הקונגרס הציוני הכ"ד, התכנס בירושלים באפריל 1956, חודשים ספורים לפני מבצע קדש. במהלך הדיון נאמה גולדה באידיש על בעיות השעה, זכותה של ישראל להגן על אזרחיה מפני פעולות טרור, ופירטה את השקפתה בנושא השלום.

מדברי גולדה מאירסון בקונגרס הציוני הכ"ד, מאי 1956, ירושלים (יידיש)

"שלום בלי הסכמתנו הוא דבר שאין מדינת ישראל יכולה לקבלו"

... על פי דרכי להבהיר לי ולכם כמה נקודות שנראות לי כמובנות מאליהן, והן צריכות להיות ברורות לקונגרס הציוני, לתנועה הציונית ולעם היהודי. אני סבורה שהן צריכות להיות ברורות גם לעולם כולו. לדעתי, הדברים פשוטים בתכלית הפשטות. אין כל ויכוח בינינו שישראל נמצאת עכשיו במצב של סכנה חמורה, כי בכל השנים הקשות שעברו עלינו מאז קום המדינה לא נמצאנו בסכנה חמורה כזו...

האמת לאמיתה היא, שעוד ב-1947, לפני שקמה המדינה ומיד עם קום המדינה ולאחר שלחמנו את מלחמת השחרור שלנו, כל השנים הללו של הרג ושל התנפלות על יישובים ועל בודדים בארץ, בצפון ובדרום – לא היה אף יום, אף לילה ואף שעה, שהעומדים בראש המדינה, ואתם היישוב היהודי כולו, לא השמיעו בו מילה אחת זו: שלום.

רעיי וידידיי, כלום גם בינינו לבין עצמנו אנחנו צריכים להבהיר את מה שאנו מנסים להבהיר לעולם כולו? אינני רוצה לאמר שהעולם אינו מבין זאת, בטוחני שהוא מבין אלא שאינו רוצה להבין....

אין בעולם דבר קל מאשר לעשות שלום בין מדינת ישראל ובין שכניה הערבים... בן רגע. אין השכנים הערביים שלנו צריכים אלא לחדול מלירות וכבר יש שלום. מובן מאליו, שאנחנו רוצים שלום פורמאלי – שלום חתום בינינו ובין שכנינו. זוהי משאת נפשנו. אבל קודם כל תחדל שפיכות הדמים. מספיק שמצרים, סוריה וירדן יצוו על חייליהם שיחדלו מלירות בגבולות, שיחדלו מלשלוח כנופיות טרוריסטיות לרצוח ולשרוף, ובו ברגע - לא ברגע שיגידו לחדול, אלא ברגע שיחדלו באמת – יש שלום בינינו ובין שכנינו... אבל דבר זה אינו מסור בידינו. כל רצונה של המדינה היהודית, רצונם של כל חלק וחלק בה, הוא שלום... אסור לנו להרדים את עצמנו על-ידי אחת האשליות המסוכנות ביותר והיא – שיתחלף לנו בין רצוננו זה ובין המציאות. רצוננו ושאיפתנו, מקרב לב ובכל הכוחות, הוא שלום. אך המציאות שבה אנו חיים צריכה להיות כוננות מקסימלית  לאפשרות שיתנפלו עלינו ויפתחו במלחמה חדשה נגדנו. ואם כך, עלינו להיות מוכנים להדוף את התקפת שכנינו ולצאת מן המלחמה בניצחון. אין כל התנגשות בין רצוננו לשלום וכוננותנו למלחמה...

אנו שונאים מלחמה... יש עלינו פחד המלחמה. אם יש מישהו האומר שאינו מפחד מפני מלחמה, אין אני מאמינה לו. ואם באמת איננו מפחד מפני מלחמה – אסור למסור בידיו את ניהול המלחמה. רק אנשים השונאים מלחמה והמפחדים מפני מלחמה... מותר להפקיד בידיהם את ניהולה של המלחמה. כי אז אפשר להיות בטוחים, כי רק בשעה שלא תהיה ברירה אחרת, כי רק בשעה שאנחנו נהיה אנוסים להתגונן – רק אז הם יצאו למלחמה. רק בידי אנשים כאלה אפשר להפקיד את קיום המדינה בימי מלחמה ובימי שלום.

ברצוני לומר מילה אחת בדבר השלום. אני מודה ומתוודה: מפחדת אני לא רק מפני מלחמה. אימה נופלת עלי בשעה שבמקומות מסוימים בעולם מתחילים לדבר בדבר שלום במדינת ישראל ובמזרח התיכון. איזה שלום? באיזה מחיר? ועל חשבון מי פשרות? פשרות וויתורים הם בדרך כלל מידה יפה מאוד. אבל דעתנו היא, כי מידה זו יפה לעשירים מאשר לקבצנים. ואני רוצה לדעת: קבצן זה, המדינה היהודית, עם שטח הקרקע הזעיר אשר תחת רגליה, איזה פשרות מבקשים ממנו? על איזה ויתורים מצידה יחליטו?

אני מפחדת גם מפני שלום אחר. אני מפחדת מפני האידיליה העשויה להיווצר בין המזרח ובין המערב, לא בשום שאלה אחרת שבעולם, אלא בדבר עשיית שלום בינינו ובין השכנים, שלא בהסכמתנו. מפני השלום הזה אני רועדת. שלום כזה הוא כמעט כמוהו כמלחמה. כי מכיוון שאין לנו על מה לוותר, מכיוון שלא לקחנו ממישהו דבר, מאחר שאיננו חייבים למישהו דבר – הרי אין לנו מה למסור, ואי אפשר לעשות על חשבוננו שום פשרות, ואי אפשר שעל חשבוננו יתכנסו שונאים של אתמול ושונאים של מחר ויעשו יד אחת לשם הסדר העניין. שלום בלי הסכמתנו הוא דבר שאין מדינת ישראל יכולה לקבלו.

גם זאת צריכים יהודים בעולם לדעת. אסור להניח להם. עם כל שאיפתם לשלום, שקסם המילה שלום, תרדים אותם ותוליך אותם שולל. ובשעה שמדינאים אשר אינם שולחים נשק לישראל ושולחים נשק למצרים באים ובפיהם שלום, הריני אומרת לכם בכל הפשטות, כי לדברים אלה בדבר השלום יש להתייחס בכבוד אבל בחשד, ויש לנתח אותם במוח קר ומיושב. ועוד דבר: אין אנחנו מעצמה גדולה. מבחינת הכוח הפיזי והשטח וודאי לא נהיה מעצמה לעולם, אבל יש לנו שאיפה לתפוש את מקומנו בעולם, מקום של כבוד, בשטחים אחרים. הננו מדינה ריבונית שהיא אדון לעצמה בתוך גבולותיה; ואם כי בשטחים רבים היה זה בוודאי איוולת וחוצפה מצדנו להשתוות למעצמות גדולות ולהתחרות בהן, אבל דבר אחד צריך שיהא ברור: זכותה הריבונית של המדינה היהודית לפתח את מקורות הירדן אינה קטנה כחוט-השערה מזכותה של הממשלה האמריקנית לפתח את עמק טנסי.

ואם יש מישהו הסבור, כי על-ידי שיפחידו אותנו במלחמה, יבואו בגזירות עלינו: כאן אל תיקחו מים, כאן אל תקימו יישובים חדשים, כאן אל תלכו וכאן אל תיסעו – אם יש מי שסבור כי חרב-המלחמה אשר ינופפו בה מעל ראשינו תספיק כדי להרתיע אותנו מלהשתמש בזכויותינו האלמנטריות, זכויות שיש לכל עם ריבוני בכל ארצו, הרי זו טעות והיא יכולה להיות טעות טרגית גם בשבילנו וגם בשביל העולם כולו. כיצד אינם מבינים זאת מדינאים, המרשים לעצמם גם למסור ידיעות לא נכונות בנוגע למי הירדן? אין זה אמת שמועצת הביטחון החליטה כי אין לישראל זכות לנצל את מי הירדן. אין זה אמת – ואני משתמשת בביטוי פרלמנטרי – משום שהמועצה לא עשתה זאת, ולפי מיטב דעתנו אינה יכולה לעשות זאת. אלה הם מים הנמצאים בתוך תחומנו. אנחנו אדונים על מים אלה, ורק אנחנו. אנחנו רק אמרנו, והננו אומרים זאת בין בשאלת המים ובין בשטחי פיתוח אחרים, ובזאת הננו בטוחים ומאמינים באמונה שלימה, כי התפתחותה של ישראל יכולה להיות, גם תהיה, לברכה לכל ארצות האיזור. וכשהציעו לנו תוכנית פיתוח גדולה של מקורות המים, תוכנית העשויה להביא ברכה גם למדינת ישראל וגם לארצות ערב – לא אנחנו היינו הגורם לסיכול התוכנית הזאת. אבל אם יבואו ויגידו, היות שלממשלת ירדן לא אכפת באיזה תנאים חיים אזרחיה, אם יש להם מים ואם אין להם, אם אפשר להצמיח שם דבר או אי אפשר, הרי כל זמן שלממשלת ירדן לא אכפת על איזה רמה נמוכה של התפתחות תעמוד ארצה ואנשיה  - אין גם ישראל רשאית לפתח את מימיה ואת אדמתה. אם זאת יגידו לנו נענה: לא! ולא יימצא אדם במדינת ישראל אשר יקבל עליו את הגזירה הזאת. זה לא שלום.

אבל רצוני קודם כל שהיהודים יבינו את הדבר, שלא יראו את עצמם אנוסים להצטדק בפני שכניהם בגלות, שהנה אי-שם יש איזו מדינת ישראל והיהודים שבה הם אנשים מוזרים, בעלי מזג איום, אינם רוצים בשלום, מחפשים להם תואנות וצרות ומטילים על ידי כך צל כבד גם על היהודים בארצות הגולה. לא לשם כך חיינו, נלחמנו ועבדנו בארץ-ישראל ומחוץ לארץ-ישראל, מי פחות ומי יותר, וזכינו במדינה יהודית, כדי שנהיה חייבים להצטדק על קיומנו ועל עתידה של המדינה.

כבר אמרתי: השלום יכול לקום בישראל בו-ברגע ששכנינו יחדלו לירות עלינו. אנחנו מקווים שהם לא רק יבטיחו לא לירות אלא גם יחדלו. וזה חשוב משום שכבר הבטיחו פעם. הבה נקווה שיקיימו מה שיבטיחו. אבל אני רוצה לומר גלויות וברורות. אם יקיימו את הבטחתם יהא שלום ויהא שקט. אם לא יקיימו, להווי ידוע: חיי היהודי במדינת ישראל לא יהיה הפקר. לא קרה מקרה אחד, שבלי פרובוקציה מן החוץ, אלא מתוך יוזמה יהודית במדינה היהודית, נפלה שערה מראשו של מישהו בקרב המיליונים של שכנינו אשר באיזור. אבל אם יש בעולם, במזרח או במערב, מדינאים המטיפים לנו כי חיי אדם הם דבר יקר ועל-כן אסור לעשות כך ואסור לעשות כך – הרי אנו אומרים: דמם של היהודים איננו פחות אדום מדמם של הערבים, וחיי יהודי יקר בדיוק כמו חיי ערבי, לא פחות מזה כמלוא הנימה. החיים היהודיים במדינת ישראל יהיו מובטחים ביטחון מוחלט. כל יישוב הנמצא על הספר, בצפון או בנגב, כל ילד בבית הוריו, בעבודתו, או בבית-הספר יהיה מובטח ביטחון מוחלט, והיד אשר תונף על זקן, אישה או ילד – תיגדע כמו שנגדעה בעבר. ואל יבואו מדינאי עולם להטיף לנו דברי צביעות על מוסר ועל חיי אדם על מה שמותר ועל מה שאסור. אם יש בעולם מי שרשאי להטיף מוסר, הרי זה העם היהודי. 

ושוב אני אומרת: צריך שהיהודים יבינו זאת קודם כל לעצמם ויסבירו זאת לילדיהם בביתם, שחלילה לא יתחילו להתבייש בנו, כי יש מישהו בוושינגטון או במוסקבה או בלונדון שיש לו עניין לטשטש את הדברים האלה ולא להבחין בין הורג לנהרג.

מקור:
קונגרס ציוני, הקונגרס הציוני הכ"ד, מאירסון גולדה, נאום, 5.1956