו סימן היכר ל"כניעה" או ל"השפלה" כפי שנוהגים מנהיגים ערבים לומר; מו"מ לשלום הוא גילוי עליון של ריבונות, של כבוד לאומי ואחריות בינלאומית."[1]

קריאתה זו של ראש הממשלה, כמו רבות אחרות לפניה ואחריה, נדחתה על-ידי סאדאת בתוך 24 שעות.

מדינות ערב, ומצרים בראשן, סירבו במהלך שנים אלה לקיים כל מו"מ עם ישראל, ישיר או עקיף, ודרשו התחייבות ישראלית לנסיגה כוללת בכל הגזרות כתנאי מוקדם (זכורה, למשל, האפיזודה הגרוטסקית בדבר סירובו של השגריר המצרי באו"ם לקבל את אגרת התגובה של ישראל מידי גונאר יארינג בינואר 1971, בטענה שהיא, מצרים, אינה מנהלת מו"מ עם ישראל אלא עם יארינג בלבד).

לעומת זאת, כל אימת שהועלתה יוזמה למפגשים ישירים בין נציגי ממשלת ישראל לבין אישים מצריים, (אבא אבן, שר החוץ בממשלת מאיר, מציין כי בימי ממשלות אשכול ומאיר היו 15 כאלה) קיבלה אותן גולדה מאיר בברכה: כך בעניין יוזמת גולדמן השנייה (ספטמבר 1971) למפגש אפשרי של שרי הביטחון באירופה, כך בנוגע לביקור הממלכתי ברומניה ב-1972, שאורגן ככיסוי לשיחות חשאיות עם הנשיא צ'אושסקו, שבהן הודיע למאיר על נכונותו של סאדאת להיפגש עמה או לקיים מפגשים ישירים בדרגים נמוכים יותר. מיוזמות אלה ואחרות לא יצא דבר בגלל סירובה של מצרים לחרוג מהקונסנזוס הערבי שעוצב בוועידת חרטום: לא הכרה, לא מו"מ ולא שלום.[2]

המסמכים האמריקאיים החדשים מלמדים כי בעמדה מצרית זו לא חל כל שינוי גם בחודשים שקדמו למלחמה ולמרות רצונו של סאדאת בהתקרבות לארה"ב לאחר גירוש היועצים הסובייטיים ביולי 1972. דבר זה עולה מהפרוטוקולים של שיחותיו החשאיות של הנרי קיסינג'ר ב-20 במאי 1973 בצרפת, עם יועצו לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמעיל[3]. כישלונן של השיחות נבע מסירובו של סאדאת לקבל את הצעותיו של קיסינג'ר, שאותן אימץ רק לאחר המלחמה, לתהליך מדורג, צעד אחר צעד, שיביא בסופו של דבר לנסיגה ישראלית משמעותית בסיני. זאת למרות מחויבותה של ארה"ב לקבל עליה את תפקיד התיווך. מצרים, לעומת זאת, ציפתה כי ארה"ב תביא לידי שינוי במאזן הכוחות במזרח התיכון על-ידי תמיכה בעמדה הערבית והסובייטית בדיונים שהתקיימו במועצת הביטחון באותם חודשים וכי תכפה הסדר על ישראל ללא כל משא ומתן.

בשיחתם אומר איסמעיל: "אתה מודע היטב לכך ששאלת המזרח התיכון הייתה תמיד בעיה השייכת באופן בלעדי לאו"ם. היא התחילה באו"ם והיא עדיין כזו." לפי תפישתה של מצרים, לאחר שתתקבל הפרשנות הערבית להחלטת מועהבי"ט 242 בתמיכה אמריקאית, יגיע השלב השני. "אנחנו סבורים כי אז יהיה זה מוטל על כתפיה של ארה"ב למלא אחר החצי השני [של התהליך], כלומר לספק את ישראל (to deliver Israel)". [4]

בתשובה אומר קיסינג'ר: "איננו מסכימים לכך שישראל תישאר במצב של כיבוש טריטוריה ערבית, אולם אנחנו סבורים כי הגבולות הסופיים צריכים להיות תוצאה של מו"מ, ישיר או עקיף, בין ערבים לישראלים. . . " קיסינג'ר ממשיך ואומר לנציג המצרי כי, כפי שהיה בוויטנאם, ברגע שתתקבל מהמצרים הצעה שארה"ב יכולה לתמוך בה, כלומר נכונות למו"מ ללא התניות, היא תלחץ על ישראל לקבלה וייווכחו כולם לראות שעמדותיה של ארה"ב נפרדות מאלה של ישראל. "זהו למעשה", אומר קיסינג'ר, "עניין אחד שבו אני באמת סבור כי העמדה הערבית סייעה לישראל ולהנצחת המצב."[5] כלומר, סירובה של מצרים למו"מ ללא התחייבות ישראלית מוקדמת לנסיגה מוחלטת מסיני, לא מאפשר לצדדים להתקדם.

בשיחה אחרת שקיים קיסינג'ר ב-13 באוגוסט 1973 עם השגריר האיראני בוושינגטון, ארדשיר זהידי, שתיווך בין ארה"ב למצרים, הוא אומר לו: "אין כל היגיון למדינה שהפסידה במלחמה [כלומר, מצרים – ש.ר.] לדרוש [נסיגה כוללת] כתנאי מוקדם. זו עשויה להיות התוצאה הסופית, אך כתנאי מוקדם. . . ."[6]

לסיכום פרק זה, ניתן לומר בוודאות כי גם בחודשים אלה של מגעים אמריקאיים-מצריים אינטנסיביים ברמות הגבוהות ביותר (בפברואר נפגש איסמעיל בוושינגטון גם עם הנשיא ניקסון) נותרה הדרישה המצרית בעינה: פתרון כפוי, בין אם על-ידי מועצת הביטחון ובין אם על-ידי המעצמות הגדולות, ללא כל מו"מ עם ישראל.

בהרצאה שנשא אבא אבן ב-1985, אמר: "מי שרוצה להאמין שהיה סיכוי לשלום צריך להעלות על הדעת שיש אפשרות של שלום בלי שום שלב של משא ומתן. במילים אחרות – שהשלום ייוולד בלי שההורים של השלום ייפגשו אפילו פעם אחת. זוהי הנחה מרחיקת לכת. כל מה שאפשר לומר הוא שאין, לפי שעה, בהיסטוריה דוגמה של שלום שהושג ללא מגע."[7]

הסדר ביניים בתעלה

מרבים לתקוף את ממשלת מאיר על החמצה כביכול של ההזדמנות להשיג הסדר ביניים בתעלה ב-1971, למרות הוויתורים מרחיקי הלכת שקיבלה הממשלה בדצמבר אותה שנה ובכללם, בין השאר, הקצבת זמן להפסקת האש, נסיגה עד קרוב למעברים והכנסת כוחות מצריים חמושים לצד המזרחי של התעלה. מניתוח מדוקדק של האירועים נראה, כי מה שמנע התקדמות בכיוון זה היו כשלים חמורים של מאמצי התיווך האמריקאיים והיריבות בין קיסינג'ר לשר החוץ ויליאם רוג'רס. מכל מקום, למרות גוויעת מאמצי התיווך האמריקאיים בתחילת 1972, המשיך עניין הסדר-הביניים להעסיק את הצדדים ועלה בשיחות שקיימו עמם האמריקאים.

בשיחותיו המדיניות של קיסינג'ר בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים דחק היועץ לביטחון לאומי בבני שיחו המצרים לקבל את הרעיון של צעד אחר צעד בדרך לקראת הסדר כולל וסופי. בשיחתו עם איסמעיל טען קיסינג'ר, כי הישארותה של ישראל על גדות התעלה היא הדבר הטבעי ביותר מבחינת מיקומו של הגבול. "אם הסטאטוס קוו לאורך התעלה יימשך לעד. . . הוא פשוט ייהפך לחלק מהנוף הבינ"ל שאליו אנשים כבר הורגלו. זהו אם כן הטיעון למען תזוזה כלשהי, משום שיהיה אשר יהיה מיקומה של התזוזה, היתרון הוא בכך שזה לפחות יהיה קו חדש."[8]
ובשיחתו עם השגריר האיראני באוגוסט 73' הוא מסביר: "... אין קו גבול שהוא בר הגנה יותר – אינני מתכוון צבאית, אלא פוליטית ואינטלקטואלית - מהקו הנוכחי."[9] לכן, הסכם ביניים שבמסגרתו תיסוג ישראל מהתעלה, סבור קיסינג'ר, ייתן תנופה למהלך שבסופו, לפחות על-פי תפיסתה של ארה"ב, תבצע ישראל נסיגה שייתכן ותסתיים בגבול הבינלאומי.

במסר שנוסח על-ידי קיסינג'ר והועבר למצרים באמצעות השגריר האיראני נאמר בשם השאח של איראן כי "ארה"ב סבורה שככל שיימשך המצב הנוכחי, כך יהיה קשה יותר לשנותו. מצד שני, כל תזוזה מקווי הפסקת האש הנוכחיים תיצור בהכרח מצב יותר נזיל מזה הקיים. הממשל סבור כי מדיניותה הנוכחית של מצרים מנציחה את המצב הנוכחי. בכך שהיא דורשת התחייבות לנסיגה כללית עכשיו – דבר ששום ממשלה ישראלית לא תיתן בשלב זה – ממשלת מצרים מקלה על ממשלת ישראל להימנע מקבלת החלטה שתשבור את הקיפאון הנוכחי ולהתחיל בתהליך הנסיגה. הממשל מוכן ללחוץ למען הסכם כולל והוגן, אולם הוא חייב להימצא בסיטואציה שתביא לתחילתו של תהליך שבו יוכל הממשל להציג לממשלת ישראל הצעות להן לא יהיה לה קל לסרב."[10]

וכדי להפיג את חששותיה של מצרים מהסינדרום הישראלי הידוע, שלפיו הדבר הזמני הוא הדבר הקבוע ביותר, הודיע קיסינג'ר לאיסמעיל שארה"ב מוכנה להצהיר פומבית, אולי אף באמצעות הודעה נשיאותית, כי היא אינה רואה בגבול שייקבע בהסדר הביניים את הגבול הסופי: ". . . בוודאי שנבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, ובפומבי, ואף אמרנו לישראלים שנבהיר זאת פומבית, כי כחלק מהסכם התעלה, ארה"ב לא תראה זאת בשום צורה ואופן הסכם סופי; שאין מטרתו של הסכם זה להוות גבול חדש דה-פקטו אלא זהו צעד בכיוון של הסכם שלום כולל בגבולות אחרים."[11] יתרה מזאת, ארה"ב, אומר קיסינג'ר, מאמינה כי גם ישראל תסכים להתחייבות פומבית כזו בין אם ההסכם כולו הוא גלוי או חשאי.[12] לאור הדברים שייאמרו בהמשך, סביר להניח כי דבריו אלה של קיסינג'ר מבוססים היו על מה ששמע ממאיר ומהשגריר יצחק רבין בשלהי פברואר 1973, אף כי הסכמה ישראלית לכך כבר ניתנה בעבר בעת המו"מ על הסדר התעלה ב-1971 וכן נכללה בנאומה של ראש הממשלה שצוטט בראשית הדברים.[13]

גם מאמץ אחרון זה להסדר ביניים נותר ללא מענה מצדו של סאדאת.

הסכם שלום בתמורה לריבונות מצרית מלאה בסיני

העניין השלישי, שהוא אולי החשוב והמעניין ביותר, נוגע למה שקרוי בספרות המחקר עסקת "ריבונות תמורת ביטחון". רעיון זה נדון בין קיסינג'ר לשגריר ברה"מ בוושינגטון אנטולי דוברינין כבר במהלך 1972 אך מאמציו של קיסינג'ר לא עלו יפה.

מי שקרא את מחקריו ומאמריו של מרדכי גזית, בוודאי מכיר פרשיה זו המתוארת גם בספרי הזיכרונות של קיסינג'ר[14] ושל יצחק רבין[15]. וזו תמציתה: בפגישתם הראשונה של קיסינג'ר ואיסמעיל, ב-27 בפברואר 1973 (שתוכנה משום מה עדיין לא נחשף), הציג קיסינג'ר לאיסמעיל את הנוסחה לפיה "תוכר ריבונותה של מצרים בחצי האי סיני בתמורה לכמה סידורי ביטחון ישראליים זמניים." ב-28 בפברואר, יום לאחר פגישת קיסינג'ר-איסמעיל, בעת ששהתה גם היא בוושינגטון, קיבלה גולדה מאיר דיווח על מגעים אלה והסמיכה את קיסינג'ר לבדוק עם המצרים את ההצעה. על-פי רבין, אישרה מאיר רעיון זה חרף אזהרתו של קיסינג'ר, שיתכן "שאת הנוכחות הצבאית הישראלית יהיה צורך להסוות כנוכחות אזרחית".

היום אנחנו יודעים בוודאות, בעקבות חשיפת הפרוטוקולים, כי המסר הזה, שציין שינוי משמעותי ביותר בעמדותיה של ישראל, הועבר למצרים, כפי שמוכיח פרוטוקול שיחת קיסינג'ר-איסמעיל מה-20 במאי 1973.

הרעיון עולה כבר במהלך השיחות בפורום הרחב, בין קיסינג'ר ומלוויו לאיסמעיל ועוזריו, וקיסינג'ר מגיב בחיוב לשאלתו של איסמעיל האם תיכלל הסכמתה של ישראל לריבונות משפטית מלאה בסיני בהצהרה האמריקאית בנושא הסדר הביניים.

ביתר בהירות חזר ועלה הנושא בשיחה בארבע עיניים, שקיימו שני המדינאים בהפסקת הצוהריים של אותו מפגש. בתרשומת שערכו האמריקאים מפי קיסינג'ר מיד לאחר השיחה בארבע עיניים, נכתב:
"מר איסמעיל שאל את ד"ר קיסינג'ר, מהו לדעתו המקסימום שיכולה מצרים לקבל מישראל. ד"ר קיסינג'ר אמר כי הוא סבור שהמקסימום שהוא צופה שישראל תיתן כעת הוא ריבונות נומינלית בסיני עם עמדות ביטחוניות ישראליות בנקודות מפתח.

"איסמעיל", ממשיכה התרשומת, "אמר כי הוא אינו יכול לתת כל התחייבות כעת; עליו לדבר עם סאדאת. הוא עשוי לשלוח תגובה לד"ר קיסינג'ר בתוך עשרת הימים הקרובים, במועד מתאים לקראת פסגת ברה"מ-ארה"ב (שעתידה הייתה להתקיים ביוני). לאחר הפגישה עם איסמעיל העריך קיסינג'ר כי הבעיה המרכזית היא עם אנואר סאדאת; יתכן מאוד שהוא יחליט שהוא אינו מעוניין להיכנס לתהליך כזה ויעביר מסר כי אכן זהו המצב".[16]

ובכן, למרות שהיועץ המצרי לא דחה את הצעותיו של קיסינג'ר על הסף, והבטיח להשיב בהקדם, ברור ממגעים שהתקיימו בחודשים הבאים וממהלכה הטרגי של ההיסטוריה כי קיסינג'ר צדק בהערכתו וכי סאדאת לא היה מוכן להיכנס למו"מ עם ישראל, שתחילתו בהסדר ביניים וסופו ריבונות מצרית מלאה בסיני, כלומר נסיגה ישראלית עד לגבול הבינלאומי בתמורה לסידורי ביטחון זמניים. בשיחתו עם השגריר האיראני באוגוסט אומר קיסינג'ר: "אינני יכול להיות מעורב אישית בתהליך אם איסמעיל רק חוזר על עמדות שאני יכול לקרוא בעיתונים."[17] יתרה מזאת, בדיווח שהעביר קיסינג'ר לנשיא ניקסון הוא כותב: "בקצרה, איסמעיל הגיע לפגישה הזו כדי לבחון את כוונותיו של הבית הלבן – ולא כדי לדון באופן קונקרטי במרכיביו של הסכם מצרי-ישראלי אפשרי."[18]

סיכום

מהמסמכים שפרסומם הותר לאחרונה עולה המסקנה כי את אותם עקרונות תשתית, הנוגעים הן להליך והן למהותו (כלומר, מו"מ ללא תנאים מוקדמים, הסכמי ביניים, ונכונות ישראלית לריבונות מלאה בסיני תמורת סידורי ביטחון והסכם שלום), שסירב סאדאת לאמץ בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, הוא הסכים לקבל רק לאחר שנשפך דם כה רב.

דומה כי רק האימפקט הפסיכולוגי של המלחמה ותוצאותיה המורכבות, הם שאפשרו לסאדאת לקבל עקרונות אלה וכך החל תהליך שראשיתו שיחות הגנרלים בק"מ ה-101 והסכם שש הנקודות, עבור דרך ועידת ז'נווה בדצמבר (21/12/73), המסר הישיר הראשון שהעביר סאדאת לגולדה מאיר בינואר 1974, דרך הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים (18/01/74), והסכם הביניים מ-1975 וסופו בהסכם השלום שנחתם במארס 1979.

בראיון שהעניקה ג'יהאן סאדאת ל"ידיעות אחרונות" ב-1987, היא אומרת:
"אני לא מסכימה עם אלה הקובעים היום, אצלנו ואצלכם, כי סאדאת ניסה להשיג שלום אמיתי לפני 1973. אני מאמינה כי ניסו להשיג הפסקת אש, לא יותר מזה. סאדאת היה זקוק למלחמה נוספת כדי לנצח ולפתוח במו"מ מעמדה שווה. בעלי היה איש של שלום, אך כמנהיג ערבי לא היה מוכן לשבת עם ישראל ולהרגיש שהוא 'נמוך'."[19]
אין לנו עדות טובה מזו.

הערות

[1] מרדכי גזית, תהליך השלום 1969-1973, (יד טבנקין: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד), ע' 161.
[2] Golda Meir, My Life, (New York: G.P. Putnam's Sons, 1975), p. 401.
[3] Memorandum of Conversation [Memcon] between Muhammad Hafez Ismail and Henry A. Kissinger, 20 May 1973, 10:15 a.m. Source: RG 59, Records of Henry Kissinger, box 25, Cat C Arab-Israeli War. Posted at http://www.gwu.edu/~nsarchiv/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-02a.pdf .
[4] Ibid., p. 16.
[5] Ibid., p. 19.
[6] Memorandum of Conversation [Memcon] between Ardeshir Zahedi and Henry A Kissinger, 13 August 1973, 3:10 p.m. and untitled paper handed to Zahedi on 13 August 1973. Source: NPMP, HAKO, box 132, Egypt-Ismail Vol. VI May 20-Sept 30, 1973. Posted at http://www.gwu.edu/~nsarchiv/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-06.pdf, p. 3.
[7] העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, יום עיון על ממשלות גולדה מאיר בתהליך השלום, 22.7.1985, (תל אביב: 1986), ע' 17.
[8] Memcon Ismail-Kissinger, p. 13.
[9] Memcon Zahedi-Kissinger, p. 3.
[10] Ibid., Untitled Paper Handed to Zahedi, p. 2.
[11] Memcon Ismail-Kissinger, p. 13.
[12] Ibid.
[13] ראה הערת שוליים מס' 1.
[14] Henry A. Kissinger, Years of Upheaval, Vol. 2 (Boston: Little Brown and Company, 1982), pp. 210-216.
[15] יצחק רבין, פנקס שירות, (תל אביב: ספריית מעריב, 1979), ע'"ע 384-386.
[16] Memcon Ismail-Kissinger, p. 28.
[17] Memcon Zahedi-Kissinger, p. 5.
[18] Memorandum from Kissinger to the President, "Meeting with Hafiz Ismail on May 2, "20 June 1973. Source: NPMP, HAKO, box 132, Egypt/Ismail Vol VII May 20-September 23, 1972. Posted at http://www.gwu.edu/~nsarchiv/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-02b.pdf, p. 1.
[19] "7 ימים" שבועון "ידיעות אחרונות", 6.11.1987, ע' 24.

על המחבר:

שאול רחבי, נכדה של גולדה מאיר, בעל תואר שני ביחסים בינלאומיים מ -
Tufts University Fleecher School of Law and Diplomacy
ותואר ראשון בהיסטוריה כללית, אוניברסיטת תל אביב