השר לשעבר מיכה חריש על עבודתו במחיצת גולדה מאיר במסגרת המחלקה לקשרים בינלאומיים במפלגת העבודה

דברים באזכרה לציון 43 שנה לפטירתה של גולדה מאיר, דצמבר 2021

כשפנו אלי כדי שאשא פה דברים לזכרה של גולדה מאיר, נעניתי מיד ברצון, גם בגלל ההערכה הרבה שלי לתרומתה של גולדה מאיר למאבק על תקומת מדינת ישראל לפני קום המדינה, וגם על תרומתה האדירה לאחר קום המדינה בכל מיני תפקידים בהם נשאה.

כאשר חשבתי, איזה דברים אני יכול להגיד פה, שהם לא מהידועים על תולדות גולדה מאיר, אחרי שהשתתפתי באירוע במשרד החוץ, אני ממש מרוצה מכך שבחרתי לא לדבר על אותם הדברים שהיו מאוד מרשימים היום בסימפוזיון שהתקיים במשרד החוץ. ויש תחום אחד שבו הייתי מחובר לגולדה מאיר, אישית, שהיה פחות ידוע. עברתי לקראת המפגש פה לזכרה, על הדברים שפורסמו באתרי האינטרנט בכל מיני תחומים, ועל התחום שאני הולך לדבר עליו, כמעט שלא מצאתי אזכור לזה, למרות שהוא היה מאוד חשוב בחייה של גולדה מאיר ולגולדה מאיר. התחום הוא הפעילות במסגרת האינטרנציונל הסוציאליסטי.

מיכה חריש נושא דברים באזכרה לציון 43 שנה לפטירתה של גולדה מאיר, 8 בדצמבר 2021

האינטרנציונל הסוציאליסטי בעצם נוסד כמה פעמים אחרי מלחמת העולם. אבל בבסיס הוא נולד כאשר היה הקרע בתנועה הסוציאליסטית המקורית בין התנועה הבולשביקית לבין הסוציאל דמוקרטיה שקידשה את הדמוקרטיה, והאינטרנציונל הסוציאליסטי הייתה התאגדות של מפלגות עבודה, מפלגות סוציאל דמוקרטיות, סביב הנושא של הדמוקרטיה, כאשר בתפיסה הסוציאל דמוקרטית, לא יכול להיות סוציאליזם, שזה ערך השוויון כבסיס, בלי שתהיה דמוקרטיה של חופש, לעומת הדיקטטורה הבולשביקית.

גולדה מאיר בשלב די מוקדם של חייה, העריכה מאוד מאוד את המסגרת הזו שקמה, עוד לפני קום המדינה ומפא"י התחברה לאינטרנציונל הסוציאליסטי עוד לפני קום המדינה, לאחר מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה של הפריחה של הסוציאל דמוקרטים במערב אירופה, כמעט בכל מערב אירופה קמו ממשלות סוציאל דמוקרטיות, וגולדה, ייחסה חשיבות מאוד גדולה לפעילות הסוציאל דמוקרטית, קודם, בהיותה שרת החוץ, ואני אגיד על זה עוד כמה מילים, אבל כאשר נבחרה למזכירת מפא"י, ואח"כ למזכירת מפלגת העבודה, היא בעצם הפכה לחלק מתפקידה כמזכירת המפלגה, לאחראית לקשרים של מפא"י ושל מפלגת העבודה, עם האינטרנציונל הסוציאליסטי.

לימים, היא נבחרה לאחד מהסגנים של נשיא האינטרנציונל. הנשיא היה וילי ברנדט, קנצלר גרמניה, ואני אומר כמה מילים על היחסים האישיים בין גולדה לווילי ברנדט. יחסים מאוד מיוחדים של חיבה, אולי אפילו אהבה, מצד וילי ברנדט, ושל הערצה מגולדה. כמזכירת מפלגה, שלא כמזכירי מפלגה לפני כן, גולדה, לקחה לעצמה בתפקידה כמזכ"ל, את התפקיד של הקשר עם המפלגות האחיות של האינטרנציונל, ועם האינטרנציונל.

אני הכרתי את גולדה כשהייתי פעיל במשמרת הצעירה. הייתי כוח עולה במשמרת הצעירה של מפא"י, ונעשיתי אחראי לקשרים הבינלאומיים של המשמרת הצעירה. היה אינטרנציונל של הצעירים הסוציאליסטים, אני הייתי חבר לשכה שם, גולדה הייתה שרת חוץ, ושם נוצר הקשר, והיא ייחסה חשיבות מאוד גדולה לפעילות של המשמרת הצעירה בתוך אינטרנציונל הצעירים הסוציאליסטים, תמכה בפעילות הזאת, גם מוסרית, עקרונית, אבל גם מעשית. משרד החוץ סייע בתקופתה לפעילות של המשמרת הצעירה, קרי, לפעילות שלי בעניין הזה. ושם נוצר הקשר האישי עם גולדה מאיר. כשהיא התפטרה ממשרד החוץ ונבחרה למזכירת מפא"י, היא הפכה הבוסית שלי. אני מוניתי למנהל מחלקה לקשרי חוץ, והיושב ראש, היה עוד דמות שהיה חשוב מאוד בחיי גולדה ראובן ברקת, זכרונו לברכה, יושב ראש הכנסת, לתקופה מסוימת, והוא היה מהדמויות המיתולוגיות של הקשרים הבינלאומיים של ההסתדרות, שבזמנו, במקומות שלא היו קשרים דיפלומטיים, ההסתדרות הייתה זאת שבנתה את הקשרים הראשוניים והשגת פעילות של מנהיגים מאפריקה, מאסיה, מדרום אמריקה, שלימים הגיעו להיות מנהיגים בארצות האלה.

עם גולדה היה לי שיתוף פעולה מאוד פורה, תוך כדי זה שהיו גם ויכוחים פוליטיים ביננו על הפלשתינאים, על שמעון פרס, אבל היא מאוד אהבה את הפעילות שלי בקשרי חוץ ובמסגרת זאת הייתי פוגש אותה, לעתים די קרובות. ואני כבר סיפרתי לכמה אנשים, שבחיי היו שתי נשים שפחדתי מהן, האחת היתה סבתא שושי, הסבתה של אשתי, משהו כזה (מראה ביד אישה נמוכה), שהיא הצילה אותה בזמן שברחו בשואה מפולין לאוזבקיסטן, ואני מסבתא שושי פחדתי, השנייה הייתה כמובן, גולדה מאיר. כל מפגש אתה, זה היה אתגר, והיא אהבה להתווכח, לאתגר. היה לה זיכרון פנומנלי לפרטים. מי שדמה לה בעניין הזה, זה היה יצחק רבין, שהיה זוכר לפרטי פרטים, והיית צריך להתכונן כדי לבוא אליהם, כדי לזכור מה אמרת בפעם הקודמת... כי הם זכרו.

במסגרת הזו יצא לי לא פעם, א. לצאת איתה כמזכירת מפלגה לחוץ לארץ, ואחר כך, כשהיא נבחרה להיות ראש ממשלה, לאחר מותו של אשכול, את הנושא הזה, היא לא החזירה למזכיר מפא"י שאחריה, אלא שמרה אצלה כראש ממשלה. לכן יצא לי לעבוד איתה כראש ממשלה ולהמשיך איתה את הפעילות הזאת. ומתוך זה מהרבה דברים וחוויות שהיו לי אתה, החלטתי לשתף אתכם בשלושה, אני כבר אעשה ספוילר, השיא היה אירוע מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים שאני אדבר עליו, שלפי דעתי, היה קריטי בייצוב המצב של ישראל לאחר יום הכיפורים, מבחינה מדינית.

גולדה דרשה הזדהות עם צ'כוסלובקיה

חוויה אחת שהייתה לי איתה כשעוד הייתה מזכירת המפלגה. היינו, במה שנקרא מועצת האינטרנציונל הסוציאליסטי. זה גוף שבו השתתפו מנהיגי המפלגות. בתקופה שאני מדבר עליה, הרבה מאוד מהם, היו ראשי ממשלות באירופה ווילי ברנדט בראש. האירוע היה באוגוסט 1968, בקופנהגן, בדנמרק, תאריך שאי אפשר לשכוח אותו, 21 לאוגוסט, פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה. אני עם גולדה מאיר באירוע בקונגרס, היא סגנית נשיא, וילי ברנדט, נשיא האינטרנציונל, אני מקבל הודעה על הפלישה. אני מעיר את גודלה מאיר בסביבות ארבע וחצי – חמש בבוקר, ואומר לה, תשמעי, יש פלישה של ברית המועצות לאינטרנציונל, רוצים להתפזר, ראשי הממשלה רוצים לרוץ הביתה, בפחד, שהמלחמה הזאת, יהיו לה השלכות על המדינות שלהם. וגולדה אומרת לי שאם האינטרנציונל מתפזר במצב כזה, בלי להיות סולידריים עם הצ'כים בפלישה, אין זכות קיום לאינטרנציונל, ואני מודיע את זה לווילי ברנדט, ווילי ברנדט מחליט שהאינטרנציונל ממשיך להתקיים לפחות ליום אחד כפי שגולדה דרשה. זה חוויה אחת.

כששר החוץ הפיני שר שיר אהבה לגולדה

חוויה שניה, היא כעבור שלוש שנים. 1971. יש מלחמת התשה קשה, מתחים אדירים בין ישראל לברית המועצות. קונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי זה הגוף העליון, עוד פעם עם כל המנהיגויות, מתכנס בהלסינקי, בירת פינלנד. פינלנד אז במצב מיוחד במינו, משטר דמוקרטי, שלטון סוציאל דמוקרטי, אבל כניעה טוטאלית לברית המועצות, למוסקבה, בכל מה שנוגע למדיניות חוץ. טוטאלית אבל. והמארחים הם הסוציאל דמוקרטים הפינים, ובראשם, שר חוץ שהיה מיתולוגי בשם ויינו לסקינן שהוא המארח. ולווינו לסקינן היה סיפור שהוא היה מהמתנגדים הגדולים לכניעה למוסקבה, עד שיום אחד, הוא נסע ל-24 שעות למוסקבה, התארח בהנהגה הבולשביקית, וחזר – האיש של מוסקבה בהלסינקי. כשר חוץ, הוא הופך לאיש שדרכו, הם מבצעים את כל המדיניות. ואנחנו בקונגרס, בראשות גולדה, מובילים הצעת החלטה נגד ברית המועצות על מלחמת ההתשה. ואנחנו זוכים ברוב, בתמיכת וילי ברנדט, מערב אירופה, אנחנו זוכים, והפינים מתפתלים, עם ויינו לסקינן בראש, והם לא יודעים איך בסוף נמצאה איזו פשרה ששמרה על כבודם. התקבלה ההחלטה, מסתיים הקונגרס וויינו לסקינן מארח בארמון נפלא את אירוע הסיום של הקונגרס. והוא נושא נאום זהיר בין מוסקבה לבין הסוציאל דמוקרטים. ואז הוא פונה לגולדה בנוכחות כולם ועומד באמצע בין שני העולמות ואומר, אתם יודעים, אני חושב שאני אסביר יותר טוב את רגשותי לגולדה על ידי זה, שאני אשיר לה שיר. והוא שר לגולדה, שיר אהבה פיני עם טנור נפלא, הוא היה זמר טוב מאוד, וכל הקונגרס, הבין מה קורה פה. כשהוא התחיל את השיר הוא אמר, dear friends, congress, comarade (צרפתית), ואז הוא הסתכל למעלה, טובריש (tovarishch), ברוסית, ואז הוא מתחיל לשיר שיר אהבה, אנשים אחר כך עלו לגולדה לרגל וזה, הייתה התרגשות גדולה. ויינו לסקינן, אהב את ישראל, אהב את גולדה ובשבי הזה הוא מצא את הדרך הדיפלומטית הנפלאה, להביע את רגשותיו, ואני מוכרח לומר, זו הייתה אחת החוויות הגדולות.

הפגישה עם ברז'נייב (שלא הייתה)

אבל בזה לא נגמר העניין, גולדה, כראש ממשלה, הייתה אמורה להמשיך מהלסינקי, ששם היינו בכובע מפלגת העבודה, להמשיך לשטוקהולם ולאוסלו לביקורים ממלכתיים כראש ממשלה. אני כבר לא זוכר איזה חג בדיוק היה בארץ, גולדה כשקבעה את ההמשך מהלסינקי לשטוקהולם לביקור הרשמי, היא קבעה שאנחנו לא ניסע בזמן החג. היו לנו את המפד"ל בקואליציה, והיא אמרה אנחנו לא רוצים לעשות משבר קואליציוני. טסנו לשטוקהולם, עם כל הפמליה, משלחת גדולה, גם של עיתונאים ונחתנו, ומשטוקהולם – השם שלמה זבלודוביץ' אומר פה למישהו משהו? שלמה זבלודוביץ' היה בעלים של סולתם, מפעל תותחים גדול בפינלנד וביקנעם. שלמה זבלודוביץ', שהיום היו קוראים לו מיליארדר, אז הוא היה מיליונר, הוא שולח את המטוס הפרטי שלו, לאסוף אותנו בשטוקהולם, לעיירה בשם רובניימי. רובניימי היא עיר הבירה של לפלנד. לוקחים אותנו משטוקהולם, אבל גולדה, בשביל להסתיר מהעיתונאים שאנחנו טסים בחג, את העיתונאים משאירים בשטוקהולם. ואנחנו טסים לרובניימי, עד אחרי החג, איזה שלושה ימים. עכשיו לגולדה, היו גם את הפנים הקשות, המנהיגותיות, העוצמתיות. גולדה ידעה לבלות, ואנחנו שלושה ימים שם. והיא מעשנת... בשרשרת, היא שותה קפה שחור הכי חזק, היא אוהבת עוגות גדולות, לא דיאטטיות, ואנחנו עושים סיורים, ואנחנו אחרי שלושה ימים, חוזרים לשטוקהולם.

בדרך אנחנו מקבלים ידיעה מהארץ, שהתפרסם, שאנחנו ברובניימי נפגשנו עם [ליאוניד] ברז'נייב. שגולדה נפגשה עם ברז'נייב ברובניימי. למה חשבו ככה? כי רובניימי היה מקום שבו ברז'נייב היה נפגש עם המנהיגות הפינית כדי להכתיב להם את המדיניות שלהם. ראש העיר של רובניימי, שאירח אותנו, בין היתר, היו לו בחירות, והוא פירסם שגולדה מאיר שם, ומזה יצאה הידיעה על המפגש עם ברז'נייב.

אני יושב ליד גולדה בטיסה לשטוקהולם, והיא אומרת לי, לקראת הנחיתה, זה התפרסם בכל העולם, היא אומרת לי, אני לא הולכת להכחיש את זה. היו שיחות עם האמריקאים על כל מיני דברים, אני לא אכחיש את זה, ואז היא יורדת בשדה התעופה והעיתונאים מתנפלים עלינו, ואז שואלים אותה, נפגשת עם ברז'נייב? אז היא לא רוצה לשקר, אז היא אומרת, גם עם פומפידו, שהיה נשיא צרפת. וזה מה שמתפרסם, אנחנו מגיעים למלון, המלון הכי מפואר בשטוקהולם, ועל ידי עומד איתן הבר, המיתולוגי, שהיה כתב ידיעות אחרונות שליווה אותנו בכל המסע הזה, ואיתן הבר אומר לי, שמעת? היא פגשה את ברז'נייב ברובניימי. אמרתי לו, כן?, הוא לא ידע שהייתי איתה...

על היחסים עם וילי ברנדט

בסיום בהלסינקי היה מפגש בארבע עיניים (שש עיניים, אני השתתפתי בו), בין גולדה מאיר לווילי ברנדט. וכאן אני רוצה להגיד, פגישה חברית, נוגעת ללב. גולדה מאיר לא הצליחה להתגבר על יחסה לגרמנים, לא הצליחה. בן גוריון, כאשר החליט להקים את היחסים עם גרמניה, אז כמו בן גוריון – עד הסוף. גולדה הבינה שזה מבחינה ממלכתית, לאומית, חיוני, אבל ביחסים, בפגישה עם גרמנים, היא התחמקה כשיכלה. וילי ברנדט היה משהו אחר לגמרי. וילי ברנדט, שברח מגרמניה הנאצית, חזר לגרמניה במדים של הצבא הנורווגי. גולדה הייתה אומרת לי, הוא, ערכית ומוסרית, יותר מאשר אויבים של גרמניה הנאצית. כי הוא כגרמני נקט את העמדה המוסרית. וילי ברנדט היה מהבודדים אולי, שגולדה הייתה מוכנה לקבל ממנו, ביקורת על מדינת ישראל. ולכן, היחסים האישיים היו יוצאים מהכלל.

משבר הנפט והאינטרנציונל הסוציאליסטי

עכשיו, אסיים עם הסיפור על מלחמת יום הכיפורים. לקראת סיום מלחמת יום הכיפורים, משבר האנרגיה כבר פרץ. והלחץ של מדינות ערב, ואיומי הנפט על מערב אירופה גברו מאוד. אני הייתי מגויס, אבל הייתי בתל אביב. וגולדה דאגה להוציא אותי מהצבא עם הפסקת האש, ושלחה אותי לאירופה לדבר, כמעט כל הממשלות המערב אירופאיות היו סוציאל דמוקרטיות, המפלגות האחיות של האינטרנציונל הסוציאליסטי, והיא שלחה אותי לסדרה של פגישות. כשהייתי בבריסל, שגם שם היה ראש ממשלה סוציאליסט, שנכנע לחלוטין לחרם הערבי, אדם בשם נבוטון. היא נסעה לפגוש את ניקסון וקיסינג'ר בארה"ב. היא טלפנה אלי לבריסל, להגיד לי שקיסינג'ר אומר שהאירופאים לוחצים על האמריקאים נגדנו, ובינתיים הייתה הצהרה של שרי החוץ של אירופה, עם כניעה ללחץ הערבי, ללחוץ עלינו. וגולדה ביקשה ממני ליזום מפגש, של מה שנקרא ועידת המנהיגים של האינטרנציונל הסוציאליסטי, זה המפגש של כל המנהיגים מהאינטרנציונל הסוציאליסטי, שכאמור רובם היו ראשי ממשלות באירופה. ווילי ברנדט בראש. ואני ביקשתי פגישה עם וילי ברנדט בבון, שהיתה אז בירת גרמניה, ושהגעתי לפגישה אתו, וילי ברנדט בא במיוחד מחופשה כדי לפגוש אותי. בזמן שאני נכנס לוילי ברנדט, טלפון מגולדה מארה"ב לוילי ברנדט, היא אומרת לו בבקשה, כדי לחזק את השיחה שלי איתו. ווילי ברנדט מתגייס לכנס ועידת מנהיגים. עכשיו ועידה כזאת, היו מכינים בדרך כלל, שנה מראש. ראשי ממשלות, לכנס אותם, אולם, בעזרת וילי ברנדט, ולהפתעת הכל, הוא מגייס את ברונו קרייסקי, שאצל גולדה זה היה הדבר הנורא ביותר, בעזרת ברונו קרייסקי, אם אני זוכר נכון, תוך כשבועיים, מתכנסת בלונדון ועידת המנהיגים באירוח של הרולד וילסון. עוד אחד, שהיה מעריץ של גולדה וגולדה היתה מאוד קרובה איתו. למה הרולד וילסון? הוא היה באופוזיציה. איזה תקופה בין שתי ראשויות ממשלה, וראשי ממשלה פחדו לארח את זה אצלם.

במפגש הזה של ראשי הממשלה, הכוכבת של האירוע הייתה גולדה מאיר, היא נאמה נאום שהרשים, וראשי הממשלות האלה, התגייסו איתה. קמה ועדה, דווקא בהסכמתה, עם ברונו קרייסקי בראש, ועדה ללימוד המזרח התיכון, וזה בלם את משרדי החוץ שהיו תחת הלחץ של הערבים. והבלימה של החרם הערבי, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הבלימה הזאת התרחשה באותה ועידת מנהיגים של עשרה ראשי ממשלות אירופאים שהשתתפו בוועידה הזאת. פה, ההשקעה של גולדה, באינטרנציונל הסוציאליסטי, ומעמדה הייחודי, באירוע במשרד החוץ, דיברו בצדק, בעיקר המעמד שלה בארה"ב, אבל מעמדה באירופה הדמוקרטית, היה לא פחות מזה.

על אהבתה של גולדה "מנהיגת המלחמה" לחיים ברלב

ואני אסיים פה בדבר אחד, בדרך הביתה, אני לא ראיתי את גולדה מאז שיצאתי לאירופה, פגשתי אותה בלונדון, היא הגיעה, נדמה לי מארה"ב, בדרך הביתה, זכיתי לשבת לידה בטיסה, ולא מעט מהטיסה, היא סיפרה לי דברים שלא הכרתי, על מה שקרה במלחמת יום הכיפורים. ומי שכיכב בשיחה הזאת, היה אדם שגולדה מאוד מאוד אהבה ומאוד העריכה, חיים ברלב, היא סיפרה לי את התפקיד שהיה לחיים ברלב במלחמת יום הכיפורים. הוא היה שר בממשלה שלה, ומשה דיין קרס בעצם ביומיים הראשונים של המלחמה, הוא רצה ללכת לטלוויזיה והיא לא נתנה לו. משה דיין חשב כנראה שזה סוף הבית השלישי, וגולדה מאיר ידעה שישראל, אי אפשר לנצח אותה... היא ידעה שזה לא יכול להיגמר אחרת. גולדה הייתה מנהיגת המלחמה, חד משמעית. אני הייתי חבר ועדת החוץ והביטחון בכנסת, כשהגישו את דוח ועדת אגרנט, רבין רצה לשלוח את זה חזרה, דבר אחד היה ברור, שגולדה הייתה המנהיגה של המלחמה. כשנגמרה המלחמה, ועוד ניצחה בבחירות, ואז, האבידות והזה הביאו אותה לפרישה, אבל במלחמה היא הייתה מנהיגה, ומי שהיה המשענת שלה, היה חיים ברלב שהתגייס לצבא, בתיאום של גולדה עם דדו, שהיא מאוד אהבה גם את דדו, קודם, ברמת הגולן, אחר כך בסיני, ואני חשבתי, שנסגור פה את המעגל הזה, כי לפי דעתי עדיין מדינת ישראל חייבת לשני אנשים על יום הכיפורים, לא מעט מהסיום המוצלח מבחינה ישראלית, של המלחמה. אחת זו גולדה, שהייתה מנהיגה של המלחמה, והשני זה חיים ברלב, שעשה את המהפך גם ברמת הגולן וגם בסיני.