על חיי המשפחה בשנות נישואיה הראשונים בירושלים:
"דבקנו באורח חיים שהיה מבוסס על מעט מאוד דרישות ונכסים. אוכל לשובע, מקום נקי לישון בו, ספר חדש או תקליט חדש מזמן לזמן – ליותר מזה לא קיווינו שנינו בשטח החומרי."
עמ' 74, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"העובדה היא שכל ימי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אשה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר, היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות, כשם שלא עוררה בי את המחשבה שמצבם של הגברים עדיף על זה של הנשים – או שזה אסון ללדת ילדים. בכלל לא, וגברים מעולם לא נהגו בי לפנים משורת הדין. אבל נכון הוא, לדעתי, שנשים הרוצות בחיים מחוץ לבית, ולא רק בתוכו פנימה, ונשים שזקוקות לחיים כאלה, קשה להן הרבה הרבה יותר מאשר לגברים, מפני שהן נושאות נטל כפול וכבד. חייה של אם עובדת, החיה בלי הנוכחות והתמיכה המתמדת של אבי ילדיה, קשים פי שלושה מחייו של איזה שהוא גבר שפגשתי מימיי."
עמ' 84, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
התהלכה פעם בישראל מעשיה – שעד כמה שידוע לי, היתה רק מעשיה – שבן גוריון תיאור אותי כביכול כ"גבר היחיד" בממשלתו, דבר שבידח אותי בעניין זה היה, שכפי הנראה הוא (או מי שהמציע את המעשיה הזו), חשב שזאת המחמאה הגדולה ביותר שאפשר בכלל לתת לאישה. אני מסופקת מאוד אם זה היה מחניף לאיזשהו גבר אילו אמרתי עליו שהוא האשה היחידה בממשלה!
עמ' 84, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"אינני מתפעלת ביותר מ"פמיניזם" מן הסוג המביא לידי שריפת חזיות, שנאת גברים או תעמולה נגד אמהות, אבל אני הוקרתי מאוד את הנשים הללו החרוצות ושופעות המרץ בתוך שורותיה של תנועת העבודה – עדה מימון, בבה אידלסון, רחל ינאית בן צבי, אם להזכיר רק אחדות מהן – שהצליחו להקנות להרבה בחורות בנות עיר ידיעות עיוניות והכשרה מעשית נאותה מן הסוג שאיפשר להן לעשות את חלקן בעבודה שהתנהלה ביישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ. זהו בעיניי פמיניזם קונסטרוקטיבי, והוא חשוב הרבה יותר מן השאלה מי מטאטא את הבית או מי עורך את השולחן."
עמ' 84, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
במועצת הפועלות וב-Pioneer Women
"בוועידה הלאומית לענייני פליטים באוויאן-לה-בן (1938) תפסתי, אולי זו פעם ראשונה מאז האזנתי באימה ובפחד, בהיותי ילדה קטנה ברוסיה לפרסות סוסי הקוזאקים השועטות בעיר – כי לעם חלש, אין זה די שיוכיח צדקת דרישותיו."
עמ' 117, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
לקריאה על הוועידה בויקיפדיה (באנגלית), ובעברית
לקריאה על הוועידה באנציקלופדיית השואה (באנגלית)
מחשבות לאחר הוועידה הבינלאומית לענייני פליטים. הוועידה כונסה ב-1938 על ידי הנשיא רוזוולט באווין-לה-בן
"על השאלה "להיות או לחדול?", חייבת כל אומה להשיב תשובה משלה, על פי דרכה, והיהודים אי אפשר להם, ואסור להם, שאי פעם יהיו תלויים במישהו זולתם לקבלת רשות להישאר בחיים."
עמ' 117, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
לקריאה על הוועידה בויקיפדיה (באנגלית), ובעברית
לקריאה על הוועידה באנציקלופדיית השואה (באנגלית)
"אם גם עברו שנים עד שאילצתי את עצמי ב-1967, להציג שוב את כף רגלי על אדמת גרמניה, הרי תמיד תמכתי בשילומים, בנטילת כסף מן הגרמנים כדי שנוכל לבנות את מדינת ישראל. כי הייתי סבורה שזאת לפחות הם חייבים לנו כדי שנוכל לקלוט את היהודים שנותרו בחיים. אני גם סבורה שישראל עצמה היא ערובה הבטוחה ביותר מפני שואה נוספת."
עמ' 129, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"תמיד התנגדתי התנגדות גמורה – הן מטעמים מוסריים והן משיקולים טאקטיים – לטרור מסוג כלשהו, בין אם הוא מנוהל נגד הערבים באשר הם ערבים, ובין אם הוא מנוהל נגד הבריטים באשר הם בריטים. הכרתי המוצקה היתה, וכך עודנה, שאם גם ודאי הדבר שהרבה חברים בודדים בקבוצות הפורשים האלו הצטיינו באומץ לב מופלג ובמסירות מופלגת, הרי טעו מן ההתחלה ועד הסוף (ולפיכך היו מסוכנים לישוב)."
עמ' 144-143, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"עד שחזרתי לארץ בחודש מרס אספתי חמישים מיליון דולר, שנמסרו מיד לרכש הסודי של ה"הגנה" באירופה. אבל מעולם לא רימיתי את עצמי - אף לא כאשר בשובי אמר לי בן גוריון, "באחד הימים, כשיכתבו את ההיסטוריה יאמרו שהיתה אשה יהודיה שהשיגה את הכסף שאיפשר את הקמת המדינה". תמיד ידעתי שהדולרים האלה ניתנו לא לי אלא לישראל."
"יושב אתה, יהודי ארצישראלי, עם פספורט ארצישראלי בידך, ואתה מקבל ויזה ונוסע למקום שאתה רוצה לנסוע, וסוף סוף יש לך ב י ת. שלשם אתה יכול לשוב, אם אין את מקבל ויזה לאיזה מקום אחר; יש לך בית! ואתה פתאום מתבייש כי כל כך טוב לך בתוך נחשול הצרות, בגיהנום זה שכל העולם היהודי טובע בו. וכל אחד ואחד מאיתנו צריך להרגיש ולהכיר, כי בעד הטוב הזה הוא מחוייב לשלם, ואין מחיר שיקר מדי. ולא רק אנחנו צריכים לדעת זאת, גם הילדים בקרבנו צריכים לדעת, כי אלפי יהודים בגילם, טובים כמוהם ומוצלחים כמוהם, ילדי אמהות יהודיות, מתגוללים היום בכל פינות העולם ללא קורת גג וללא חינוך וללא תקווה ליום מחר! יידעו הילדים שלנו, כי גם הם צריכים להיות מוכנים לשלם בעד האושר הזה, שהם נמצאים בבית."
"מדינת ישראל! עיניי מלאו דמעות וידיי רעדו. עשינו את המעשה. הבאנו לעולם את המדינה היהודית – ואני, גולדה מאבוביץ מאירסון, זכיתי ליום הזה. יקרה עכשיו מה שיקרה, ישלם כל אחד מאיתנו ככל אשר ישלם בעד זה – אנו הקמנו מחדש את הבית הלאומי היהודי."
"כאילו ניתן לנו אות, קמנו על רגלינו, בוכים ומוחאים כפיים, בעוד בן גוריון קורא, וקולו נשבר פעם יחידה: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". זה היה לב לבה של ההכרזה, הסיבה למדינה והטעם לכל הדבר כולו. זכור לי שהתייפחתי בקול כאשר שמעתי את המילים הללו באותו אולם קטן, חם ומלא מפה לפה."
"בבוקר ה-14 במאי השתתפתי בישיבה של מועצת העם שבה היינו צריכים להחליט על שם המדינה ועל הניסוח הסופי של ההכרזה. ...ברגע האחרון היה ויכוח בשאלה איך להכליל בה רמז לריבון העולמים. ...המשפט האחרון ממש...פתח במילים: "מתוך בטחון בצור ישראל, הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על ההצהרה הזאת..." בן גוריון קיווה שהביטוי "צור ישראל" הוא דו משמעי במידה שתניח את דעתם של אותם יהודים, שלא יוכלו לשער בנפשם כי התעודה על הקמת המדינה היהודית לא תכיל שום רמז לאלוהים, וכן את דעתם של אלה שוודאי יתנגדו בחריפות אפילו לרמז קל שבקלים לקלריקאליות בהכרזה."
"ומה היה לנו? קליפת השום – ואפילו זאת הפרזה. כמה אלפי רובים, כמה מאות מקלעים, כל מיני כלים אחרים של נשק חם, אבל ב-14 במאי 1948 לא היה לנו אף לא תותח אחד ולא טנק אחד, אף כי היו לנו לא פחות מתשעה מטוסים (אם גם רק אחד מהם היה דו מנועי!)."
את עבדאללה לא ראיתי שוב מעולם, אף על פי שאחרי מלחמת העצמאות היה אתו משא ומתן ממושך. כעבור זמן סיפרו לי שאמר עלי: "אם יש אדם אחד שהיה אחראי למלחמה הרי זו היא, מפני שהיתה גאה כל כך עד שלא רצתה לקבל את ההצעה שהצעתי לה". עלי לומר שכאשר אני חושבת על מה שהיה קורה לנו כמיעוט "מוגן" בממלכתו של שליט ערבי, שלאחר קצת יותר משנתיים נרצח הוא עצמו בידי ערבים, אינני יכולה להצטער על העובדה שאיכזבתי כל כך את עבדאללה בלילה ההוא. אבל חבל לי שלא הספיק לו אומץ הלב שלא להיכנס למלחמה. הרבה יותר טוב היה לו ולנו אילו היה הוא גאה קצת יותר."
"מדוע אתם כל כך ממהרים להכריז על המדינה שלכם?", שאל אותי [המלך עבדאללה]. "מה הבהלה? אתם קצרי רוח כל כך!". אמרתי לו כי לדעתי, עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא "ממהר", ונדמה היה שהוא מקבל זאת.
עמ' 163-158, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"הגוש הדתי הביע קצת מורת רוח מן הרעיון שאשה תהיה חברה בממשלה, אך לבסוף קיבל את הנימוק שבישראל הקדומה היתה דבורה שופטת – תפקיד שווה לפחות לזה של שרה בממשלה, אם לא חשוב ממנו!."
"אין ספק ששבע השנים שעשיתי במשרד העבודה היו המספקות והמאושרות ביותר בחיי."
עמ' 187, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
במהלך המירוץ לראשות העיר תל אביב, ולאור התנגדותן של הסיעות הדתיות בעיריה:
"בארץ הזו של חנה סנש, מעיזים בשנת 1955, בשנה השמינית לקיום מדינת ישראל, מעיזים להעלות מחדש את הארגומנטציה החשוכה הזו, שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל. אותם האנשים, אותם נציגי אותן המפלגות, ברצונם ובלא ברצונם, יושבים עם נשים בכנסת, יושבים עם נשים בממשלה, הצביעו בעד נשים לממשלה בכנסת לא פעם… ואיננו יכולים לקבל זאת ברצינות כי אם כעוד נקודה של מסחר".
קראו עוד על המירוץ של גולדה מאיר לראשות העיר תל אביב
"כל מי שהסתכל איך נבנו הכבישים הללו ב-1949 ובשנות ה-50 הראשונות, מותר היו לו לחשוב שכולנו קצת משוגעים. היינו לוקחים פועל בניין אחד מקצועי מירושלים או מתל אביב, הופכים אותו בן לילה למנהל עבודה של קבוצה לסלילת כבישים אי שם בדרום, ומניחים לו להתמודד עם הבעיה של פיקוח על עשרה אנשים, הדוברים 10 לשונות שונות, הבאים מ-10 ארצות שונות, ונמצאים בישראל מזה כמה חודשים בלבד."
עמ' 195, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"לי היה ברור בהחלט, שאזרחות טובה, תחושה אמיתית של שייכות, ראשיתו של מיזוג עדות – במילים אחרות, יצירת חברה טובה – תלויות במידה מכרעת בצורה שבה אנשים מתגוררים, ולא היה כל טעם שנדבר גבוהה גבוהה על אחריות חברתית, על חינוך או אפילו על בריאות הציבור וכל זמן שלא נוציא לפחות קצת מן העולים החדשים מן האוהלים הנוראים הללו ונעביר אותם בהקדם האפשרי לשיכונים נאותים."
עמ' 193, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"הביטוח הלאומי לא היה תרופת פלא. הוא לא שם קץ לעוני בישראל, לא סתם את הפער החינוכי או התרבותי בין אזרחינו, ולא פתר את בעיות הבטחון שלנו. אבל פירושו היה שמדינת ישראל לא תשלים בתוכה עם עוני שהוא חרפה לחיי אדם, עם האפשרות שהדאגה ללחם תעכור את השעות המאושרות ביותר בחייה של אם, או עם האפשרות שגברים ונשים יקללו את יום היוולדם כשיגיעו לזקנה."
עמ' 201, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"'אינך חושבת שזה רעיון טוב שמשה (שרת) ייעשה מזכיר המפלגה?', שאל אותי בן גוריון... 'אבל מי יהיה שר החוץ?', רציתי לדעת. 'את', אמר בשקט. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי. הדבר לא עלה על דעתי מעולם, אפילו כאפשרות דחוקה ביותר, וכלל לא הייתי בטוחה אם אוכל או אם ארצה להתמודד איתו."
עמ' 209, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
על ההכנות למבצע קדש (מלחמת סיני):
"כשניסיתי להתארגן במשרד החוץ, חשתי מדי פעם צורך לשוחח עם מישהו על מה שעתיד היה לקרות, כידוע לי, ב-29 באוקטובר. אין הרגשה עזה יותר של בדידות, או הרגשה טבעית פחות ליצור אנוש, מן הצורך לשמור על סוד הנוגע לחיי כל אדם סביבו, ונדמה לי שרק במאמץ עצום אל אנושי כמעט, אפשר לעמוד בזה."
עמ' 217, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"אני חושבת שהתרומה המסעירה ביותר, והחשובה ביותר, שתרמתי בתפקידי כשרת החוץ היתה בשטח אחר לגמרי. היא היתה קשורה בתפקיד החדש שמילאה ישראל בארצות המתפתחות של אמריקה הלטינית, אסיה, ואולי במיוחד של אפריקה, והיא פתחה פרק חדש לגמרי גם בחיי שלי."
עמ' 229, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"אני גאה על התכנית הישראלית לשיתוף פעולה בינלאומי ועל הסיוע שהושטנו לבני אפריקה, יותר משאני גאה בכל מפעל יחיד אחר שיזמנו אי פעם."
עמ' 232, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"יורשה לי להקדים מיד את הציניקנים. האם נכנסנו לאפריקה מפני שרצינו בקולות באו"ם? כן, מובן שזה היה אחד המניעים שלנו – ומניע מכובד בהחלט – שאותו לא הסתרתי מעולם לא מעצמי ולא מהאפריקאים."
עמ' 231, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"בין אם היו אלה נסיונותי, שלא היו חינניים ביותר אבל כנים היו מאוד, ללמוד ריקודים אפריקאים, ובין אם היתה זו ההתלהבות שלי ללמד את הפקידים הצעירים והנוקשים של משרד החוץ הגנאי איך לרקוד הורה ישראלית, העיקר, הם לא יכלו שלא להרגיש עד כמה חיבבתי אותם."
עמ' 238, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"ככל שהרביתי לנסוע באפריקה כך חיבבתי אותה יותר, ולטוב המזל כך הרבו האפריקאים לחבב אותי. עד היום הזה אני מתכתבת עם אחדים מן ההורים האפריקאיים המרובים שקראו בת על שמי."
עמ' 238, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"השיא של הביקור בליבריה היה בשבילי הטקס שבו עשו אותי "צ'יף" עליון – כבוד שרק לעתים רחוקות חולקים אותו לנשים – של שבט גולה בליבריה הצפונית. ... אני מודה ומתוודה שכאשר עמדתי שם בשמש היוקדת, בעוד אנשי השבט שרים ורוקדים מסביבי, כמעט לא יכולתי להאמין כי לי, גולדה מאיר מפינסק, תל אביב, חולקים את הכבוד הגדול הזה."
עמ' 232, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"זכור לי שהאזנתי לאנשים שמסרו עדות ושאלתי את עצמי איך ומניין שאבו את הרצון לחיות, לגדל משפחות חדשות, לשוב להיות בני אדם. אני מניחה שהתשובה היא שכולנו בסופו של דבר - צמאי חיים.
"לעולם לא אוכל לדעת באמת מה היה פירוש הדבר להתחיל הכל מבראשית, ידיעה זו היא נחלת הניצולים".
על משפט אייכמן, מתוך "חיי", גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
על סיום תפקידה כשרת החוץ:
"יש לי חשד שאפילו בני משפחתי הקרובים ביותר לא האמינו באמת שאני אהנה מן המעבר לחיים של אזרח רגיל, אבל אני הייתי מאושרת וידעתי שכך אהיה. בפעם הראשונה מזה שנים על שנים הייתי בת חורין – לקנות את הקניות שלי בעצמי, לנסוע בתחבורה ציבורית בלי שיסיעו אותי בכל מקום ואהיה מודאגת בגלל העובדה שתמיד נהג מחכה לי בחוץ, ועל הכל – לדעת שזמני הוא שלי."
עמ' 255, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"ב-1963 חגגתי את יום הולדתי הששים וחמישה. כלל לא הרגשתי את עצמי זקנה או סחוטה, אבל התחלתי לחשוב כמה זה יהיה נחמד אם יהיה לי יום אחד לעצמי או אם אבקש אצל ידידים ותיקים בלי שיהיה שומר ראש הולך אחריי לכל מקום."
עמ' 251, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
על ההכנות לפגישה עם ניקסון, 1969:
"ההכנות האישיות שלי היו פשוטות מאוד. קניתי שתי שמלות ערב (כולל שמלת התחרים והקטיפה שלבשתי בארוחת הערב בבית הלבן), חליפה סרוגה, כובע אחד או שניים (שמעולם לא חבשתי אותם בכלל), וכמה כפפות (להחזיקן בידי)."
עמ' 281, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
מלחמת יום כיפור: "מעולם לא אבדה אמונתי שבסוף יהיה הנצחון לנו, ידעתי שבמוקדם או במאוחר ננצח, אבל כל דיווח על המחיר שהיינו משלמים בנפשות אדם היה כמו סכין שסובבו בלבי."
עמ' 311, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
"היה בזה חוסר הגיון מצדי אילו התעקשתי ועמדתי בתוקף על גיוס. אבל אני יודעת שהייתי צריכה לעשות זאת, והידיעה הנוראה הזאת תלווה אותי כל שארית ימיי. לעולם לא אהיה האדם שהייתי לפני מלחמת יום הכיפורים."
עמ' 309, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
מלחמת יום הכיפורים: "לא אנסה אפילו לתאר איך היו הימים הללו בשבילי. די לי שאומר, נדמה לי, שלא יכולתי אפילו לבכות כשהייתי לבדי. אבל לעתים רחוקות מאוד הייתי לבדי. רוב הזמן נשארתי בלשכה, אף על פי שמזמן לזמן הלכתי לחדר המלחמה ולפעמים היתה לו מכריחה אותי ללכת הביתה ולשכב עד ששוב נשמע הטלפון וקרא לי לחזור."
עמ' 310, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975
1973: "ב-8 באוקטובר, כשהייתי לבדי בחדר, עצמתי את עיניי וישבתי דקה אחת דוממת לגמרי. נדמה לי שלולא למדתי במשך כל השנים הללו איך להיות חזקה הייתי נשברת אז לרסיסים. אבל לא נשברתי."
עמ' 311, חיי מאת גולדה מאיר, ספריית מעריב, 1975