תאריך: 18.12.2005

מתוך: יום העיון השנתי לזכרה של גולדה מאיר נערך בשיתוף המרכז הבינתחומי, הרצליה והעמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר 

גולדה נקראת לדגל; תפיסת הבטחון של גולדה; פעילות טרור באירופה. מקורותיה ומטרותיה; רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 1972; התמודדות אירופה עם הטרור אחרי מינכן.

גולדה נקראת לדגל

אני רוצה להקדים ולומר במה שנוגע לי, הדיון יהיה במידה רבה מונולוג. זה לא דיאלוג. זו דרכנו ואני מתנצל מראש.
אני רוצה להגיד מילים אחדות על גולדה, דווקא משום פרסומים שהיו לאחרונה על גולדה. בין היתר, פרסומים שנבעו גם מחוסר הכרה של גולדה וגם מרוע לב. אני רוצה לומר כמה דברים שייראו לנו קצת לא מובנים על יסוד ההווה שאנחנו חיים בו, ולעשות הכרה עם גולדה.

נכתבו ספרים שונים על גולדה. אני רוצה לעסוק בתחום של גולדה והביטחון. ולומר שאני מאוד ממליץ לקרוא את ספרה של גולדה, "חיי". שוב, אינני מבקר ספרותי. הוא כתוב בשפתה של גולדה. הוא כתוב בכנות, והוא ספר שבו גולדה מטילה אשמה רק על עצמה. היא לא מטילה שום אשמה על שום אדם אחר. היא מציינת עובדות, ומותירה לנו לקוראים להסיק מסקנות.

חודשים אחדים אחרי שפרשה ממשרד החוץ, אחרי שנים של פעילות, גולדה די עייפה וכד', היא נקראת להיות מזכירה של מפא"י. והיא נקראת, היא לא נענית לזה בראשית הדברים. אבל כשבאים לגולדה, ואני אצטט, היא אומרת, שקראו לה והמטרה היתה לאחד את מפלגות הפועלים. זאת אומרת, את מפא"י אז ואחדות העבודה. לצעירים, לפחות את השמות הם מכירים ורפ"י. אז גולדה אומרת, זו היתה הקריאה היחידה שאותה לא יכולתי להשיב ריקם. חשבתי, שעתידה של תנועת העבודה מוטל על כף המאזניים ולא יכולתי להפנות עורף לא לעקרונותיי ולא לחבריי. תראו, עברו שנים מאז, כמה זה שונה היום. כשאנחנו עדים למה שקורה היום במערכת הפוליטית כמה זה קל, אולי קשה, אבל זאת עובדה שהנאמנות למסגרת הפוליטית היא חסרת משמעות לחלוטין.

תפיסת הבטחון של גולדה

מה היתה המדיניות שירשה גולדה מממשלת אשכול? אני רוצה לגעת רק באותם חלקים במדיניות שנוגעים לביטחונה של מדינת ישראל. היא אומרת את הדברים הבאים, אמונה אחת, שיש בכוחו של צה"ל להדוף כל ניסיון של מדינות ערב לאכוף על ישראל פתרון מדיני שישראל לא תרצה בו. עכשיו היא אומרת, יש להעדיף הסדר ביוזמה ערבית ישירה או תיווך, על פני יוזמה ישראלית אשר תמיד תשמש קו התחלה ללחץ ערבי נוסף. במהלכו עלינו לשאוף לתיאום מקסימלי עם ארה"ב, שהיתה המקור עיקרי לשמירת הפער הייחודי בין צה"ל לצבאות ערב. ולבסוף, ארצות הברית היחידה שבכוחה ובאינטרס שלה למנוע התערבות חד צדדית סובייטית באזורנו.

זאת היתה המדיניות שגולדה דגלה בה, וחוץ מפעילות של גולדה בתחומים אחרים של הממשלה, בתחום הכלכלי והחברתית, זאת היתה המדיניות שגולדה שמרה עליה. היא חיה בהכרה שזהו צה"ל, וחיה בהכרה שצה"ל צריך לנהוג במדיניות שהוא נוהג. היא תמכה בלחימה בטרור לצורותיו, וזו היתה דעתה גם בכל מה שקשור בהתעצמות של הצבא ובקשר לארה"ב. אני גם הייתי עד למאמצים אישיים שגולדה עשתה בתקופת שלטונו של ניקסון כדי להאיץ שליחת מטוסים למדינת ישראל במקרה שהמשלוח הזה נפסק.

פעילות טרור באירופה. מקורותיה ומטרותיה

אני רוצה לעבור כעת לעניין הטרור. ואני אגע בטרור באירופה. בעצם עד מינכן, המדיניות האירופאית וגם במידה מסוימת מדיניותה של ממשלת ישראל היתה לנסות ולאתר את ההתפתחות הזו. יצאו מתוך הנחה, גם ממשלת ישראל, שהמדינות שמארחות את הטרור בארצותיהם, מתוך שיקולים של עצמם, יביאו קץ לטרור הזו. אני רוצה לומר, שלא כולנו היינו שלמים עם ההחלטה הזו. היתה החלטה מדינית מובנת. אבל היה לנו יסוד לחשוב, על בסיס מה שידענו ושמענו והערכנו, שהעניין הזה מחוץ לגבולות ישראל לא יפסק. כי למחבלים היו בזה 3 מטרות עיקריות:

העיקרית שבהן, ליצור חיץ, סייג, להכביד על קשר של מדינת ישראל עם מדינות אירופה. לפגוע במתקנים ישראלים, לפגוע בחברות מסחריות. לאיים ולפגוע בחברות אירופיות שמקיימות קשר עם ישראל וכל זה כדי לפגוע בהתפתחותה הכלכלית של ישראל.

המטרה השנייה, שהיתה חשובה להם, זה לגרום לכך שמדינות אירופה יכירו בעובדה, שיש מלחמה של הפלסטינים על שחרורם. זו היתה מלחמה שנמשכה מאז ששת הימים בלי הפסקה, והיא איננה מהווה שינוי במדיניות שבין ישראל לבין ארצות ערב. הפלסטינים האמינו שפגיעה באירופה, בישראלים באירופה, ככל שהיא תהיה יותר מכאיבה, ככל שהיא תהיה יותר מקיפה, תיתן ביטוי לעמדה הפלסטינית שמגדירה את המלחמה הזו כמלחמה לשחרור הפלסטינים. זאת היתה הכוונה.
עכשיו, מדינות אירופה שהופעל עליהן לחץ תעשו אתם את חובתכם, אתם מארחים ישראלים לצורותיהם בפעילותיהם השונות, חברות עסקיות, שגרירים וכדומה, תבטיחו את פעילותם התקינה בארצותיכם. נימוק אחד שהיה למדינות אירופה, הוא שהם לא רוצים להיגרר בארצותיהם, למלחמה בין ישראל לארצות ערב. זה לא עסקינו תגיעו לפתרון. אתם צריכים לזכור, שעמדת ארצות אירופה היתה, שאת הסכסוך הזה צריך ליישר. והדגש היה על ליישב את הסכסוך. תיישבו את הסכסוך ואל תגררו אותנו להיות צד במלחמה הזו.

דבר שני, באמת, ההגנה שלהם התבטאה כשהדברים קצת החריפו, בהצבה של שוטרים לפני שגרירויות בתדירות יותר גבוהה, סיירו במשרדים של אל על ושל חברות אחרות כדי למנוע חבלה במקומות האלה. אבל זה לא הפך להיות עיסוק של רשויות הביטחון באירופה, וזה לא הפך להיות עניין. התייחסו למלחמה הזו כדבר פוליטי שהוא לא רק פוגע בישראל, הוא גם פוגע במעמדן של אותן מדינות כלפי נציגים רשמיים שבאים לבקר במדינותיהם. צריך לומר, שהיו לשירותי הבטחון באירופה קשיים. פעילות החבלה לצורותיה של הפלסטינים באירופה, ראשיתה בארצות ערב ובעיקר בלבנון. הפעילות הזו גם כוונה על ידי מפקדות בלבנון, וגם קיבלה את הסיוע המנהלתי בשירותים, שראשיתם בלבנון. למדינות האירופאיות לא היו שום מקורות אינפורמציה על מה קורה במפקדות של הארגונים האלה בלבנון. אנחנו טיפלנו במרכזים האלה בארצות ערב ובמיוחד בביירות. הבולט שבהם היה מבצע "אביב נעורים", שמטרתו היתה לפגוע במרכז של ספטמבר השחור. אנחנו פגענו באחד הפעילים ביותר בחטיפת מטוסים. פגענו במשרדי פת"ח.

אני אומר, פגענו מישראל בארצות ערב. דבר שנתן לנו רווח זמן. נתן לנו פה ושם מודיעין וניסינו להשיג הרתעה מסוימת, מחשש של פגיעה אישית של האישים האלה. האישים האלה לא חיו. אבל האחרים, שחיפשו להם מקלטים פחות נוחים להפעלה, פעלו בתנאי מחתרת, שזה היקשה על הפעולה שלהם. היה ברור, שהתנועות האלה לפגיעה באישים לא נחסל אותם. צומח דור חדש של מפקדים פעילים בתוך הארגונים האלה. אבל זאת היתה מטרת הפעולה הזאת. הפעולות הצליחו בסך הכל, אבל הן לא עשו שום שינוי בפעילות התנועות הפלסטיניות באירופה.

רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 1972

הדבר היותר קיצוני שגרם לזעזוע כלל עולמי, ובוודאי בישראל, היה רצח הספורטאים ב-72 במינכן באולימפיאדה. הסיפור מוכר, אני חושב, לי יצא לספר אותו פעמים רבות, אז לא אספר שוב.

לגרמנים היה עניין, בהזדמנות של אולימפיאדה בגרמניה, לתרום לרהביליטציה של הגרמנים החדשים בגרמניה. לעשות את זה נקי וחלק ויפה ובאווירה אולימפית. שהאולימפיאדה הזו תהיה תרומה להפסקת המלחמות, והמדינות כולן השתתפו באולימפיאדה.

המערכת הישראלית, באותה תקופה, עשתה פעולות אבטחה שבעיקרן היו קשורות לאספקת אינפורמציה בשיתוף פעולה עם שירותים מקומיים בארצות אירופה וכך היה גם בגרמניה. זה אומר, הנציג של מדינת ישראל, במקרה המסוים הזה, נדמה לי, הוא היה איש הביטחון של משרד החוץ. קיים את כל הקשרים והיפנה את תשומת ליבם של השירותים גרמניים לסכנות האפשריות באולימפיאדה והם לקחו על עצמם לטפל ולדאוג לזה.

כשהגיעה הידיעה שנחטפו הספורטאים במינכן, זה היה שעה שגולדה היתה בכנסת בירושלים. הידיעה הגיעה ארצה ואז התקיים דיון, איזה עמדה אנחנו נוקטים. בין היתר, עלתה השאלה, האם נוכל גם מבחינת הגרמנים וגם מבחינתנו אנו, לבצע חילוץ באולימפיאדה, כדי לחלץ את אנשינו בדרכים שבהן אנחנו פועלים. הסתבר, שמבחינת לוח הזמנים, הסיכוי של צוות שלנו להגיע לגרמניה, כדי לעשות את זה הוא פרובלמטי. בדיון שהיה, משה דיין היה סבור, שאם הגרמנים ייטלו על עצמם את האחריות לפעול כדי לשחרר את ספורטאינו, אז לצבא הגרמני יש מספיק יחידות מעולות שיכולות לעשות את הפעולה הזו. הסיכום היה קונצנזוס של השרים, כל מי שהשתתף, לקבל את העמדה הזו, אבל להקדים שיחה של גולדה עם הקנצלר הגרמני. גולדה באמת יצאה לחדר השני ודיברה עם הקנצלר והוא אמר לגולדה, אני מתחייב, שאנחנו נשחרר את הספורטאים על אדמת גרמניה, ואנחנו נעשה את כל מה שצריך כדי לשחרר אותם. ואז ההחלטה התקבלה ,והיתה כוונה שמשה דיין יטוס למינכן. מכל מקום, משה חשב שזה מיותר, כי ישנו שם השגריר. הגרמנים יעשו את העבודה שלהם וזה ייגמר... בערך בשלוש, צלצל אלי ראש הלשכה של גולדה ואמר תשמע, אנחנו רוצים להטיס מטוס אל על, כי משה דיין רוצה לטוס למינכן. והגרמנים, רשות התעופה הגרמנית, אומרת שהיום הזה הוא איננו יום טיסה של אל על למינכן. פשוט תבינו איך הראש עובד. כיוון שאנחנו, המוסד היה בתוקף תפקידו קשור גם לשירותי המודיעין גם של הגרמנים, אז אני הרימותי טלפון לראש המוסד הגרמני ואמרתי לו תשמע, אתם יצאתם מדעתכם. בקיצור, אישרו את הטיסה הזאת והיינו אמורים, גם אני, להצטרף למשה דיין. והוזכר פה ויקטור, שהוא עבד עם משה דיין בנושא המשא והמתן והחילוץ של מטוס סבנה, איש שירות הביטחון. היינו אמורים להצטרף לטיסה.

באנו לשדה התעופה בלוד. שדה התעופה היה מוצף עיתונאים. ואז משה דיין אמר, תשמע , אם אני עולה פה על המטוס, אני חושש, שירצחו את הספורטאים שאז יתברר להם, שאני טס למינכן, לכן אני לא רוצה לטוס למינכן. אני הייתי סבור, שלי אין מה לעשות בטיסה למינכן, כי אני לא יודע לנהל מו"מ, אני לא מוסמך לנהל מו"מ ויש שם שגריר. משה אמר, בוא דבר עם גולדה. וגולדה הבינה את מה שאני אומר. אבל בצירוף שיחה של אמא טובה, ושל אישה החלטית שיודעת, שרוצה לדעת מה היה שם, היא אומרת, צביקה, אני מבקשת ממך שתטוס עם ויקטור למינכן. מה יש שם אני לא יודעת, אני רוצה שנדע מה היה במינכן, איך היה החילוץ של הספורטאים. ואנחנו טסנו למינכן. הגענו לשם בחושך. המבצע נוהל על ידי שר הפנים של ממשלת בוואריה ועל ידי מפקד המשטרה של בוואריה. שניהם מאוד לא רצו שאני אכנס לתוך השיקולים של האולימפיאדה, על יד המקום שבו היו ספורטאינו כלואים. אבל היה שם שר הפנים הגרמני והוא זה שאיפשר לנו להיכנס.

כשאני נפרדתי ממשה דיין, אני הכרתי את המבנה של השיכון הזה במינכן, בביקורים קודמים שלי במינכן. זה נראה בערך, כמו כוורת. והיה ברור לי שחילוץ בתוך הכוורת הזו הוא דבר מאוד קשה, הוא בלתי אפשרי. ואז, בחילופי דברים עם משה דיין, סיכמנו, בוא נשפיע על הגרמנים, שיוציאו את הספורטאים מחוץ לבניין הזה. למקום ששם החילוץ הוא אפשרי.

אני אמרתי לגרמנים, בואו קודם כל נמשוך את העניין עד כמה שאפשר, כדי שהם יתעייפו. הם היו מאוד עצבנים. אנחנו קיבלנו מהם אולטימטום, מהרגע הזה, כל שעה שהעניין נדחה מרגע המו"מ, אנחנו נהרוג את אחד מהספורטאים. אנחנו לא עומדים בזה. והסיכום היה שאנחנו לוקחים אותם לשדה התעופה, שלא יהיה שם שום מטוס. רק מטוס לופטהנזה, שלפי ההסכם אמור לקחת את הספורטאים ביחד עם הטרוריסטים לארץ ערבית מסוימת.

אנחנו מהצהריים מכינים את פעולת החילוץ. אני חשבתי שזו תוכנית יוצאת מהכלל טובה. כי זה מחוץ לקמפוס, בשדה תעופה שאין בו אף אחד. הם מכינים אותו לפעולה, זה יוצא מהכלל. טסנו לשם. הגענו לשם במטוס עם הגרמנים, וההליקופטר של הטרוריסטים והספורטאים חג במסלול יותר ארוך ונחת כמה רגעים אחרינו. אנחנו נכנסנו לבניין המרכזי של שדה התעופה הזה. וכעבור איזה זמן שני ההליקופטרים האלה נחתו לפנינו והתוכנית החלה.

היה חושך, הבניין היה חשוך. המשבצת של שדה התעופה היתה בתאורה מאוד חלשה. התוכנית אמרה, שהטרוריסטים ייצאו מההליקופטרים והספורטאים יהיו כלואים בהליקופטרים. המפקד של הטרוריסטים פלוס עוד איש אחד, ילך למטוס לופטהנזה כדי לבדוק אותו. ואם המטוס ערוך, הם יעברו למטוס ויטיסו אותם לאן שיטיסו אותם.

והגרמנים אמרו לנו, שהתוכנית היא, שכשהטרוריסטים יגיעו לשם, השוטרים ישתלטו עליהם או שיעשו את זה בכוח ויאסרו אותם, או שיירו בהם, ומרגע זה מתחילה פעולת החילוץ. אנחנו מהחלון יכולנו לראות גם את ההליקופטרים וגם את הצעדה של שני הטרוריסטים האלה עם המלווים. כעבור 20 רגע, משהו כזה, אנחנו רואים שהמלווים האלה חוזרים. ועם האנשים. מה היה, שואלים את גנשר, הוא היה שר הביטחון בממשלת בוואריה, ידיד גדול של ישראל. הם אומרים לי, תראה אנחנו לא יודעים כלום. מה שאתה רואה גם אנחנו רואים. אין לנו סמכות לתת פקודות לשר הפנים הבווארי ולמפקד המשטרה. בוואריה היא סטייט, זו אחת המדינות בגרמניה. לשלטון הפדרלי אין סמכות להתערב בפעולות של השלטון הפדרלי. והקרב על השחרור היה אחד הדברים הכי בזויים שאיש יכול להעלות על דעתו. שום הכנה לא היתה. אחרי זה הם חזרו, הם ירו, היו כאמור צלפים. הם ספרו את מספר הטרוריסטים ולפי זה היו מספר הצלפים. אנחנו עלינו לגג כדי לדבר עם הצלפים ברמקול. ראיתי את הגרמני הזה שהוא ז'רדנמר, שוטר גבולות. לא רובה צלפים כלום. לא רוצה להאריך בזה. זרקו רימונים על ההליקופטרים. ההליקופטרים נשרפו על הספורטאים שישבו שם. חלק מהטרוריסטים נפצעו, ובזה נגמרה הטרגדיה של מינכן.

אבל זה לא נגמר. איום טרוריסטי על הגרמנים שהיה מלווה בחטיפה של מטוס גרמני, אם אינני טועה באתונה. אולי במקום אחר (6 באוקטובר 72 מביירות ליגוסלביה.), איום שהם יפוצצו את המטוס, הביא לזה שהגרמנים שיחררו את רוצחי הספורטאים שלנו במינכן.

התמודדות אירופה עם הטרור אחרי מינכן

אני מספר את הדוגמה הזו והיא לא היתה היחידה, שמצביעה על עובדה שנטלה מהשירותים האירופאיים כל אפשרות פעולה נגד טרוריסטים. לא היתה להם הרתעה מול הטרוריסטים. היה ברור לטרוריסטים, שאם הם עושים פעולה ונאסרים, על ידי איום על דבר חיוני לאותה מדינה, יגרום לשחרורם.

 אני אספר עוד דוגמה. אני מספר דוגמאות שהופיעו בעיתונות אז אני לא מחדש, אני לא מגלה פה שום איזשהם סודות גדולים. היה איום לפגוע במטוס אל על שאמור היה להמריא מרומא לארצות הברית. קיבלנו ידיעה על זה ממקורות שונים, ונעזרנו בשירותי הביטחון האיטלקים והם תפסו את האנשים על נשקם. בעזרה גדולה שלנו, זה לא חשוב. ואז ראש המוסד האיטלקי אמר לי, אחרי שהתברר לו שמה שהם רצו, לפגוע במטוס ממריא כשהוא קרוב לוודאי היה נופל בטריטוריה איטלקית, אני מתחייב בפניך לפעולה. אמרתי לו, תשמע, אם לא תזוזו אז היה נופל ברומא. אנחנו עיכבנו את המטוס עד שהם נערכו. עברו 3 חודשים או אולי פחות מזה, חודש וחצי. הקבוצה הזאת שנאסרה, היו 6 אנשים, שוחררו על ידי האיטלקים, בגלל איום שמטוס איטלקי שהיה ביגוסלביה על נוסעיו יפוצץ אם לא ישחררו אותם. זאת היתה הסיטואציה אחרי מינכן.

מבחינה עקרונית לא היה שום הבדל בפעולת השירותים המקומיים, בנסיונם להגן על נוכחות ישראלית לצורותיה באירופה. אני אומר, הם אולי עשו קצת יותר, אבל הם לא ידעו לעשות יותר ובאינפורמציה שהם קיבלו מאיתנו, האינפורמציה נשרפה, המקור נשרף על ידי שהם עשו שימוש לא חכם ולא מספיק משכיל באינפורמציה. חשפו את המקור והמקור הזה נשרף. כלומר, מדינת ישראל הגיעה למצב שבו אין לה ברירה במלחמה באירופה, לנהוג כפי שיהודי ישראל נוהגים בעולם כולו. יש לנו אחריות על התפוצה היהודית בעזרת הקהילות היהודיות, ויש לנו אחריות על ישראלים בכל מקום שהם נמצאים כדי לתת להם הגנה. זה התבטא בהרחבת האבטחה על המתקנים וכן בהעמקה של פעולות ההגנה האחרות, שנועדו בסופו של עניין לגרום לזה שאוכלוסיית הטרוריסטים, הפלסטינים באירופה נעלמה או לא הורגשה. זה קרה בגלל צירוף של פעילויות שונות, בין היתר של פעולה יותר אקטיבית של השירותים המקומיים. גם היערכות לאבטחה יותר יעילה ופעולות אחרות שגרמו להסתלקותם בדרך זו או אחרת מאירופה.

כל מה שאני רוצה להגיד, לחזור לגולדה. התמיכה של גולדה בפעולה הזאת שהיתה באירופה, ומותר לי לציין שגולדה עמדה מאחורי צה"ל בכל מה שהוא עשה בתחום ההגנה על גבולות ישראל ובחדירה מעבר לגבול. אבל התמיכה של גולדה גם בפעילויות שירות הביטחון והמוסד באירופה, היתה ללא סייג. ממש ללא סייג. גולדה לא היתה בקיאה בפרטי הפרטים, כי היא גם לא הבינה בפרטי הפרטים. אבל היא ידעה דבר אחד, שמחובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה בכל מקום שהם נמצאים. אז צריך לנסות לעשות את זה בעזרת גופים מקומיים שזה תפקידם. אבל אם הדרך הזו לא פעילה חובתה של מדינת ישראל לעשות כמיטב יכולתה.

 

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר