נוסח ההסכם בין ישראל למצרים נחתם ביום ה-11 בנובמבר 1973, בקילומטר 101 של כביש קהיר-סואץ, על ידי האלוף אהרן יריב מטעם ישראל, והגנרל עבד אל-גאני גמאסי מטעם מצרים.

וזו היתה לשונו:

1. מצרים וישראל מסכימות לקיים בהקפדה את הפסקת האש אשר לה קראה מועצת הביטחון של האו"ם.
2. שני הצדדים מסכימים לפתוח מיד בדיונים ביניהם כדי ליישב את שאלת החזרה לעמדות של ה-22 באוקטובר במסגרת הסכם על הפרדת הכוחות בחסות האומות המאוחדות.
3. העיר סואץ תקבל יום-יום משלוחים של אוכל, מים ותרופות. כל האזרחים הפצועים בעיר סואץ יפונו.
4. לא יהיה מכשול לתנועת אספקה בלתי צבאית אל הגדה המזרחית.
5. מחסומי הביקורת הישראליות בכביש קהיר-סואץ יוחלפו במחסומי ביקורת של האו"ם. בקצה הכביש בסואץ יוכלו קצינים ישראלים להשתתף עם האו"ם בפיקוח על האופי הלא צבאי של המטען על גדת התעלה.
6. משעה שיוקמו מחסומי הביקורת של האו"ם בכביש קהיר-סואץ יוחלפו כל השבויים, לרבות הפצועים.

בפעם הראשונה מאז רבע מאה היה מגע ישר, פשוט, אישי בין ישראלים למצרים. הם ישבו יחד באוהלים ליבנו פרטים של הפרדת הכוחות ולחצו ידיים. והשבויים שלנו חזרו ממצרים, אלה שנלקחו בשבי במלחמת ההתשה ואלה שנשבו במלחמת יום הכיפורים. בדרך נס חזרו בלי שרטת בנפשותיהם, למרות כל מה שעבר עליהם, על אף שאחדים מהם בכו כילדים קטנים כאשר נפגשנו. הם אפילו הביאו אתם מתנות, דברים שעשו בכלא, כולל מגן דוד כחול לבן שסרגו בעצמם ואשר שימש להם דגל בתקופת השבי הממושכת שלהם. "עכשיו שה'יחידה' שלנו מתפזרת", אמרה לי קבוצה של קצינים צעירים, "היינו רוצים לתת לך אותו". ובכן, שמתי אותו במסגרת, ועכשיו הוא תלוי על הקיר בחדר המגורים שלי.

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975, עמוד 325
 
"...הרבה מן השיחות שקיימתי, חייבות עדיין להישאר בגדר סוד" 

חיי, עמ' 295-290