קליטת העלייה וההתיישבות

קליטת העלייה הגדולה

באחריותו של משרד העבודה היתה קליטת 'העלייה הגדולה' שהחלה בסוף 1948 ונמשכה עד 1952, ובמסגרתה עלו לישראל כ-730,000 עולים ועולות. למרות התנגדויות מגורמים רבים ושונים החזיקה גולדה בגישה כי אין להגביל את כמויות העולים המגיעים לארץ.

גולדה מאיר, הרביעית בראשי הממשלה: מבחר תעודות מפרקי חייה (1978-1898), ספר דיגיטלי, עורך ראשי של הכרך: חגי צורף, הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה. עורך הסדרה ארנון למפרום השתתפו בעריכה: ארנון למפרום, ליה בן-צבי, מיכל זפט, לואיז פישר וגליה ויסמן, הוצאת ארכיון המדינה, ירושלים תשע"ו

התקופה הייתה מהקשות שידעה המדינה הצעירה. מאות אלפי עולים הגיעו לארץ ועל משרד העבודה הוטלה הדאגה לשיכונם ולהעסקתם. המשרד הלך וצבר כוח והפך למוסד המרכזי במפעלי קליטת העולים ובניהול ענייני השירותים החברתיים בישראל. בימים של עלייה המונית כשהמוקד הושם על קליטתה הוא הופקד על מדיניות השיכון הציבורי ובמרכזו הבנייה לעולים, פיתוח התשתיות, תעסוקה בכלל ותעסוקת העולים בפרט, ותחיקת העבודה. למשרד הוקצו בשנים 1953-1949 למעלה ממחצית מתקציב הפיתוח של מדינת ישראל. העלייה במעמדו של המשרד התבטאה גם בעליית מעמדה של גולדה בממשלה, במוסד לתיאום ענייני העלייה המשותף לממשלה ולסוכות היהודית, ובמפלגתה מפא"י, והיא הפכה לדמות הבולטת לאחר בן-גוריון בניהול ענייני הפנים במדינה. גולדה ראתה במשרד כלי לקידום תפיסת עולמה להגברת השוויון והדאגה הסוציאלית. היא דרשה ממוסדות מפא"י ומהממשלה לשים אינטרסים אנושיים במקום גבוה בסדר העדיפויות, והציבה בראש סדר העדיפויות של המשרד את קליטת העלייה. בוויכוח המתפתח על היקפי העלייה לאור הקשיים העצומים בקליטתה, היא תמכה ללא סייג במדיניותו של בן-גוריון שתבע עלייה המונית ובלתי מוגבלת.

במסגרת קליטת העלייה היה צורך למצוא פתרונות רבים לשיכון ותעסוקה, עוני ואבטלה פיתוח חקלאות, סלילת כבישים ותעסוקה לעולים החדשים במדינה הצעירה.

גולדה ראתה את האבטלה כאחת הבעיות החמורות ביותר של העולים החדשים. היא ראתה את חובתו של משרד העבודה למצוא עבודה לעולים, וגם אם היו אלו עבודות דחק, כמו סלילת כבישים, או עבודות יזומות. גולדה התנגדה נחרצות להענקת "סיוע" (קצבאות) לעולים החדשים, מטעמי אידיאולוגיה, שעדיף לכל אדם להתקיים בכבוד. העבודות שבהן הועסקו העולים היו סלילת כבישים, סיקול וייעור, חקלאות, מפעלי פיתוח חקלאות. כך למשל: מפעלי פיתוח ההשקאה בנגב, עבודה בחברת מקורות. כמו כן, עסק משרד העבודה בהובלתה בהכשרה מקצועית לעולים, ביישוב העולים בהתיישבויות החדשות ודאגה לתנאים ותשתיות בהתיישבויות אלו, בבניין בנייני מגורים.

באביב-קיץ 1949, הגיעו ממדי העלייה לשיאים (240 אלף עולים בשנה זו), ועמם גאתה האבטלה ומצוקת הדיור. משרד העבודה התקשה להתמודד עם הצרכים העצומים בתחומים האלו וספג ביקורת ציבורית. גולדה ביצעה שינויים במשרדה שנועדו לשפר את ביצועיו.

בחודשים יוני-יולי יועסקו 5,000 בעבודות ציבוריות, סקירת שרת העבודה, גולדה מאירסון, על מצב התעסוקה בארץ, עיתון "דבר", 24.5.1949
יורחב מפעל ההכשרה המקצועית של הסתדרות פועלי הבניין, עיתון "דבר", 29.5.1949
מחוסרי עבודה מרמלה מפגינים בתל אביב, עיתון "דבר", 19.7.1949
מטרת משרד העבודה - תעסוקה מכסימלית, עיתון "דבר", 11.8.1949
ג. מאירסון בודקת את המצב בלוד וברמלה, עיתון "דבר", 29.9.1949
בעיות התעסוקה והשיכון בישיבת מחלקת העבודה - תכנית גדולה לצמצום מחנות העולים, עיתון "דבר", 27.9.1949

באוקטובר 1949 הונחה אבן הפינה לשיכון הוותיקים הראשון ועד 1956 נבנו כ-41 אלף דירות בשיכוני ותיקים.

בנובמבר 1949 הוקם אגף השיכון במשרד העבודה (ב-1961 הפך למשרד השיכון) שהחל לרכז את כל סמכויות ופעולות השיכון הציבורי בישראל, שנועדו לצמצם ואף לחסל את מחנות העולים ובהמשך את המעברות. באותה העת החלו פעולות המשרד לשאת פרי – אגף השיכון במשרד העבודה החל במפעלי בנייה רחבים בעיקר לעולים ובעבודות ציבוריות של סלילת כבישים והקמת תשתיות אחרות. כפועל יוצא היקפי האבטלה הלכו והצטמצמו.

בינואר 1950 הוחלט על הקמת המעברות כפתרונות ארעי לשיכון העולים שהמשיכו להגיע במספרים עצומים, והוצאתם מחיי בטלה במחנות העולים לחיים יצרניים במעברות. גולדה התנגדה לפתרונות של דיור ארעי אולם לנוכח המצוקות שיצרה העלייה ההמונית תמכה בהקמת המעברות. האחריות על הקמת המעברות הוטלה על הסוכנות היהודית ומשרד העבודה בראשות גולדה.

העבודה והתכנון במלוא קצבם, שרת העבודה: יש להקים השנה 50 אלף יחידות דיור, עיתון "דבר", 8.1.1950

באוגוסט 1950 הגישה גולדה לבן-גוריון על פי בקשתו, הערכה של הצרכים בתחום הבנייה לשלוש השנים הקרובות. היא הציע שמשרדה יבנה 176 אלף יחידות דיור, אלפי בניינים למוסדות ציבור ותשתיות בהתאם. לשם כך יש צורך לבנות כ-280 יחידות ביום ו"במילים אחרות – "בכל שני רגעים יצמח בית", כפי שכתבה לבן-גוריון. היא העריכה שאם יוקצו המשאבים המתאימים יוכל משרדה לעמוד בתכנית.

אלא שבהמשך הקיץ פרץ "משבר המלט" עקב מחסור חמור במטבע חוץ וצמצום רב בהיקפי היבוא. המשבר פגע קשות בתכניות הבנייה הנרחבות של משרד העבודה. גולדה החליטה שהעדיפות בהקצאת מלט תינתן ראש וראשונה לבנייה עבור עולים. לאור המחסור במלט הוקמו, בעיקר במעברות, עשרות אלפי פתרונות דיור בבנייה ארעית: צריפים, צריפונים, בדונים, פחונים ואוהלים.

בשנים 1950/1951 התברר שלמרות העלייה ההמונית גדל היקף התעסוקה בישראל בכ-70% וממדי חוסר התעסוקה בישראל היו הנמוכים ביותר בעולם המערבי. חלק ניכר מהירידה באבטלה נבעה ממדינות העבודות הציבוריות ו"עבודות הדחק" שהנהיג משרד העבודה בשכר נמוך. ב-1951 הגיעו ההשקעות בדיור בישראל לשיא והקיפו כמעט 50% מההשקעות במשק.

בינואר 1951 הממשלה מינתה את גולדה לשרה הממונה על ענייני המעברות מטעם הממשלה כדי להכניס סדר באנדרלמוסיה ששררה בניהולן, ולהקל על המצוקה הקשה של יושבי המעברות. גולדה החזיקה בתפקיד כשנתיים ולמעט שיפורים מסומים לא הצליחה להביא לשיפור משמעותי בתנאי החיים של יושבי המעברות. היא הסיקה שצריך לחסל את המעברות לטובת פתרונות של דיור קבע.

ביולי באותה שנה, לקראת הבחירות הכריזה הממשלה על מפעל "השיכון העממי" שנועד לספק דיור לתושבים וותיקים שנותרו ללא פתרונות שיכון מאחר ועיקר הבנייה הייתה מיועדת לעולים. למרות שגולדה ובכירי משרדה התנגדו לתכנית, המשרד קיבל עליו את תכנון המפעל וביצועו. מפעל "השיכון העממי" נחל כישלון גדול וסיפק דיור להרבה פחות משפחות לעומת כוונת יוזמיו.

בנובמבר באותה שנה התקבלו תקנות "הסלקציה בעלייה", שהטילו מגבלות חמורות לגבי מי שרשאים לעלות לישראל מקרב יהודי התפוצות. לאור הקשיים העצומים שיצרה העלייה ההמונית נסוגה גולדה מהתנגדותה לכל הגבלה בעלייה ותמכה בתקנות.

ב-1951 נבנו בישראל מעל ל-64 אלף דירות, מספר שיא לימיה של גולדה במשרד העבודה. כ-54 אלף מתוכן בבנייה ציבורית באחריות משרד העבודה, כמחציתן בנייה ארעית והיתר בניית קבע.

שרת העבודה על המאמצים לצמצום האבטלה, עיתון "דבר", 30.11.1952

בשנים 1954/1953 הביאו כספי השילומים מגרמניה לשיפור במצב הכלכלי בישראל. המשק הישראלי התאושש והחל לצמוח בקצב הולך וגובר. כפועל יוצא הלך וקטן שיעור הבלתי מועסקים. השיפור במשק הישראלי הגביר את הביקורת שהוטחה במשרד העבודה על מדיניות "עבודות הדחק'" ושכר הדחק שהיה נמוך באופן משמעותי מהשכר הממוצע במשק, ונתפס על ידי גולדה ועובדי משרדה ככלי העיקרי ליצור עבודה לרבים בעתות של משבר תעסוקה חמור. בקיץ וסתין 1954 החל משרד העבודה בתהליך הדרגתי של ביטול שכר הדחק, וזה הושלם ב-1955. עבודות הדחק הומרו ב"עבודות יזומות" שהמועסקים בהם קבלו שכר מלא לפי טבלת השכר של ההסתדרות.

הוגרלו 565 הדירות הראשונות למועמדי השיכון העממי בת"א, עיתון "דבר", 18.3.1953
הסקירה של שרת העבודה בכנסת על פעולות משרדה, עיתון "דבר", 1.7.1953
15 אלף מובטלים יעסקו בקטיף, בהובלה ובעבודות ציבוריות, עיתון "דבר", 13.12.1953
ג. מאירסון על הפעולות למניעת אבטלה, עיתון "דבר", 10.3.1954

כל המעברות יחוסלו השנה - מכריזה ג. מאירסון בחולון, עיתון "דבר", 18.7.1955

בשנת 1955 הגיע לסיומו מפעל "השיכון העממי" שנחל כישלון. במרס הכריז משרד העבודה על מפעל "חיסכון לבניין" שבו יושמו לקחי הכישלון של המפעל הקודם.

סיכומי הבנייה לדיור בתקופת כהונתה של גולדה במשרד העבודה – סה"כ נבנו כ-285 אלף דירות. כ-75% מתוכן בבניי ציבורית – 157 אלף בניית קבע וכ-54 אלף בנייה ארעית. אלו סיפקו דיור ל-610 אלף נפשות. כ-60% מהבנייה הציבורית נועדה לעולים. היקפי הבנייה בישראל עמדו על 15.1 דירות לכל אלף תושבים, בכ-50% יותר מהמדינה שבאה אחריה (גרמניה) וכפול ויותר מכל המדינות האחרות בעולם המערבי.

מעבר לכל הנתונים המספריים עמדה העובדה, שחרף מספרי העולים העצומים שהגיעו ל-715 אלף איש בחמש השנים הראשונות לקיומה של המדינה, מוסכם על הכל ש"אף לא עולה אחד לן ולו לילה בודד ללא מחסה לראשו". מוסכם גם שיוזמת הממשלה ופעולתו של משרד העבודה בתחום השיכון הם שהצילו את העלייה מהתמוטטות.

בתחום התעסוקה פעלה גולדה על פי העיקרון שיש לשאוף לתעסוקה מלאה, ואסור להשלים עם נתוני אבטלה גם הקטנים ביותר שגורמים לפערים כלכליים וחברתיים במדינה, בעיקר בין עולים לוותיקים. על רקע זה נקלעה לא אחת לעימותים עם חבריה למפלגה ולממשלה שהיו שטענו שאחוז מסוים של מובטלים במדינה שצועדת את צעדיה הראשונים הוא בלתי נמנע ואף מחויב המציאות.משרד העבודה בראשותה נקט במדינות תעסוקה אגרסיבית ויוזמות של תעסוקה בכל מחיר. המשרד טיפל בשנים אלו באמצעות לשכות העבודה בלמעלה מ-550 אלף דורשי עבודה, והצליח לשמור את רמת האבטלה בערכים שלא עברו את גבול ה-20 אלף איש, והיוו 13%-5% מכלל כוח העובדה במשק. למרות העלייה ההמונית ומשק שמיטלטל ממשבר למשבר, הרי ברוב השנים שבהן כיהנה גולדה בתפקיד שרת העבודה היו נתוני האבטלה בישראל דומים לנתונים ברוב מדינות העולם המערבי.