כתב: יוסי פוגל, נטע יזמות וארגון

ביום הולדתה המאה של גולדה מאיר, בתאריך 3.5.1998 נערך אירוע חגיגי בהיכל העצמאות, שד' רוטשילד 16, באולם הכרזת המדינה, בתל אביב.

תוכן, הפקה וארגון: ד"ר יהודית רייפן-רונן ויוסי פוגל.

הנחיה: דן כנר

מספרים על גולדה: שרה רחבי (הבת), גדעון מאיר (הנכד), עקיבא לוינסקי, משה אולניק, שמחה דיניץ, ד"ר דוד הרמן, מאשה לובלסקי, רינה דותן, דוד אשכול, נעמי צוקרמן, ד"ר סוניה צ'סנר

דן כנר - מנחה: נכבדי, גברותי ורבותי, ערב טוב, ברוכים הבאים, ברוכות הנמצאות במקום הזה, האולם של היכל העצמאות בתל-אביב-יפו. האולם שבו נחתמה לפני 50 שנה מגילת העצמאות של העם היהודי בארצו ישראל, ושבה ואושררה לפני ימים אחדים במלאת יובל שנים למדינת ישראל החופשית והעצמאית.

לו חיה עמנו מי שהיתה ראש הממשלה החמישית של מדינת ישראל והיא עצמה הרביעית במניין ראשי הממשלות, לו חיה עמנו היום, היה גילה כפול מגילה של מדינת ישראל, שירתה את תושביה ואת עמה באהבה, בנאמנות בתפקידים שונים. בין השאר כמדינאית, כמנהיגת פועלים ציונית, כשגרירת ישראל במוסקבה, כשרת העבודה והחוץ, כחברה בכנסת ישראל. אבל גולדה מאיר הלכה לעולמה לפני כ-19.5 שנים. היא לא זכתה לחגיגות היובל.

אנחנו מבקשים הערב לציין את שנת המאה להולדתה של מי שנולדה באוקראינה, היגרה עם משפחתה למילוואקי בוויסקונסין, ארצות-הברית. עלתה לארץ לקיבוץ מרחביה עם מוריס בעלה. מכאן עברה למקומות שונים בארץ ובעולם בהתאם לדרישות ולמטלות של התפקיד הלאומי שמילאה באותה עת.

נכדה של הגברת מאיר, גדעון מאיר הוא שהציע לקיים ערב באווירה חמימה, נעימה, חברית, אישית, אינטימית, לציון מאה שנים שעברו מאז 1898. הרעיון, כפי שאתם רואים ונוכחים לדעת, קרם עור וגידים, והנה אנחנו כאן באירוע שאורגן מטעם העמותה להנצחת זכרה של הגברת גולדה מאיר. גדעון מאיר, שהוא נגן צ'מבלו, יפתח בנגינתו את הערב.

גדעון מאיר: אני רוצה להודות בשם כולנו, בשם המשפחה, בשם ההורים, העמיתים ומודים לכולנו שהגענו הנה, להודות לעקיבא לווינסקי ולנשות העמותה. אני שמח לפתוח בווריאציות מאת ג'ורג' פרדריק ....

דן כנר - מנחה: נמצאים אתנו כאן בני משפחת מאיר, אישי ציבור, מכרים, ידידים, אמנים, אורחים. אנחנו ביקשנו מכל דובר לדבר בקצרה כדי שנספיק לשמוע דוברים רבים, ובפיהם, כאמור, פכים קטנים. אבל אתם ודאי תסלחו לי אם נפתח בקטע ארוך מעט מהרגיל הצפוי. קודם כל, כמה הסברים. כפי שאתם רואים, שמרנו על עיצובו של המקום, כפי שנראה אז בעת החתימה על מגילת העצמאות. זו הסיבה שהוכתבה לנו צורת הישיבה הזאת. אם מישהו איננו רואה את הנגן מצד אחד, אם מישהו בהמשך לא יראה את הסרטים, הסרטים הקצרים, הרגעים שבהם אולי לא תראו יהיו קצרים מאוד. בדרך כלל האנשים יושבים סמוך מאוד למסך. סלחו לנו על כך. אבל אני מקווה שבסך הכל אנחנו נשמע את הדברים היוצאים מהלב שאנו אמורים לשמוע.

בין הנמצאים אתנו כאן, נמצאים נציגי בתי ספר על שמה של הגברת גולדה מאיר. אנחנו שמחים על בואם. אני רוצה גם להציג לפניכם שתי נשים בגלל העניין בשמן. את הגברת זהבית בלומנפלד. הגברת זהבית בלומנפלד קודם כל מגיעה לה ברכת מזל טוב, כי היא היום חוגגת יום הולדת. היא נולדה ב-3 במאי 1948 במחנות בפרדסים והוריה קראו לה זהבית כתרגום שם גולדה, על שמה של גברת גולדה מאיר. וכמו שהיא אמרה לנו, זהבית לא על שם צבע השיער, אלא על שם גולדה. אני מבקש ממנה לקום ולהציג את עצמה. כשהעלו לארץ את עצמות עולי קפריסין שהלכו לעולמם בקפריסין, גם גולדה נכחה וגם זהבית נכחה ולבה החסיר פעימה --- מטוס המביא את עצמות הנפטרים שם אל קרקע המולדת.

אני מבקש גם להציג בפניכם את גולדה מאיר. גולדה מאיר צעירה משנות המדינה. צעירה בוודאי משנות גולדה מאיר ז"ל. גולדה מאיר זו, תבדל לחיים ארוכים, קרויה, כפי שאתם מבינים, על שם גולדה מאיר. היום היא שוטרת במשטרת ישראל במחוז ירושלים. אני אבקש גם ממנה לקום ולהציג את עצמה. מכיוון שאין אומרין גילן של נשים, לא אומר לכם מה גילה, אבל לא כפי שהיא נראית. לא להאמין.

גברותי ורבותי, בשפה המדינית היום ולפחות בשפת הכתבים המדיניים חזר לשלוט המונח מטבח או מטבחון כדי לציין חוג פרטי אינטימי של יודעי דבר וסוד בקרב חברי הממשלה, הנועצים ביניהם בשאלות הרות גורל. הורתו ולידתו של המונח הזה הוא כמובן במטבחה האמיתי של גולדה שבו בצניעותה הרבה ... הוכרעו עניינים רבי משקל וחשיבות. ... לכן בהמשך, מברק שהגיע מהכנר אייזיק שטרן, ובו הוא מתרפק בגעגועים על כוס התה ששתה בחברתה של גולדה במטבחה.

השילוב הזה של מטבח ועסקנות גם יחד ... על גולדה ... כך היא מספרת בזכרונותיה: "תמיד היתה אמא מבשלת ואופה, מקשיבה לצרותיו של איזה איש זר או עוזרת לקיים שוק צדקה או הגרלה שכונתית. היא היתה טבחית טובה מאוד ולימדה אותי לבשל מאכלים יהודיים פשוטים ומשביעים. אף על פי שבני ואחד הנכדים שלי מעקמים את האף על האוכל שלי ואומרים שהוא חסר דמיון. בערבי שבתות, כשהיינו יושבים לאכול את סעודת השבת, מרק עוף, דג ממולא ובשר צלוי עם תפוחי אדמה ובצלים, עם צימס של גזר ושזיפים מהצד, הרי כמעט תמיד היו אתנו גם אורחים מחוץ לעיר".

ההערה הזאת בדבר הנכד שמעקם את אפו מעט תמוהה לנוכח העובדה שגברת גולדה כראש הממשלה ... של הנשיא ניקסון בוושינגטון שאל המראיין במפגש עיתונאי: "הנכד שלך גדעון אומר שאת עושה את הדגים הממולאים הטובים ביותר ואת מרק העוף הטוב ביותר בישראל. האם את מוכנה לגלות לנו את המתכון שלך?", "בשמחה", ענתה גולדה, ובתוך שבוע פנו אל המראיין 40,000 בני אדם לבקש את המתכון. 40,000 סירים של מרק יהודי טוב עלו אז על שולחנם של אמריקנים רבים.

השילוב של מטבח ועסקנות היה השילוב המנצח גם בקיבוץ מרחביה. אנשים בקיבוץ שנאו את העבודה במטבח. לא מפני שהיא היתה קשה, אלא כי ראו בה השפלה. ולמה הם ראו בה השפלה? הם רצו שוויון זכויות, שינתנו להם אותן עבודות הניתנות לגברים. אבל גולדה דאגה יותר לאיכות המזון אז מאשר לשחרור האשה, שבזה היא תטפל בזמנים אחרים בחייה, ומיד התחילה לארגן את המטבח מחדש. היא הרגילה את מרחביה לדייסת קוואקר במקום השמן האיום. קנתה כוסות במקום ספלי האמאייל, אף על פי שהכוסות האלה נשברו תוך שבוע וכל הקיבוץ נאלץ לשתות במשמרות משתיים-שלוש הכוסות שנשארו עד שקנו כוסות חדשות. תרומתה הבורגנית ביותר היתה המפה שנעשתה מסדין שפרשה על השולחן לסעודות ערב שבת. חברי מרחביה רטנו וטענו שהיא מוציאה שם רע לקיבוץ.

המטבח האחרון, והוא שנתן את שמו למושג המדובר, היה בביתה של גולדה כראש ממשלה כשנכנסו אליה מפעם לפעם חברי ממשלה שונים כדי לשוחח על בעיות  בצורה אישית ובלתי רשמית. כך ניהלה את תהליך הממשל בגלגלה דברים על כוס תה או תוך כדי טעימה קלה ליד שולחן המטבח שלה. אמרתי לכם שאני אפתח בדברים ארוכים, בניגוד לדברים הקצרצרים שנבקש לשמוע. כך היינו רוצים לראות ברוח המטבח החם הזה את המפגש שלה עם ה----, מפגש באווירה חמה, ביתית, חברית, מגלגלים שיחה וזכרונות ופכים קטנים וקצרצרים, כל אחד מזכרונותיו הוא על גולדה. אנחנו, כאמור, מתארחים בהיכל העצמאות, ששוב עלה לכותרות בשנות ה-50 למדינה. אני מזמין אל המיקרופון את מנהלת המפעל, ד"ר סוניה צ'סנר.

ד"ר סוניה צ'סנר: ערב טוב לכולכם. בשבילי, .... וגם כעולה חדשה שעלתה רק לפני שמונה שנים, גולדה היתה גיבורה. עבורי היא היתה ....  פשוט יתומה. עברו עלי ימים מאוד קשים, אבל הדוגמאות שהיא נתנה לי בחייה, חיזקו אותי מאוד להמשיך .... עבורי היא היתה כמו מקור מים במדבר. עבורי היא היתה כמו פרח בין אבנים. משום שאנחנו נמצאים בהיכל העצמאות, פה נולדה המדינה שלנו לפני 50 שנה, מפה, מהבית הזה השער לארץ נפתח, וכל יהודי, לא משנה מאיפה, יכול להשמיע ולעשות.

כשגולדה הגיעה לכאן, היא כותבת בספרה "חיי" כך: "כשהגיע תורי לכתוב על מגילת העצמאות מצאתי את עצמי לא יכולה לקום. העיניים מלאו דמעות. הידיים רעדו. וכשניגשתי לשולחן, התיישבתי ליד דוד בן-גוריון ומשה שרת. משה שרת החזיק את מגילת העצמאות. אני בכיתי. אני בכיתי ולא יכולתי להפסיק. דוד ... ניגש אלי ואמר: 'למה את בוכה, גולדה?', ואני אמרתי: 'אני בוכה משום שלבי נשבר. אני זוכרת את אותם האנשים שהיו אמורים להיות פה והם אינם.' ומאז, גולדה ממשיכה, אני לא בכיתי".

אני רוצה להגיד לכם שאני מאוד שמחה שאתם פה אצלנו בהיכל העצמאות. אני מקווה שאנחנו נמשיך מדי פעם במטבח הזה להפגש שוב. תודה רבה.

דן כנר - מנחה: תודה גם לך ד"ר סוניה צ'סנר. דברי הברכה הבאים יושמעו מפי מארחנו, הוא יושב-ראש העמותה להנצחת זכרה של הגברת גולדה מאיר, מר עקיבא לווינסקי. בבקשה.

עקיבא לווינסקי: מכובדי, משפחת מאיר, משפחת רחבי, חברים יקרים. הנני מברך את בואכם לאירוע חשוב זה "מאה שנים להולדתה של גולדה" החל היום, 3 במאי, 1998. הרשו לי להודות לעמותה ו.... על שזכו בפרס גולדה מאיר לפני שבועות מספר. אני רוצה לברך את עובדי העמותה על זכייתם בפרס הזה, בפרס ראש הממשלה. הפרס הוענק על פעילותם לשימור והפצת מורשת גולדה בארץ ובחוץ-לארץ. על חינוך הדור הצעיר והעמקת הידע בפרקים ההיסטוריים של עם ישראל ומדינת ישראל בבתי הספר היסודיים, הביניים והתיכוניים ועד צה"ל, על הקמת המרכז למידע ארצי, בהנחיית חוקרים וסטודנטים, ופעילות נמרצת בקרב העולים מאז 1990 בביסוס ועיצוב הגישה הלאומית של העולים.

הערב נציין את אחת הנשים החשובות והמרשימות בגלריה של האנשים שהטביעו את חותמם על תולדות ישראל במאה ה-20. המאבק להקמת המדינה, ההצלה של יהודים ממזרח וממערב ובניית חברה טובה יותר וצודקת יותר בארץ. חברה שמבוססת על ערכי צדק, תרבות, חינוך ועבודה, רגישות אנושית ליחיד, חתירה לצדק, ליושר וצניעות שאפיינו את גולדה.

רוצה אני להוסיף עוד מספר מלים. אני אישית אהבתי מאוד את גולדה. קל היה לאהוב אותה. היו כאלה שהתייחסו, שדווקא בגלל זה היה להם קשה להתרגל לסגנון שלה. אבל עבורי, כמו לרבים אחרים, זה היה דבר חשוב ביותר. אני שמח שאני בשנים האחרונות לחייה יכולתי להיות במחיצתה ולעזור קצת ולהקל על המעמסה הגדולה שהיתה עליה. מה יש להוסיף לאחר ההכרזה הזאת על אהבתי? אין לי מה להוסיף.

דן כנר - מנחה: תודה רבה לך. כפי ששמענו, העמותה שמר לווינסקי יושב בראשה, זכתה בפרס ראש הממשלה. באותו מעמד הוקרן סרט של יעקב גרוס, סרט הקרוי "גולדה". אנחנו נצפה עתה בסרט הזה. (הקרנת הסרט).

חיכינו יותר משש עשרות של שנים של פעילות למען המדינה, העם, הארץ, ... עשו בטעם, נתנו לנו עכשיו את הכיוון להמשך הערב. אנחנו עומדים לפתוח במסכת הדברים של מעלי הזכרונות. את הפתיחה הרשמית של הערב עוד מעט אפקיד מפיה של בתה של גולדה מאיר, הגברת שרה רחבי. הרשו לי לקרוא באוזניכם משפטים אחדים מזכרונותיה של גולדה מאיר מיום תחימת מגילת העצמאות במקום הזה לפני יובל שנים.

"בשעה שתיים אחר הצהריים בקירוב, חזרתי למלון שלי על שפת הים, חפפתי את שערותי ולבשתי את שמלתי השחורה היפה ביותר. אחר כך ישבתי כמה דקות קצת כדי ... וקצת כדי לחשוב על הילדים". גם שרה וגם זכריה שלה היו אלחוטאים ברפידים. "ועד אז הצלחתי לעמוד במגע איתם. אבל זה ימים אחדים לא שמעתי לא עליהם ולא מהם והייתי מודאגת ביותר. כי צעירים כמותם, בעוז נפשם ובאומץ לבם היה תלוי עתידו של הנגב, ומתוך כך, עתידה של ישראל. ואני רעדתי למחשבה שיהיו צריכים לעמוד מול חיילות הפלישה של הצבא המצרי. כל כך הייתי שקועה במחשבותיי על הילדים, עד כי זכור לי שהופתעתי רגע כאשר צלצל הטלפון בחדרי ואמרו לי שמכונית מחכה לקחת אותי למוזיאון, על מנת לערוך את הטקס במוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד, לא מפני שזה היה בניין עז רושם כל כך, בהחלט לא, אלא מפני שהוא היה קטן כל כך שאפשר היה לשמור עליו בנקל. בארבע אחר הצהריים בדיוק התחיל הטקס. בן גוריון קם על רגליו, היכה בפטיש, קמנו על רגלינו ושרנו את ההמנון הלאומי שלנו. אחר כך, בן גוריון, ברבע שעה בלבד קרא את ההכרזה כולה, לאט ובבירור רב. וזכור לי שקולו התחלף והתרומם מעט משהגיע למילים 'אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת-ישראל'. עיני מלאו דמעות וידי רעדו. עשינו את המעשה. הבאנו לעולם את המדינה היהודית. ואני, גולדה מבוביץ'-מאירסון זכיתי ליום הזה. תמה הגלות הארוכה, החלום התגשם".

קהל נכבד, בשבוע שעבר, כששבה המגילה ונחתמה, לא היתה כאן גולדה. אבל שרה בתה, זו שהיתה אז אלחוטאית בנגב המנותק והצמא, חתמה במקומה. נסגר המעגל. הגברת שרה רחבי.

שרה רחבי: יש משהו שלא ירשתי מאמי, זה היכולת לעמוד ולדבר בלי פיסת נייר ביד. אני דווקא הבנתי היום ... לא מזכרון אישי שלי, אלא יותר זכרון משפחתי... לציין שיש פה הרבה אנשים, חברים, חברי משפחה, שהם חלק מההיסטוריה המשפחתית שלנו .... פרה-היסטוריה של המשפחה שלנו. נמצאת פה יהודית ... שהוריה היו חברים של הוריי עוד לפני העליה לארץ. נמצאת נעמי צוקרמן, ברוך ונינה צוקרמן, הוריה היו חברים קרובים מאוד של הוריי.

אני חשבתי בכמה מילים לדבר רק על העליה לארץ של אמי. ... עליה לארץ של הגירה כחלק מה-  ..... שייך לחלק מהזהות שלך. אמי היתה בעצם שייכת לעליה השלישית. כשהיא עלתה לארץ יפה וצעירה כשהיא היתה בת 23. היא עלתה עם ... ... עם אחותה הבוגרת, שבאה עם שני ילדיה, יהודית .... (לא ברור.) כשהם באו לארץ אחרי מסע תלאות, הייתי אומרת, שנמשך כחודש וחצי, לא יותר, הם יצאו במאי בשנת 1921 מניו יורק והגיעו לארץ אני חושבת ביולי, אינני יודעת באיזה תאריך. זה מעניין, מי שקרא את פרשת הנסיעה הזאת, אחרי נסיעה באניית פוקהונטס, שהיתה פשוט נסיעת זוועות, כי היו שם התמרדויות של המלחים באוניה ואחת המכונות חובלה בכוונה. אחרי חודש ימים האניה הגיעה לנאפולי. שם החבורה הזאת של 22 איש בילתה כשבוע ימים. לבסוף, הוציאו אותם מ... והם היו על האוניה עד נתניה.

באוניה הזאת היתה גם קבוצה של חלוצים של ...., היו כבר חלוצים די משופשפים. זה היה כבר נסיון שלישי שלהם לעלות לארץ. פעמיים הם ניסו ולא הכניסו אותם. בפעם הזאת הם הצליחו. הבחורה האמריקאית היתה כל כך נרעשת מהפגישה עם החלוצים, עד כדי כך, היא עוד היתה אמא, שהיא הציעה לחברים לוותר על התאים שלהם באוניה בשביל לחיות על הסיפון יחד עם החלוצים הליטאים. להם היתה רק אפשרות של לינה על הסיפון. אני לא יודעת איך היא הצליחה לשכנע את כל אנשי החבורה הזאת. הם באמת דיברו על החיים שלהם. רק הילדים ישנו, איכשהו סידרו להם אפשרות לישון בתא. הם באו עם האוכל שלהם לאוניה והתחלקו עם החלוצים האלה המזרח-אירופים. כמובן, החלוצים התייחסו לחבורה האמריקאית ב... מי אתם? בסך הכל, כמובן, האמריקאים לא חלוצים, רק הם חלוצים. אבל איכשהו נקשרו קשרים וזה עבר בשלום.

אני אומרת שאם לאפיין את אמי, היא היתה בטמפרמנט שלה באמת, אשת העלייה השלישית עם נופך אמריקאי אולי. הייתי רוצה אולי לציין קטע של מיעוט שהיא .... ה-40 לעלייה השלישית. אני אקרא כמה שורות: "נראה לי שהעלייה השלישית לא חידשה מיסודות התנועה, ... עברית, צורה עברית, שפה עברית, ..., עבודת אדמה, הם אלה ערכים שהנחילו לנו אנשי העלייה השניה. אבל חשיבותו של מעמד מתן תורה הוא בשניים. בעת מסירת התורה וב... אנשים המוכנים לקבלה. ... שחשיבותה העיקרית של העלייה השלישית היא בקבלתה את התורה שמסרו לה חברינו עם העלייה השניה. קיבלנו אותה בלב שלם ובשמחה ושמרנו על ...."

דן כנר - מנחה: תודה רבה לך הגברת שרה. אנחנו שבים לנגינתו של גדעון מאיר. (נגינה). גולדה מאיר נולדה למשה יצחק מבוביץ' הנגר, נגר רהיטים, ולבלומה לבית ניידיץ'. זו שאמה גולדה, שעל שמה עתידה להיקרא נכדתה, היתה שמה בתה שלה מלח במקום סוכר, כדי לקחת איתה לעולם הבא את טעם הגלות. הוריה של גולדה מאיר אמרו לה שהיה דמיון מפליא בינה לבין סבתה. הגברת מאשה לובלסקי, מי שהיתה חברת כנסת, סגנית שר המסחר והתעשיה ויו"ר נעמת תספר על הקשר עם משפחת מבוביץ', הוריה של גולדה. הגברת מאשה לובלסקי, בבקשה.

מאשה לובלסקי: אני יכולה להזכר בהרצליה הקטנה של פעם, בהרצליה שהיתה חצויה וחצויה עד היום בפסי רכבת ובאיזור שהיתה בו בריכת המים על הגבעה שנקראה הרצליה ג' מבחינת איזור ג'. אני ילדה, כבת 3-4, אני רואה את התמונה לנגד עיניי עד היום הזה, עולה למעלה ל... ליד החורשות, מי שזוכר את החורשות שהיו שם הרבה פעולות של תנועות הנוער ושל ההגנה, עולה אל הצרכניה למעלה, ורואה את אדון מבוביץ'. אני באמת עד היום לא יודעת אם הוא היה מאוד גבוה, אבל בעיניי, כילדה, הוא נראה היה לי מאוד מאוד גבוה. ההליכה שלו, אני לא יודעת, שרה, אם את זוכרת את זה בתור נכדה, ההליכה שלו היתה תמיד עם ידיים מאחורי הגב. זה מה שאני זוכרת. הולך אדם מאוד גבוה, עם ידיים מאחורי הגב. ואני יודעת שבבית הוריי מעריצים אותו משום שהוא האבא של גולדה מאיר.

האבא שלי, שחי עד היום, ואתם יכולים לבוא ולשמוע את הדברים מפיו, ... קבוצת גמלים שכורה זיפזיף מחוף הים ומבצעת עבודות עבור סולל בונה. מפעם לפעם נוסע לסולל בונה על מנת לגבות את הכסף. אז נפגש עם האבא שלכם, בעלה של גולדה מאיר, ששואל מה שלום משפחת מבוביץ', ונותן לאבא שלי מדי פעם גם כמה לירות לתת להורים של גולדה. גם זה כדאי שתזכרו. אבי חי וקיים ואתם יכולים לשמוע את זה מפיו.

לימים גם כשהוא מגיע לבקר, האבא שלכם, את הסבא והסבתא, את משפחת מבוביץ', הולכים גם לבית כנסת, שהיה צריף נוסף על הגבעה ומתפללים בבית הכנסת. רדיו לא היה, חשמל לא היה, אבל היה עיתון "דבר". ובעיתון "דבר" היה תמיד כתוב על גולדה. מסתובב אדון מבוביץ' עם עיתון "דבר" ומספר לחלוצים, רוצה לשמוע מפיהם על הבת שלו. כי איזה אבא איננו גאה בבתו? מצאתי לנכון להזכיר את זה כאן, כשאנחנו מציינים מאה שנה להולדתה של גולדה. כי גם הנכדים צריכים לדעת, ואולי גם הנינים, שיש איזשהו מקור צמיחה שהתחיל באוקראינה והיה בארצות הברית. 

דן כנר - מנחה: ... ושם היה הנאום הראשון. את הנאום הראשון היא נאמה על ארגז שהיא הציבה ליד בית הכנסת, סמוך לימים הנוראים, משום שאשה לא תדבר בבית הכנסת. אבא מבוביץ' לא בדיוק אהב את הרעיון שבתו תעמוד ותנאם באוזני קהל ועוד על ארגז מחוץ לבית הכנסת. נשמע מפי גולדה עצמה את הסיפור הזה. 

דברי גולדה מאיר (מוקלטים): אבא היה יהודי .... (לא ברור.) אני זוכרת שערב אחד הוא ראה אותי יוצאת מהבית. הוא שאל, לאן? אמרתי, אני הערב צריכה לדבר ... ... לפגוש אותם ....  ... ברחוב? את לא תלכי. ואז הוא הבטיח לי שהוא יוריד לי את הצמה שלי, אם אני רק אעז ל... פתח את ה... ואני נאמתי. נורא פחדתי. ... באתי הביתה. .... (לא נקלט.) אני לא יודע איך זה ... כל כך שכנעתי את האבא על ידי האמון שלי, שהוא שכח להוריד לי את הצמה. ומאז הוא ..... עשינו הרבה עבודה במשותף.

דן כנר - מנחה: בשנת 1921, מוריס וגולדה, באופן מפתיע, גם עם שיינה אחותה, הפליגו לארץ ישראל באוניה פוקהונטס. היום, הדור הצעיר מכיר את פוקהונטס מסרטה המצוייר והמצליח מאוד של חברת וולט דיסני. אולי גם אתם. סרט על הנסיכה האינדיאנית-אמריקנית שהשכינה שלום בין הקולוניאליסטים הבריטיים וגם האמריקאים לבין האינדיאנים, נטבלה בשלב מסויים לנצרות ועברה לחיות באנגליה. אבל פוקהונטס היתה אוניה, כפי ששמענו, במצב ביש למדי, שעל סיפונה הפליגו העולים. על העליה לארץ באוניה תספר גברת נעמי צוקרמן.

נעמי צוקרמן: שרה הזכירה לפני כמה דקות את המשפחות שטיפלו ועזרו לעתידה של גולדה כשבמילוואקי חשבו עליה כעל "משוגנה מיידל", שמסתובבת שם. הם באו והשפיעו עליה לעבור ממילוואקי לשיקגו. שני האנשים שעשו זאת היו האבא של יהודית שיושבת שם, דני שפירא ואבא שלי. הם השפיעו על גולדה להעביר את מאמציה בתנועה ממילוואקי לשיקגו. בסוף נדודיה בתוך התנועה הגיעה לניו יורק, התגבשה עם הזמן סביבה קבוצה של חברות וחברים שמטרתם היתה העליה לארץ ישראל. כמה מהם, גולדה ומוריס ביניהם, מצאו עבודה עד אשר היה בידם מספיק כסף עבור כרטיס לאוניה. כאשר כולם הגיעו לש... ארזו חפציהם, פינו את מגוריהם, מוכנים לרדת בנמל. והנה מגיעה הידיעה שההפלגה של הפוקהונטס הועברה ליום המחרת.

לפי מסורת התנועה דאז, שלמעשה היתה ממש משפחה מורחבת, חבר המגיע לעיר אחרת, מתארח בבית איזשהו בין חברי המקום. אך מקרה זה, דומני, היה היחיד, בו 17 איש, לא 22, אינני יודעת מנין הגיעו האחרים לאוניה, אבל 17 איש נשארו ממש ברחוב. הבית במקרה הזה היתה דירתם בת שני חדרים ומטבח של הוריי, נינה וברוך צוקרמן ושתי הבנות. אמא ארגנה שמיכות וכרים בין ידידיהם ושכניהם, והזיזה רהיטים כדי לאפשר פינה על הרצפה. כאשר כולם שכבו, עברה אמי בין אורחיה, עם חתיכות של סרט בצבעים שונים בידיה. היא קשרה סרט של צבע מיוחד על בהונות הרגליים, הימין והשמאל של כל אחד מהאורחים באומרה להם, שלא תתבלבלו כאשר תסתובבו בלילה.

למחרת, בעוזבם את הדירה, נשארה אמא להחזיר רהיטים למקומם, להחזיר את הדירה למקום מגורים רגיל. אבא לקח את אביבה אחותי ואותי עם החבורה כדי לאחל להם צאתכם לשלום בנמל. רושם כלשהו לא נשאר לי על האירוע, אך אמא תיעדה את צאתנו מהבית בצילום של שלושתנו כאשר ירדנו לרחוב, אחותי בת השש מחזיקה במכנסי אבא, ואני בת שנה, בזרועותיו של אבא. דומני שאני נותרתי האדם היחידי החי היום שהיה נוכח בהפלגה של הפוקהונטס. תודה רבה.

דן כנר - מנחה: הגברת נעמי צוקרמן. הגברת שרה רחבי קודם תיארה לנו קצת ממה שהיה על האוניה. נדמה לי שהיא פשוט ריחמה עליכם, מנעה מכם תיאורי זוועה. אני לא אמנע מכם את הדברים האלה. האוניה לא היתה כשירה לשיט. היה מרד מלחים. הם מהלו מי מלח במי השתיה. הם חיבלו במכונות. היו הפסקות חשמל. ארבעה מלחים נכבלו באזיקים, כי הם איימו להטביע את האניה עוד לפני שהיא תגיע לנאפולי. מקרר האוניה נופץ, ואז הם הצטרכו להסתפק באורז ובתה מלוח שלוש פעמים ביום. אחד הנוסעים מת. הגוויה שלו הושלכה לים. אחיו של הקברניט יצא מדעתו ונכלא בתאו. הקברניט במצב של דכאון התאבד, יש אומרים נרצח. עכשיו תבינו באיזה מצב הגיעה גולדה לארץ.

אגב, למרות זאת, ב-1961 גולדה ערכה מסיבה לידידים שבאו איתה באוניה. הדברים שלה לפניכם. תארו לעצמכם, אני לא יודע אם זה יהיה מקובל היה, שרת החוץ אז מפרסמת מודעה בעיתון, כאחד העם. במודעה היה כתוב: שרת החוץ מזמינה את כל החברים מחבורת פוקהונטס לערב בביתה. לא רק את הקבוצה המקורית, אלא גם בעלים, נשים, ילדים ונכדים. שבעה-שמונה שנותרו מהקבוצה המקורית באמת הופיעו והיה ערב מקסים.

גברותי ורבותי, בשנת 1960 התפוצצה פרשת לבון, שהיתה המשכה של הפרשה הידועה בשמה "עסק הביש".

לפרשה היו תוצאות טרגיות ביותר בממשלה, אבל גם בשורות מפא"י היא ... ובעקיפין הוליכה לקרע גם בין בן גוריון לגולדה מאיר. גולדה לא יכלה לסלוח לבן גוריון על האכזריות שבה הוא רדף את לוי אשכול ועל הצורה שבה נהג בחבריו לשעבר ודיבר עליהם, כולל על גולדה. היא סירבה להזמנתו להשתתף במסיבת יום ההולדת ה-80 שלו והוא נפגע עמוקות. כשהציגה את ממשלתה הראשונה בפני הכנסת ב-1969, נמנע בן גוריון, אז הוא היה איש רפ"י, מן ההצבעה. אבל סמוך לאחרית ימיו השלימו גולדה ובן גוריון, והקרע המיותר הזה, מיותר כדבריה של גולדה, אוחה. מר משה אולניק, חבר קיבוץ רביבים וממלא מקום יושב ראש העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר יספר על פגישת הפיוס וגם על הקשר לרביבים ולנגב. מר משה אולניק, בבקשה.

משה אולניק: ערב טוב לכולם, למשפחה על כל שלוחותיה. ...באווירה החמה והנאה הזאת באולם הזה. חלקי בערב נועד לספר על גולדה מאיר, אני גם אדרש לרישא שציין אותה דן כנר בקשר להתפייסות בין גולדה ובין בן גוריון. אני ברשותכם אקרא על מנת לעמוד בקצבת הזמן שנקצבה לי. אישית, אני יכול להעיד רק ממרץ 1949, שעה שאנחנו חבורה של פלמ"חניקים שעברה את כל מלחמת השחרור והגענו לרביבים. שרה כבר היתה שנתיים וחצי קודם, וזכריה כמובן הרבה קודם. אנחנו ב-1978 חגגנו באולם שנושא את שמה של גולדה ברביבים במלאת לה 80 שנה ברוב עם, עם כל חברי רביבים, הרבה מוזמנים, נערך אז קונצרט חגיגי בניצוחו של ברשאי. באותה מסיבה אמרה גולדה בין השאר את המשפט הבא: "גם אם לא הלכתי אתכם את כל הדרך, אני מקווה שמקבלים את השתייכותי למשפחת האדמה ולבית רביבים, ואני מודה על הזכות הזאת". משפט נהדר, שמעיד יותר מכל על יחסה של גולדה להתיישבות, לרביבים, אבל לא פחות מזה, על עצמיותה ועל הלך מחשבותיה האמיתי.

גולדה אהבה את רביבים. כל החברים והציבור החזיר לה אהבה והזדהות. היא הכירה אישית את מרבית החברים, היתה ערה לכל מה שקורה בחברה, בתרבות, בבריאות, במשק. לעתים מזומנות היתה משתתפת באסיפות, אם כשומעת ואם כמדווחת. לא היה ביקור קצר או ארוך שלא היו מתייצבים אצלה כמה חברים לדיווח על המתרחש בכל התחומים. הרבה מאוד מסדרי הפסח שלנו היתה מסבה עמנו במצב רוח טוב ובנפש חפצה והוסיפה להתרוממות הרוח שקיימת אצלנו במסיבות הללו. על מנת שתרגיש בבית, הוקצבה לה אצלנו דירה צנועה מאוד, כשלנו, קרובה לשרה וזכריה, בה קיבלה שועי עולם, וגם את החברים שלנו, את החברה שלנו, מטבח שני, כפי שנאמר קודם לכן. גם ביתה בירושלים היה פתוח לפגישות שלנו לכל חברי רביבים. אני זוכר מקרה שבן שלנו נפצע קשה מאוד בתאונת אימונים ואושפז בעין כרם. ביתה היה פתוח להוריו לדיור. גולדה אישית טיפלה בהם בכל התקופה הזאת.

בדברים המרכזיים ברביבים, היתה גולדה כתובת, ובעיקר שותפה. קודם כל, עניין המים. אני לא יודע אם אתם יודעים, עניין המים, שהוא לכאורה פתור, היו בו שתי בעיות. בעיה אחת היתה הקונספציה שבעיקר ... ייצג את הקונספציה שצריך לחיות בנגב מן הנגב. לא צריך להביא מים מן הצפון. בעיה שניה היתה בעיית התקציב, שאשכול לא פעם קרא לנו והזכיר לנו שבעצם יותר משתלם להחזיק את כולנו, את כל רביבים, במלון אכדיה. הביאו כפשרה, על מנת שבינתיים לא יצטרכו להביא אמת המים, הביאו מכונת קידוח ענקית שקדחה, הגיעה לעומק, ומצאו מים מלוחים. היום יש כבר שימוש קצת במים המלוחים, אבל אז לא היה שימוש למים המלוחים. כשמצאו את המים המלוחים, רצו להוציא את המכונה. אנחנו הודענו לאשכול, המכונה לא יוצאת בלי הבטחה שקו מים יגיע לרביבים ודרומה. היה ויכוח גדול. אנחנו לא רצינו לתת למכונה לצאת.

הודענו לאשכול שאנחנו רוצים שיתייצבו בפני האסיפה ויבטיחו את קו המים. הם לא הסכימו. גולדה היתה זאת שהכריחה את ראשי המחלקה להתיישבות להתייצב באסיפה בחדר האוכל הישן ברביבים, להתחייב על קו המים. לא חשוב שבינתיים הניחו קו מהסכר בירוחם. רק אחר כך הביאו את הקו מצאלים, אבל אנחנו ידענו שמרגע שגולדה הבטיחה שהמים יגיעו, אמנם המים הגיעו, ובעצם ..... אבל זה בעצם קו המים שהוא עכשיו פוצץ בעוונותינו על-ידי הבדואים. זה היה נושא מרכזי אחד.

נושא מרכזי שני - כביש צאלים. היום אי אפשר לתאר את הנגב בלי עורק התחבורה הזה שהוביל מיד מרדכי, צאלים, רביבים, שדה בוקר, ניצנה. אבל תארו לעצמכם את התקופה שלא היה הכביש הזה. הצבא לא הצליח לשכנע בסדרי העדיפויות שלו את השלטונות, את הממסד, שצריך להניח את הכביש הזה. בעוונותינו, הכביש הזה עלה בקנה אחד גם עם צרכי החינוך שלנו, שבית הספר שלנו בשעתו היה במעלה הבשור, ובהצנע לכת, בשביל שרביבים כמעט שלא תוזכר, גולדה העבירה את ההחלטה על סלילת הכביש, שהיום אי אפשר לתאר את הנגב בלי העורק המרכזי הזה של כביש צאלים.

עכשיו לעניין של ההתפייסות שצוין כאן. אני מודה שאני הייתי על האובניים. אנחנו חגגנו לגולדה ב-1971 את מלאת 50 שנה לעלייתה ארצה. בן גוריון היה אז בשדה בוקר. אנחנו חלק משירות המילואים שלנו, שהיה אז שייך ל..., היינו נותנים או לאורך הרצועה, או באבטחת שלומו של בן גוריון בשדה בוקר. כאחד המפקדים במילואים האלה יצא לי הרבה מאוד לצעוד אתו בצעדותיו המפורסמות, כשכל המחלקה שלנו היתה מאבטחת אותו על פני כל הגבעות באיזור שדה בוקר.

פעם אחר פעם בצעדות האלה התקיימו שיחות על כל הנושאים שבעולם, אמרתי לו, אנחנו חוגגים לגולדה 50 שנה. לא יתכן שאתה לא תופיע אצלנו בחדר האוכל. אז כמובן היו עוד אנשים, נבון, .... נתתי לו את השמות של האנשים שיופיעו. ממש ביקשתי, הסברתי. אתי אז הלך החברה ישי. יום אחד, אחרי שכבר חזרנו, הוא צלצל והודיע, אולניק, אני נותן את הסכמתי. אתה יכול להגיד לגולדה שאני אבוא. ואמנם, קיים את מה שהוא אמר. כפי שכולם זוכרים, היתה הנשיקה המפורסמת שבה היתה ההתפייסות הגדולה.

אני אסיים בכך, שכשגולדה נפטרה, אצלנו היתה הרגשת יתמות קשה מאוד. כאב גדול אחז את כולנו, כאילו נעקר מישהו ממשפחתנו. אני שמח שעמלנו קשה מאוד בהקמת הארכיון על שמה. כמעט מקום יחידי בארץ שנושא את שמה, נאה, הולם, פתוח לכל לביקור של כל התיירים והמטיילים. תודה.

קריאת ביניים: בכל זאת נשאר ויכוח בין גולדה לבן גוריון גם אחר כך. אתה יודע על מה? האפרסקים של מי יותר גדולים, של רביבים או של שדה בוקר.

משה אולניק: אני לא רוצה לגלוש. הוא היה לוקאל פטריוט בלתי רגיל. זו לא היתה פעם ראשונה שהוא היה ברביבים. כשהיינו מובילים אותו לסיורים, הוויכוח לא היה רק על זה,  כל מה שהוא ראה הוא אמר, אצלנו יותר טוב.

דן כנר - מנחה: תודה רבה לך משה אולניק. קטע נגינה שלישי ואחרון של גדעון מאיר. 

גדעון מאיר: לפני הקטע שהוא קטע שמח ומשעשע, רציתי להוסיף כמה דברי אופי על גולדה, על סבתא. גולדה היתה אשה שמחה. היא אהבה מסיבות. משה הזכיר את המסיבות ברביבים. אני חושב שאם סבתא היתה נוכחת היום ורואה אותנו ממרומים, היא היתה נורא שמחה. היא היתה ודאי מספרת לנו סיפורים משעשעים ומשכרת אותנו בחום ובצחוק המתגלגל שלה. הייתי רוצה שכולנו נזכור, כמו תמיד, קל לזכור כמה שסבתא היתה שמחה.  ... השמחה, אני חושב שמה שהכי שימח אותה היתה העשייה. היא שמחה על הישגיה, אבל היא גם שמחה על הישגיהם של אחרים. הקשר הזה במיוחד לרביבים, חוץ מזה שזה היה בית המשפחה, היא הרגישה ואמרה לא פעם, שמכיוון שהיא רצתה יותר מכל להגשים את עצמה כחלוצה בקיבוץ ולא יכלה להשאר במרחביה ובדאבון לב עזבה את רחביה .... ברביבים היא יכלה לשמוח עם ההישגים של חברי רביבים. ..... (לא ברור.)

הפרק שאני בחרתי לנגן הוא פרק מאת .... מהמאה ה-18. זה נקרא אנבלו(?) ו... הקדיש את זה לגונן(?) צ'מברלין, פריזאי בתקופתו. ....  (לא ברור.) (נגינה.)

דן כנר - מנחה: תודה רבה לך גדעון מאיר. במשך שנות הקריירה הארוכה והעניפה שלו שימש מר שמחה דיניץ, לשעבר יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית, בתפקידים ממלכתיים רבים. רובם במסגרת משרד החוץ, כגון חבר במשלחת ישראל באו"ם, ציר בשגרירות ישראל ברומא, שגריר ישראל בוושינגטון, סגן נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, חבר כנסת מטעם המערך ועוד. אבל אנו הזמנו אותו לכאן כמי שהיה בשנים 1969-1973 יועץ מדיני לראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, והמנהל הכללי של משרד ראש הממשלה. ועוד יותר, כמי שהיה מנהל ... של שר החוץ מהשנים 1963 ל-1966.

"בכללו של דבר", אמרה גולדה, "היה לי מזל רב מאוד בזה שהיו סביבי אנשים טובים, בהם שמחה דיניץ. איש לא היה יכול לבקש לו עוזרים מסורים יותר". ימים אחדים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נסעה גולדה מחופשת כערביה לפגישה בסתר עם עבדאללה, מלך ירדן, בנסיון להניאו מלהצטרף למלחמה בישראל, אבל לא הצליחה בכך. מר שמחה דיניץ יספר לנו על פגישה שנים אחר כך ובמעמד שונה לגמרי, עם נכדו, המלך חוסיין. מר שמחה דיניץ, בבקשה.

שמחה דיניץ: ערב טוב משפחת גולדה מאיר, חברים יקרים. בנובמבר 1965 גולדה ... והאמינה בזה כל ימיה שהדרך, פריצת הדרך לשלום תעבור דרך ירדן. היא האמינה שאת הקפאון הזה אפשר יהיה לשבור על ידי קשר ישיר. היא ניסתה, כפי שדן כנר אמר, בפגישות שלה, שתי פגישות עם עבדאללה ללא הצלחה, אבל היא לא התייאשה וחיפשה דרך להגיע לחוסיין. אני מדבר על הפגישה הראשונה. כי מאז היו הרבה פגישות עם חוסיין.

היה יהודי באנגליה שהיה לורד, אחד הלורדים היהודים, שהיה לו רופא. הרופא הזה היה גם הרופא של המלך חוסיין. כשגולדה חיפשה לאתר קשר עם המלך, סיפר לה יעקב הרצוג, אחיו של נשיא המדינה לשעבר, שהוא מכיר את היהודי הזה בלונדון, שמכיר את הרופא, שמכיר את חוסיין. אז גולדה אמרה ליעקב הרצוג, סע ללונדון, תפגש עם הרופא. תגיד לו שבפעם הבאה שהוא יטפל בחוסיין, שיגיד לחוסיין שאני רוצה לפגוש אותו.

חוסיין בא לרופא. הרופא אמר לו מה שאמר. חוסיין אמר, לפגוש את גולדה זה יהיה מאוד מסוכן בשבילי. אבל אני מוכן לפגוש איזה שליח שלה, כדי לדבר על פגישה. אז יעקב הרצוג נפגש לראשונה עם המלך חוסיין. לאחר שיחה די ממושכת, הסכים המלך להיפגש במחתרת עם גולדה בפריז. גולדה ביקשה אותי להצטרף אליה לנסיעה הזאת. ארזנו את החפצים ויצאנו לפריז באמתלה שאנחנו הולכים לנהל שיחות עם הצרפתים. אני חושב שעד היום הצרפתים חושבים שבאנו לפריז בשביל שיחות עם הצרפתים, אבל בעצם לא. איש לא ידע על הפגישה הזאת. היא היתה סודית לחלוטין. אפילו השגריר שלנו בצרפת דאז, עופר איתן, שהיה מאוד מקורב לגולדה, ידע שהולכת להיות פגישה מסתורית בפריז, אבל הוא לא ידע עם מי. אמרו לו לחפש דירת מבטחים, דירה מאובטחת בפריז, כדי ששם תתקיים הפגישה, וכך הוא עשה.

הגענו לפריז. הבעיה הראשונה שלנו היתה איך נפטרים משירות הבטחון הצרפתי, מפני שהוא הקיף את גולדה והסתובב איתה בכל מקום. בכל פעם שהמכונית שלה, היא נסעה במכונית של השגריר, המכונית של השירות החשאי היתה נוסעת אחרינו. ואז הגענו למסקנה שצריכים להערים. השתמשנו קצת בסיוע של שירות הבטחון שלנו, שגם כן שמר על גולדה. אגב, כל שירותי הבטחון ששמרו אז על גולדה לא הגיעו ל-10% משירותי הבטחון ששומרים היום על ראש הממשלה, אבל זה סיפור אחר. ידענו שהם נוסעים במכונית שלהם הצרפתים אחרי המכונית של השגריר ששם גולדה.

היינו במלון של גולדה. גם עופר איתן היה. וגולדה אמרה לעופר איתן, תלך אתה עכשיו למכונית, כאילו אני באה אתך, ותדאג ששירות הבטחון יסע אחרי המכונית שלך. וכך היה. היא נשארה במלון. איתן נכנס למכונית שלו. שירות הבטחון הצרפתי נסע אחרי המכונית של איתן, בהנחה שגולדה מאיר שם. חיכינו איזה עשר דקות, ואז יצאנו גולדה ואני ושני אנשי הבטחון שלנו, דרך הדלת האחורית של המלון למכונית אחרת, רגילה, אזרחית, פשוטה. הגענו לדירה הזאת.

ההסדר היה שגולדה תפגש אתו לבד. אבל היא ביקשה ממני לחכות איתה עד שהוא יגיע בשעה המיועדת. זה היה אחת עשרה בבוקר. בדיוק באחת עשרה גולדה ואני לבד בדירה. בדיוק באחת עשרה בבוקר צלצול בדלת. אני פותח את הדלת לחוסיין. ... את הדלת לבד, בלי אנשי בטחון, בלי מלווים. וגולדה והוא נועצים מבט אחד בשני שלושים שניות, אבל בעיני זה לקח כאילו שלושים שנה. אז היא מתקרב אליו ושניהם נופלים זה בזרועותיו של זה. והיא אומרת לו באנגלית, אתה יודע, אני הכרתי את סבך. אז חוסיין אומר לה, הסבא שלי נרצח כדי למנוע מלחמה. אני רוצה לחיות כדי להביא את השלום. באותו רגע עזבתי את החדר.

אם מותר לי סיפור קצר נוסף. הזכיר פה גדעון, שגולדה היתה מלאת שמחת חיים. זה נכון. עוד תכונה אחת שהיתה לה, שלא התעכבנו עליה עדיין, זה חוש הומור. אבל היא, כמו בכל נושא אחר, כמו כל תכונה אחרת שהיתה לה, ידעה להשתמש בכל הנשק שהיה לה כדי לקדם את האינטרסים של מדינת שראל. גם ב... היא עשתה את זה. כדי להבהיר נקודה, היא סיפרה סיפור. מה שאחרים מפתחים תיזה פילוסופית כדי להוכיח, היא עשתה את זה דרך סיפור או דרך אמרה. זכור לי שבאחד המשברים שהיו לנו עם ארצות הברית בא הסנטור יעבץ, שהיה יהודי והיה חבר ועדת החוץ של הסנט האמריקאי, סנטור חשוב מאוד. היה משבר. הוא בא לביקור בארץ. הוא היה גם ראש ועדת נאט"ו. הוא פחד שגולדה תשתמש בו כדי ללחוץ על הממשל האמריקאי או כדי להביא לפיוס להשתמש בו. ואז הוא אמר לה, גולדה, אני רוצה שתזכרי. אני אמריקני קודם כל, סנטור אחר כך, ויהודי שלישית. אמרה לו גולדה: זה בסדר, אנחנו קוראים מימין לשמאל.

דן כנר - מנחה: תודה לך מר שמחה דיניץ. יושבים כאן נכדים וגם נינים. במסע מחוף לחוף שעשתה גולדה ב-1969, השתתפה גם במעין מסיבת עיתונאים בניו יורק, והכתב של "לוס אנג'לס טיימס" שאל אותה, איזה עתיד היא צופה לנכדיה. בואו נקשיב לשאלה ולתשובה. (השמעת הקלטה.)

גברותי ורבותי, גולדה מאיר אמרה לא פעם שהתרומה המסעירה ביותר והחשובה ביותר שלה בתפקידה כשרת החוץ קשורה בארצות המתפתחות של אפריקה. היא תמיד התגאתה בתוכנית הישראלית לשיתוף פעולה בינלאומי והסיוע הטכני שהושטנו לבני אפריקה, כדבריה. ב-1964 השתתפה גולדה בטקסי יום העצמאות של זמביה, לשעבר רודזיה הצפונית. הנה מה משספר ההיסטוריון, הד"ר נתנאל לורך, שבשנים 1955-1971 היה עובד משרד החוץ בתפקידים שונים, בזכרונותיו שבספרו "יום לפני".

"לא היה לפני גולדה או אחריה שר שהיה מזוהה עם יבשת כלשהי כשם שגולדה היתה מזוהה עם היבשת השחורה. כסוציאליסטית יהודיה שגדלה במילוואקי היה זה בעבורה פרק בהגשמה אישית. כנציגת ישראל בחגיגות העצמאות של צפון רודזיה, זימבבואה, יצאה עם יתר האורחים לביקור במפלי ויקטוריה שמעבר לגבול עם רודזיה הדרומית. בגבול דרשו מכל השחורים באוטובוס לעבור לשורות האחוריות בהתאם לחוקי המדינה. הנציגים השחורים בחרו לרדת מן האוטובוס ולא להמשיך בסיור. גולדה היתה הלבנה היחידה שירדה עמם. נציג צרפתי שנכח במקום ציין שהדבר עשה רושם על כל הנציגים האפריקאים.

"מסיבות שערכה לאורחים אפריקאים במעונה הרשמי ברחוב בלפור היו מסתיימות בריקודי הורה. האפריקאים הינם, כידוע, עם הריקוד. הסתבר שאף גולדה אהבה לרקוד. אנחנו, פקידי משרד החוץ, בין אם מצאנו בזה עניין ובין אם לאו, נרתמנו למעגלי הרוקדים. התפעלות המארחים האפריקאים מגולדה היתה כנה. אחד מהם, בצאתו מפגישה איתה העיר באוזני: ‘YOU KNOW, I HATE WOMEN, BUT THIS ONE IS SUPER'." אלה הזכרונות של נתנאל לורך.

הדובר הבא הוא מר דוד אשכול, כיום מנהל חברת לוגוס לתקשורת המונים, ובן כיתתה של שרה רחבי, והיה אם כך מבאי ביתה של גולדה. בשנת 1946 נסע לפראג לכינוס נוער קומוניסטי. גם גולדה היתה שם. היא ראתה בכך הזדמנות להביא לאירופה שביקשה להשמיד את היהודים אך זמן קצר לפני כן בני נוער יהודים מארץ ישראל. מר דוד אשכול.

דוד אשכול: גולדה לא היתה בפראג, אבל הסיפור קשור עם פראג. בשנת 1946, די קרוב לסוף המלחמה, החליטו הקומוניסטים להקים את הקונגרס הבינלאומי הראשון של נוער שחור שלום. הם פנו גם לארץ ישראל, וביקשו פגישה אחת של נוער מארץ ישראל. הם התנו את זה בכמה תנאים. הם אמרו שהמשלחת צריכה להיות מעורבת, יהודית ערבית. המשלחת צריכה להיות מעורבת ציונית קומוניסטית, והם התנו גם את מספר המשתתפים. בתנועות הנוער היו חילוקי דעות אם צריך לנסוע או לא. אנחנו בנוער העובד שהיינו אז נציגי הקיבוץ המאוחד, אחדות העבודה, אמרנו שצריך לנסוע.

חברינו ממפא"י לא ידעו בדיוק, חככו בדעתם. השומר הצעיר רצה לנסוע ומחנות העולים רצו לנסוע. אבל בכל זאת, לא יכלו לקבל החלטות. ההסתדרות הציונית דאז, פרופ' בן ציון בן שלום ויהודה הלמן שהיו במחלקת הנוער, לא אהבו את הרעיון שצריך לנסוע. יוסף מיוחס, הוועד הלאומי של הנוער, לא אהב את זה. אבל אנחנו רצינו לנסוע וחשבנו שזה חשוב.

יום אחד, גולדה שהיתה אז יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות. אנחנו נסענו לירושלים. היינו שם חבורה גדולה מאד. גם גולדה זימנה את כל האנשים שהזכרתי קודם, בן ציון בן שלום, את יהודה הלמן, מיוחס, ואנחנו היינו. היה גם פן ספורטיבי לעניין. היו שם בר ... ויהושע ... שהיו ראשי הספורט של הוועד הלאומי. אני הייתי עם הנוער העובד עם עוד מישהו. היה מי שהיום פרופ' אברהם יסעור, בנימין דיקסון(?) ... בבית השיטה היה אז מזכיר מחנות העולים. גולדה היתה בישיבה הזאת עם גרשון הירש, גרשון אבנר לימים, שהיה הדובר של המחלקה המדינית. היה דיון ארוך מאד, שבו אנחנו אמרנו את שלנו. היו מתנגדים. בעיקר אנשי הסוכנות והוועד הלאומי. בסוף, באותה ישיבה גולדה אמרה שהיא צריכה לחשוב, לבדוק. זה יקח כמה ימים. נפגש עוד פעם והיא תחליט.

אחרי כמה ימים היתה ישיבה נוספת. היא הודיעה לנו, אתם תסעו. תסעו, משום שיש שלוש סיבות לנסוע. הסיבה הראשונה היא, שאנחנו בשלב של התקרבות לצ'כים, לפולנים, נשק, קשרים מדיניים, לא כדאי לא להיות שם. דבר שני, אחרי שתגמרו את מה שתעשו בפראג, אני הייתי מציעה שחלק מכם יסע למחנות העקורים בגרמניה. זה היה מיד אחרי המלחמה. שארית הפליטה היתה בעיקרה עדיין בגרמניה. דבר שלישי, זה מזכיר מאוד את מה שקראו ממה שכתב לורך, תראו, אנחנו כבר חככנו בעניין. בפסטיבל הזה יהיו משלחות גדולות מאוד של מה שאנחנו קוראים היום העולם השלישי. יהיו שם מאפריקה, יהיו שם ממרכז אמריקה. שם העתיד. איתם צריך לקשור קשרים. המנהיגים הצעירים שאתם תפגשו שם הם יהיו מנהיגי העתיד. תסעו.

נסענו ועשינו את הדברים האלה. פגשנו. היו אירועים מאוד מעניינים. על אף שיש פה אנשים ממשרד החוץ, כשבאנו לשם, בפראג היה אז אהוד אבריאל ורפי בן שלום, כשבאנו לשם, הם אמרו לנו, תדעו לכם שפה בפראג יש עיתון של הנוער הקומוניסטי, כמו שיש קומסונוס(?) והפרבדה במוסקבה, פה זה ... זה היה העיתון הקומוניסטי של הצ'כים. יש מהדורה או יש ענף של נוער, ועורך אותו איזה בחור יהודי. היה כדאי מאוד שאתם תצרו אתו קשר. אני זוכר, גרשון אבנר ואני ודב מייזל, מן היונים, שהיה אז עורך "במעלה", היו לנו תעודות עיתונאים. דרך לשכת העיתונות הממשלתית שם קבענו פגישה עם הבחור הזה. הוא היה מאוד קשוח. לא היה סימפטי באופן מיוחד. אבל דיברנו איתו. אחרי כמה ימים החלטנו לעשות כנס של כל היהודים בכל המשלחות שהיו שם. זה היה כנס עצום וגדול באיזה אולם שהקהילה היהודית בפראג שכרה. אני זוכר שישבנו על הבמה, גרשון אמר לי, תסתכל שם בפינה. אתה רואה בפינה לגמרי יושב הבחור הזה שפגשנו שלשום שהוא העורך של העיתון הקומוניסטי, תראה, הוא בכל זאת הגיע. לימים, הג'נטלמן הזה עלה לישראל, והחליף את שמו למשה לשם. הוא היה דובר משרד החוץ ושגריר וכל מיני דברים נוספים.

כשחזרנו משם היתה לנו פגישה עם גולדה. היא שאלה, אפריקנים פגשתם? אמרנו, פגשנו. יהודים פגשתם? פגשנו. במחנות הייתם? חודש אחרי זה בגרמניה הייתם? אז כל מה שהשקענו בכם היה כדאי. אני זוכר, היא פנתה לבן שלום ואמרה, אתה רואה? אני אמרתי, הם צריכים לנסוע. תודה.

דן כנר - מנחה: תודה רבה. דברי דוד אשכול. אנחנו התחלנו את הערב הזה בנגינה בצ'לו.

רינה דותן: לי התחילה לספר על רומן שלם שיש לה עם באר שבע ושהעקשן הזה, האדם הגבוה הזה לא הסכים שתהיה עיר פיתוח על יד הקיבוצים. הוא רצה עיר-עיר. לא סתם עיר. אלא עיר עם תעסוקה ומפעלי תעסוקה, ויש ים המלח ויש מחצבים בנגב, ופרשה לי תוכנית שלמה. הוא רוצה תיאטרון, הוא רוצה תזמורת, הוא רוצה אוניברסיטה והוא רוצה בית-חולים, והוא רוצה מטרופוליטן. היא אומרת, את יודעת, אני אוהבת עקשנים. אני מהדור שלו. אני מסכימה אתו. מה אתך? גם את עקשנית? לא ידעתי עוד איך לנווט את השיחה. אני בסך הכל צריכה את ברכתה לתפקיד שלי. היא אומרת, אני עקשנית ואני בחרתי חברים עקשנים, וגם להבא אני אבחר שותפים עקשנים.

לימים, בהרבה מאוד תמונות ראיתי אותה חונכת את כל אותם המפעלים, מניחה אבן פינה ואחר כך את הסרט חותכת. אולי בני משפחת מאיר, לימים, אבי נפטר לפניה, והיא מספידה אותו, זוכרים את אותה פגישה ראשונה הזו, עומדת על קברו, מה הנגב נתן לה ומה הידידות עם האיש הזה נתנה לה.

לימים, גולדה ראש ממשלה, הוקרנו אותה וכיבדנו אותה גם כמזכירת מפלגה, אבל כראש ממשלה זו היתה פסגת הגאווה של נשים, ואני חושבת של הציבור ושל הנשים בעולם, וחשבנו, אסתר, שזו פריצת הדרך מראש ממשלה אחת והלאה, שרות וחברות פרלמנטים. אין לנו בעיות. ובכל זאת, החיים לא האירו פנים לא לחברות, גם לא לחברה בישראל, ונסיבות פוליטיות-חברתיות הביאו את גולדה מאיר, עקשנית, אמיצה, להקים את ועדת ראש הממשלה לנושא ילדים ונוער במצוקה. זה לא היה כל כך פשוט. גולדה הפוליטית. שמחה, סיפרת עליה את הצד המדיני, וכולנו יודעים כמה היא היתה דומיננטית וכמה היא היתה איש פוליטי. ופתאם במין סדר יום ציבורי, מה קורה בתחום הזה של מצוקה של בני נוער וילדים.

כאן מצאתי דווקא את עצמי לשמחתי, ד"ר ישראל כץ מונה ליו"ר. הייתי אחת מהחברות מהמניין. בו זמנית החלטנו לא רק להיות בוועדה, במחקרים ובליווי של יעוץ מקצועי, אלא גם ליצור בשטח עובדות, פרוייקטים נסיוניים. כאן מצאתי את איה שותפה לכל אותם הפרוייקטים. אני לא זוכרת בדיוק אם איה היתה היוזמת או איה היתה המתווכת. יום אחד הגעתי לגולדה, אני חושבת, עם איה, והשאלות שלה, ראשית, במה הן עוסקות. מתוך פסגות של נשיאים וחוץ-לארץ, ירדה אלינו לשמוע מהן בעיות המצוקה, מה זה תכנון המשפחה, מה הבעיות של דימוי נמוך של נשים, של אמהות, איך אפשר להועיל.

אני מוכרחה לומר לכם שאני לא יכולה לשכוח את אותה גולדה חזקה, הגדולה והחשובה מתעניינת בכל אותם הפרטים הכל כך אנושיים כיצד אפשר אכן למנוע מצוקות, איך אפשר לטפל במצוקות. היתה לנו אז שותפה גם, זינה הרמן. היה שותף הפרופ' שמעון שפירו. גולדה שאלה - מה נחוץ לכם? כוח-אדם מקצועי? יועצים? משאבים? תמשיכו להביא לי אינפורמציה שוטפת. אני לא יכולה לחכות עד שהוועדה תסיים את המלצותיה.

עכשיו, תמר, אני רוצה לעבור לדבר אחרון. אני לא יודעת אם אנחנו מדברות על אותה מסיבה. אני מדברת על 1973, גולדה בת 75. אכן עושים מסיבה בבית אלישבע. באים. אני הייתי מופקדת על הארגון וגם הייתי מופקדת שהיא תבוא בשמלה טובה ועם תסרוקת מסודרת וסיכה מתאימה, ואיך החברות רצו שהיא תהיה גם חזקה, גם חשובה וגם יפה וגם נשית והכל ביחד. במסיבה משתתפות יחד בשולחן איתה חברותיה, רחל ינאי, יהודית שמחוני, רינה קציר, ... אידלסון. אני לא אמנה את כל החברות. באולם היו הרבה צעירות. הכל עבר יוצא מהכלל.

אני חושבת בסוף, רינה, אני רוצה להגיד לך משהו, חשבתי שהיא תגיד לי תודה. היא אומרת לי, תגידי לי, איפה החברים? השארתם אותם בבית? מה זה, ביום ההולדת שלי בלי אף חבר? ובאולם, ככה, על הבמה, היה בחור בשם הרצל. הרצל סיגלוב, שאשתו הדסה היתה זמרת. היא ככה הסתכלה עליו. היא אומרת, קוראים לך הרצל? בוא להצטלם אתי. עכשיו אתה שווה 50% מהחברים. אתה הגבר באולם. שלום. תודה.

דן כנר - מנחה: תודה רבה הגברת רינה דותן. גברת דותן הזכירה את זינה הרמן. הדובר האחרון כאן לפני נעימת הפסנתר שתסיים את הערב, הוא בנה, ד"ר דוד הרמן, שיספר על מערכת הבחירות בשנת 1966.

ד"ר דוד הרמן: לאלה שמסתכלים על השעון, דעו לכם שהחיים ברחוב בלפור 3 בימי גולדה התחילו בערך בשעה הזאת. אני זוכר את שמחה מגיע לבית בערך בשעות האלה, לא לשמחתה של ויויאן, להתחיל בקריאת המכתבים ואת מתן התשובות למכתבים. ערב אחד, אני גרתי אז בבית, וגולדה אספה חברים ... של חברים. גרנו אצלה במשך תקופות שונות.

זכיתי גם אני לגור בבית במשך שנים אחדות. באחד הימים, ימים ספורים אחרי שנבחר שז"ר להיות הנשיא השלישי של המדינה, ישבנו במטבח ושתינו תה. היתה קריאה ... מהשוטר בפתח הבית. גולדה ביקשה שארד לראות מה קורה. ראיתי שם שני שוטרים. השוטר שעמד בפתח הבית ועוד שוטר חיוור לחלוטין, כמו סדין לבן. והוא אומר, תשמעו, אולי הנשיא אצלכם? הוא הלך לי לאיבוד. תארו לעצמכם את זה לעומת הבטחון של היום.

אבל הסיפור שרציתי לספר הוא סיפור שנוגע למערכת הבחירות של 1966. יש לו אולי גם כן השלכות לימינו אנו. גולדה לא אהבה להשאר בירושלים בשבתות, היא קפצה לרביבים, והיו קפיצות מרמת אביב. ככל שהיא יכלה היא ירדה או לרביבים או לרמת אביב. אלא אם כן הסניפים הרביבאים והרמת אביבים הגיעו לירושלים. היא נשארה בירושלים רק כשהיתה צריכה להשאר בירושלים בשבת. שבת אחת, במהלך מערכת הבחירות, היא נשארה בירושלים, היות ונקבעה לה אסיפת בחירות. אסיפת הבחירות נקבעה לה לשבת בבוקר בקולנוע שהוא כבר איננו קיים, על יד כיכר הדווידקה, שהירושלמים שפה יודעים שזה די סמוך למאה שערים.

גולדה לא רצתה להגיע לאסיפת הבחירות הזו במכונית השרד שלה, משתי סיבות. א', מפני שזה היה שבת. וב', מפני שהיא עמדה על זה שנסיעות שקשורות במפלגה ובמערכת הבחירות לא תעשינה במכוניות שרד ממשלתיות. השאלה עמדה, איך מגיעים בשבת בבוקר לאמצע העיר על מנת לתת את נאום הבחירות ולהשתתף באסיפת הבחירות.

מוניות אז בירושלים לא היו ב1966-. בכל זאת התקדמנו מאז. אז באתי בהצעה. אני כמה שבועות לפני זה קניתי את המכונית הראשונה שלי, קטרשוו(?), מודל 1946. מי שזוכר את המכוניות האלה, הן לא היו מכוניות גדולות. אמרתי לגולדה, אם את תסעי במכונית שלי, אין שמץ של אפשרות שמישהו יראה אותך. ואם הוא יראה, הוא לא יאמין שזו את. השתכנעה.

ירדנו למכונית. המכונית היתה קטנה מאוד. גולדה לא. לקח קצת זמן להכנס. ונסענו. כשנסענו, הגענו ליד בית הקולנוע. הזמן היה בדיוק זמן סיום התפילה. אוכלוסיה גדולה של חרדים הלכה לה ברחוב יפו בדיוק לפני בית הקולנוע. אני עד היום עוד שומע את גולדה אומרת - אוי, דוד, איך יוצאים מזה? אז אמרתי לה - גולדה, אפשר לעשות סיבוב. עד אז הם אולי ילכו. היא אמרה - לא. תעמוד לפני בית הקולנוע. עמדתי לפני בית הקולנוע. גולדה יצאה מהרכב. זה גם כן לקח כמה דקות. רכב קטן מאוד. נעמדה שמה קבוצה של חרדים. חששתי מה יהיה שמה. שום דבר לא היה. נתנו לגולדה להכנס בשקט לבית הקולנוע.

אחר-כך ניגש אלי אחד החרדים ואמר, תגיד לי, זאת היתה גולדה מאיר? אמרתי - כן. הוא אמר - מה? גולדה מאיר נוסעת במכונית כזאת?! זה לא היה קורה היום. גולדה נכנסה, השתתפה באסיפה, יצאה החוצה בתום האסיפה. חיכו לה החרדים האלה עד צאתה מהאסיפה, ואמרו לה בסוף, כל הכבוד!

דן כנר - מנחה: לפני שנאמר לכם לילה טוב באופן רשמי, אנחנו נשב ונשמע ... את בוריס גינסבורג, הפעם באטיוד ... 10, מספר 5, מאת פרדריק שופן. (נגינה.)

בני משפחת מאיר, אנשי העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, קהל אורחים נכבד ויקר, שש עשרות של שנים פעלה גולדה למען המדינה, למען תושביה ולמען העם היהודי, העם הזה, דאגה לו, העלתה אותו לכאן, ייצגה אותו בעולם הגדול, נפתלה עם מדינאים וגדולי עולם ויכלה להם, טרחה למען הנשים, הילדים, האמנים והאמנות, והקריבה מהיקר לה ומזמנה, נכמרה וגאווה וצחקה. כעשרים שנים חלפו מאז הלכה לעולמה. בכל השנים האלה אנו מהססים במבוכה לומר לה את שאנו חשים בלבנו, גולדה, אנו אוהבים אותך, מעריכים אותך, מודים לך וחבים לך רבות. כן, גולדה, אחרי שש עשרות בשנים ועוד עשרים שנה, כבר אין זו בושה להודות, גולדה, אנו אוהבים אותך. שלום רב. לילה טוב. 

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.
 
תיעוד בעל פה
ארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר
העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר