בהשתתפות: יעקב חזן, ישראל גלילי וחיים בר-לב

תוכן:

• הקדמה - סקירה כללית על פעילות גולדה מאיר וציטטות שלה
• חיים בר-לב: על אמונתה של גולדה מאיר בכוחנו לנצח במלחמת יום-כיפור
• חיים בר-לב: על החלטתה לתקוף ארטילריה מצרית בקירבת אוניות רוסיות
• ישראל גלילי: הערכתה הרבה של גולדה מאיר לאמ"ן ותחזיותיו ולמרות זאת החששות מביטחון מופרז
• ישראל גלילי: על שיקול דעתה של גולדה מאיר
• ישראל גלילי: על ההחלטות הקשות שהיתה נאלצת להחליט
• חיים בר-לב: אמונתה של גולדה בדבר השינוי שיבוא לטובתנו במהלך המלחמה
• יעקב חזן: גולדה מצרה על כך ששמעה ליועצים ולא לעצמה בעניין גיוס המילואים
• ישראל גלילי: על גולדה מאיר ביחסה לאופטימיות; על תחושת 'העלבון' שספגה מצה"ל במלחמת יום - כיפור
• יעקב חזן: תכונותיה של גולדה מאיר כסמל מאחד של העם היהודי
• ישראל גלילי: על כמיהת גולדה לשלום; המאמצים המדיניים לשלום לאורך השנים; פעילות 'המטבח', יחסה למשמיצים
• פגישתו האחרונה של יעקב חזן עם גולדה מאיר

קריינית: ג. מאיר: "אני אף פעם לא ראיתי את עצמי בקטגוריית מנהיגים בכלל. אני חונכתי בתנועה שאני לא זוכרת שמישהו אמר על עצמו, או רצה שיגידו עליו שהוא מנהיג. מתארת לי מה היה עושה ברל כצנלסון, לו חס וחלילה מישהו היה אומר לו – אתה יודע? אתה מנהיג. אז אני לא משווה את עצמי לברל כצנלסון חלילה. אבל אני תמיד עבדתי עם חברים".

מנחה: גם אם ציינה זאת כהרגשתה באחד מן הראיונות שהעניקה, לא יכול המשקיף על דמותה של גולדה מאיר, שבימים אלו מלאו שנתיים למותה, שלא לשכוח את הכוח, את המנהיגות ואת הסמכות שאפיינו את חמש שנות כהונתה כראש הממשלה של מדינת ישראל בין השנים 1969-1974.

עוד בימים שהיתה מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מינויה כשגרירה במוסקבה עם הקמת המדינה, ומאוחר יותר כשרת העבודה ולימים כשרת החוץ, ניזונה גולדה מאיר מהדחף להמחיש ולהגשים את החלטתה לעלות ארצה ולא להסתפק בהקמת תא משפחתי נוסף בארץ ישראל.

קריינית: "רק דבר אחד אני מבקשת", כתבה גולדה מאיר לשיינה אחותה, כאשר החלה ב-1928 את הקריירה הציבורית שלה, "שתביני אותי ותאמיני לי. העיסוקים החברתיים שלי אינם מקריים. בשבילי הם צורך מוחלט".

מנחה: תכניתנו לא תעסוק בכל 50 שנות פעילותה הציבורית והפוליטית. אלא תתמקד במנהיגות שגילתה כאשר שימשה כראש ממשלה, ובדמותה הכריזמטית שנעשתה לסמל למדינת ישראל, בעולם בכלל, ובעולם היהודי בפרט. שתי מלחמות ידעה ישראל בימי כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה. מלחמת ההתשה, שאמנם החלה במרס 1968, אך נמשכה עד לקיץ 1970, ומלחמת יוה"כ, שנתנה את אותותיה בכולנו, ואף אצל גולדה מאיר יצרה פצע שמעולם לא הגליד. ביקשתי משלושה אישים, יעקב חזן, ישראל גלילי וחיים בר לב להתייחס לתפקידה באותם ימים של מתח ומלחמה, למורכבות בהחלטות שקיבלה, ובתפקודה כמנהיגת העם בישראל, בשנים אולי הקשות ביותר מאז הקמת המדינה. תחילה חיים בר לב, מי שהיה הרמטכ"ל בימי מלחמת ההתשה.

ח. בר לב: גולדה במלחמת ההתשה, עד כמה שאני כרמטכ"ל של אותם הימים יכול לקבוע, היא האמינה שיהיה לנו כוח לעמוד בה. כלומר, שהצבאות הערבים בסיוע הרוסים, לא יצליחו להדוף אותנו משום מקום. היא האמינה שחובה עלינו לעמוד לאורך קווי הפסקת האש של אותם ימים. והיא האמינה, שבסופו של דבר, הצד שכנגד ירים ידיים ויתייאש. זה, אני חושב, היתה העמדה הבסיסית שלה, ההכרה העמוקה. אני לא הרגשתי בשום מקום, בשום נקודת זמן, בשום רגע משבר אצל גולדה, איזה מין הרהורי ספקנות, או איזה מין גישה לא נוכל להחזיק מעמד, בואו נתקפל.

להמחשה, על מצב שבו המצרים הציבו סוללות תותחים באיזור פורט סעיד, ובנמל של פורט סעיד עגנו אוניות רוסיות, והמצרים הניחו שאנחנו לא נעיז לתקוף את סוללות התותחים הללו, בגין האוניות הרוסיות. אבל הסוללות הללו עשו לנו צרות צרורות, הפגיזו את המוצב הצפוני בצורה מסיבית, ולנו לא היתה ארטילריה מספיקה כדי לשתק אותם. ועמדה השאלה, האם למרות האוניות הרוסיות אנחנו משתקים אותם במטוסים או שאנחנו מרימים ידיים? וההחלטה, בסופו של דבר הגיעה לגולדה. וזאת היתה החלטה לא פשוטה. אז היום אולי לא כל כך חשים את זה, אבל זה לא פשוט להחליט להפציץ יעד, מטרה, בקרבתן של אוניות מלחמה רוסיות. והרוסים אכן העבירו לנו אחרי זה מסר, שהם לא אוהבים את זה. ושוב עמדה השאלה – האם לאור ההתראה הזאת, להרים ידיים או לא. וגולדה בסופו של דבר הכריעה שלא. והתוצאה היתה שהרוסים הוציאו לאט-לאט את אוניותיהם מהנמל. אז זה, למשל, נושא קשה מאוד, שבו ראש הממשלה, היא היתה זו שהכריעה. ברור שהצבא היתה לו דעה, ושר הבטחון היתה לו דעה, אבל בכל אופן, ההחלטה היתה של ראש הממשלה.

מנחה: "לעולם לא אהיה עוד האדם שהייתי לפני מלחמת יוה"כ", כתבה גולדה מאיר בספרה. לכל אחד מאיתנו שחווה את המלחמה לו זו לטראומה. מה היא היתה לגולדה מאיר? איך השפיעה עליה? ידידה ויועצה, האיש ששימש בממשלתה כשר בלי תיק, אך היה לידה בשעותיה הקשות ביות, ישראל גלילי.

י. גלילי: ראוי להתחיל מציון ערכה הרב של גולדה בניהול המלחמה. שהרי אף על פי שהיא היתה מודעת לערכה, והיא שמעה את זה מכל עבר, לרבות ועדת אגרנט, בכל זאת, מועקת מלחמת יוה"כ לא הרפתה ממנה. ובכן, אני מדגיש שמתקפת ההפתעה היממה בה בהולם אדיר. היא בכלל היתה טיפוס דאוג, לא היתה לה נטייה להיתפס לשלווה, או לרדוף אחרי השלווה ולתפוס אותה. מטבעה היא נטתה לדאגה ולשים לב במיוחד לאותות מבשרי רעה. וכל מי שהיה במחיצתה בכל התקופה הזאת של הנסיעה לאירופה והטיפול בעולים מברית המועצות, והעימות עם קרייסקי, זה הטיל אותה לתוך מתח נפשי. בגלל הזיקה הרגישה הספציפית שהיתה לה ליהודי בריה"מ, וגם מורת הרוח שנגרמה לה עקב הפגישה עם ראש ממשלת אוסטריה היהודי. היא לא התעלמה מהערך הרב של עזרת קרייסקי, אבל היא לא יכלה לסלוח לו, סימנים של ניכור, או סימנים של מי שמבקש שיזכרו כי הוא גומל חסד, וזה היה העימות איתו. עוד לאירופה אני צלצלתי אליה לאחר השיחה עם שר הבטחון, שיש סימנים מבשרי רעה, וקבענו פגישה של קבוצת שרים עם ראש המטה הכללי וראש אגף המודיעין עוד בהיותה בחו"ל למחרת בואה ארצה.

המרגיעה מצד אנשי הצבא, ביחוד מצד אמ"ן, היתה בטוחה, וכידוע, המומחים של פעם דייקו בתחזיות שלהם. והרבה פעמים קלעו כחוט השערה בתחזיות שלהם, ורכשו להם מידת אשראי רבה מאין כמוה. ולגולדה היה יחס של יראת כבוד לדייקנות של אגף המודיעין. האגף הזה היה ידוע כגורם צבאי מודיעיני שלעולם אתה לא יכול להזמין אצלו תחזיות. או לא נחשד מעולם למי שמכוון לדעת הממונים עליו. ולא פעם היינו עדים גם לניגודי הערכות בין אמ"ן לבין גורמים פוליטיים. אם זה שר הבטחון או גורמים אחרים. ולכן, לגולדה היה מראש יחס של אשראי רב לאמ"ן. יחד עם זה, הדברים לא הסתדרו לה, והיא היתה לא שקטה. וחרה לה גם השיעור הרב של הבטחון. אני גם, אני צריך להדגיש, מבלי שאני נכנס לפרטים, בהתייעצויות שהיו לפני יוה"כ הנורא ההוא, תבעתי להעניק סמכות של גיוס לראש הממשלה ולשר הבטחון. הזכרתי את הנבואות של כל האיצטגנינים, כפי שהתבטאתי אז, שבועיים לפני מלחמת ששת הימים, והבעתי את דעתי, שיכולה להיות גם הפתעה. היא היתה בדרגת דאגה נרגשת. כפי שהיא דיברה על כך גם עם המזכיר הצבאי שלה, ישראל ליאור ואיתי. וגם עם המזכירה האישית שלה, לו קדר. אי השקט הזה ציין אותה עד אותו בוקר מר ונמהר. כאשר העיר אותה המזכיר הצבאי והודיע לה שאכן יש ידיעה בדרגה עליונה של ודאות שהמלחמה תפרוץ.

קריינית: ג. מאיר: "הייתי מאושרת לו בשלושת הימים, יום רביעי, חמישי, שישי, הייתי אני בתור ראש ממשלה, שומעת מה שאומרים כל אנשי הצבא, מהטובים ביותר, שאין סבירות למלחמה. והייתי אומרת, זה יפה מאוד מצידכם, ובכל זאת הייתי רוצה שתגייסו. אני לא יכולה להגיד לכם, ההבדל בהרגשתי. אז אומרים לי חברים גנרלים, טפשות מה שאת מדברת. כאשר גנרל אחד, שני, שלישי, גם גנרלים בתוך הממשלה, גם ראש המטה, גם ראש אמ"ן, כולם אומרים בקול אחד, זה לא סביר, אז דווקא את, האזרחית, את רוצה גיוס. זה לא חשוב. זה לא עוזר לי. הם אומרים דבר הגיוני, אבל זה לא עוזר לי".

י. גלילי: קודם כל מפני אופיה, שבשעות של סערה, היא היתה מודעת לתפקידה. והיא ידעה שהיא איננה יכולה להתיר לעצמה ללכת אחרי רגשותיה. שהיא חייבת לשמור על שיקול הדעת, כי בתוך המבוכה היא חייבת להיות גורם של שיקול דעת ואיתנו. והמודעות הזאת, ללא שום ספק, השפיעה עליה. אבל הדבר עמד למבחן בתנאים קשים ביותר. ויגאל אלון ז"ל, אמר באחת ההזדמנויות, אם יש מי שראוי להגדרה של המצביא במלחמת יום הכיפורים, הרי זו גולדה. ולא מפני שהוא ייחס לה ידע צבאי, או תושיה של תחבולנות טקטית, או הידיעה לנצח על יחידות גדולות במערכה ולהניע אותם, אלא מפני שהיא היתה גורם של שליטה עצמית, יציבות, הכרעות אמיצות, והכישרון להבחין בעיקר.

הייתי נוכח במעמדים המאתגרים ביותר, אם אפשר להגיד כך, כאשר היא היתה צריכה להכריע בין שר הבטחון, לבין הרמטכ"ל לגבי שיעור הגיוס. והאמת חייבת להיאמר, שהביעה לא היתה רק בעיה של מספרים. אלא בהבדלי הדעות על השיעור המספרי של הגיוס, שבו היתה גלומה אבחנת המצב. שהרי יש אנשים במטה הכללי, שעוד ביום הכיפורים בשעה אחת עשרה, לא היו משוכנעים שגיוס בשיעור רב כל כך היה הכרחי. ושאלו ספק ברצינות ספר בהומור, מתי משחררים את האנשים הביתה? בה בעת, גולדה קיבלה את הידיעות הללו, בהתאם להערכה כללית, בהתאם לציפיות שהיו לה. והדבר הזה עודד את כל אלה שאכן הבינו, שלפנינו מלחמה שכמוה עוד לא היתה. אז גם בעת שצריך יהיה להכריע על שיעור הגיוס, גם כאשר היא היתה חייבת להכריע על פי שיקול דעתה ומצפונה, שלא לאשר מתקפת מנע של חיל האוויר. ולמחרת, כאשר חלה התמוטטות, או כאשר נחשפה לאמיתה התמונה הקשה כל כך בחזית הדרום, ושר הבטחון הרהר בקול רם על נסיגה מדעת לייצוב קו שני והגדיר את המצב כנואש כמעט, מנעה גולדה החלטות חפוזות, אימצה לעצמה את המלצת הרמטכ"ל לאפשר לו להגיע לדרום, לראות את המצב במו עיניו. שמא בכל זאת המהלכים המוצעים אינם הכרחיים, ומוטב להתאזר לעוד ניסיון לייצב את המצב, ולהימנע מהמהלך שיכול היה, אם לא מבחינה צבאית, אז מבחינת מורל העם, להביא לידי מפולת.

ח. בר לב: גולדה לא היתה בין אלה אשר בשעות הקשות של המלחמה ההיא, סברה כי הכל אבוד, שאין ברירה אלא להתקפל ולהילחם עד הכדור האחרון, וזה שוב נבע מתוך האמונה השורשית שלה בצדק שלנו, בחיוניות שלנו, בכשרונות שלנו. אז היא, בשעות הקשות ביותר, הבינה שקרה פה דבר בלתי צפוי, אבל היא ראתה את זה כתופעה רגעית, ולא כתופעה שורשית, והיא האמינה שברגע שאנחנו נתגבר על הלם ההפתעה, העניינים יתחילו לזוז בכיוון הרצוי.

מנחה: יעקב חזן, ממנהיגיה הבכירים של מפ"ם, ממנהיגי המערך, ולימים, ידיד קרוב של גולדה מאיר, שוחח איתה ארוכות על המלחמה ועל אשר התחולל בקרבה עקב המלחמה.

י. חזן: היא לא יכלה לסלוח לעצמה עד סוף חייה, והיא למעשה אמרה שעם מלחמת יוה"כ נגמרו חייה, לא חייה הפוליטיים, רק חייה. מדוע? כי היא לא סלחה לעצמה, שהיא לא הלכה אחרי חששותיה וחושיה, ויותר מדי שמעה לעצות מסביב. היא אמרה שהיא חיה בתחושה שהסכנה היא גדולה מאוד, אבל מכל הצדדים הרגיעו אותה. והיא קיבלה את ההרגעה. והיא לא יכלה לסלוח לעצמה שהיא קיבלה את הדבר הזה. היא אמרה, מבחינה משפטית וחוקית אני בסדר גמור. לא ימצאו בי שום רבב. אבל זה לא מעניין אותי בכלל. אותי מעניין דבר אחר. אני, בתור ראש הממשלה, בתור גולדה מאיר, הייתי חייבת להרגיש את הסכנה. ומה שאני לא יכולה לסלוח לעצמי, שהפעם לא הייתי נאמנה לעצמי, רק הייתי נאמנה ליועצים. וזה, למעשה כישלון חמור שאינני יכולה לסלוח לעצמי. ולא חשוב שוועדת אגרנט אמרה שאני חפה מכל פשע, ואיש לא מטיל בי דופי.

מנחה: וזה רדף אותה עד יום מותה?

י. חזן: זה רדף אותה עד יום מותה.

י. גלילי: אני, במלוא הידיעה, קובע את העובדה, בין אם החוקרים שיחקרו את התקופה הזאת יגיעו לכלל מסקנה, שהיא איננה צודקת. אין זה משנה את העובדה – שייסוריה שלאחר המלחמה נסובו על נושא ההפתעה. היא לא יכלה לסלוח לעצמנו, שהמומחים פירשו כל כך לא נכון את העובדות, זה היה בניגוד לטבעה ולהלך רוחה. היא לא היתה מאלה שמפרשים את העובדות לצד האופטימי, הקל, הפוטר מפעולה. אבל לא היו לה כל הרהורי חרטה על המדיניות שממשלת ישראל בראשותה ניהלה, בהמשך למדיניות של לוי אשכול לאחר מלחמת ששת הימים. יכול להיות שאני מציין פה קו אופי שאיננו יפה לאדם המכהן בתפקיד ראש הממשלה, שכן, אדם זה ניצב על מצפה שזה יהיה לגמרי טבעי אם הוא יהיה ער למקומו בדפי ההתרחשות ההיסטורית. אבל נראה לי שבתחום הזה גולדה לא היתה רגישה. אולי עד כדי מום. היא גם לא היתה נוטה לפוזה שיכול להיות לה מימד היסטורי. מה שחרה לה זה נושא האבידות. הדבר הזה חרה לה יותר מכל. זה הכאיב לה. אני אומר לא במליצה, עד שורשי הוויתה. החבר'ה ניצבים על הגבול, עד כדי כך הפיקוד מחטיא את ראיית התמונה? שאין אחר כך ברירה אחרת אלא שבגופם יעצרו את הטנקים? היא העריצה את צה"ל, את ראיית הנולד, את מכשירי המודיעין, את חוכמת ההיערכות, את החוכמה האסטרטגית של צה"ל, והיא הרגישה עלבון. ואת עצמה שותפה לעלבון הזה. בכך שאיזה שטן קלקל ככה את התמונה. והיא לא חמלה על עצמה, והיא לא חיפשה בעניין הזה צידוקים. והיתה בעניין הזה החלטית. בעיקר בנושא של האבידות. ואחר כך גם, שהיא היתה רגישה מאוד למשמעות המדינית של המיצר שנקלענו אליו. הצורך לפנות לארה"ב בתביעת סיוע מהיר. והפגיעה שנפגעה מדינת ישראל ומעמדה וכבודה בזירה העולמית.

קריינית: "אני נעשיתי ראש הממשלה מפני שככה זה היה. במידה רבה בדומה לחלבן שלי שנעשה קצין. מפקד מוצב בחרמון. אף אחד משנינו לא היה מעוניין במיוחד בתפקיד. אבל שנינו מילאנו אותו כמיטב יכולתנו".

מנחה: כך, בלשונה פשוטה, מסכמת גולדה מאיר בספרה "חיי", את החלטת מרכז מפלגת העבודה למנות אותה כראש ממשלה. במשך תקופה קצרה זכתה גולדה מאיר לאהדה בישראל ובעולם כולו. מן הגדולות שידע ראש ממשלה אי פעם בישראל, לבד מדוד בן גוריון. כי אם זו חוכמת העם היהודי, חוכמת ההמונים היהודיים, שהיא מבטאת את כיסופיהם ואת הרגשתם ותקוותיהם, ואת הפחדים שלהם. וככל שהיא המשיכה יותר בפעולתה זו, תחושת הבטחות הזו שגולדה זה העם היהודי. לא גולדה היא שליחת העם היהודי, היא העם היהודי ומבטאת את העם היהודי על כל בעיותיו. זה למעשה הפך אותה לסמל של האחדות היהודית העולמית. של אחדות הגורל היהודי. עצם העובדה שתמיד הרגישו אצל גולדה שהיא חיה את השואה, והיא יודעת שמה שהיה, יכול לקרות שוב. ושהפחד הזה הוא אחד הדברים שמכוון את מחשבותיה ואת דאגותיה. כל הדברים הללו הפכו אותה באמת לסמל מאחד של העם היהודי. והיו עיתונאים וסופרים שביקרו אותה מאוד. אבל ההמונים היהודים הרגישו שהנה קמה דמות, שבה בא לידי ביטוי כל הטוב, וכל התקוות, וכל הפחדים. והמאמץ להתגבר על הפחדים הללו של ההמונים היהודים. ידוע שהיא היתה נואמת בעלת לכסיקון דל מאוד. באנגלית לא. באנגלית היתה לה שפה עשירה מאוד.  בעברית היתה לה שפה מאוד דלה. אבל היא היתה משפיעה בבטחון של עמדותיה. בפשטות של עמדותיה, במסקנות הברורות שאליהן היתה מגיעה, כשהאנשים ששמעו אותה הרגישו – פה ישנו אדם שיודע מה הוא רוצה. מאמין במה שהוא רוצה. בטוח בצדקתו, הגיע למסקנותיו בעזרת דיונים רבים ולבטים רבים, והיא לא הסתירה את הלבטים האלה, ואפשר לסמוך עליה.

קריינית: "במשך חמש השנים הללו היו זמנים שבהם הייתי מוכנה בשמחה לברוח מכל זה, אילו חשתי שאני רשאית לעשות זאת, לא מפני שכוחותיי כשלו, ולא מפני שהקצב היה נמרץ מדי בשבילי, אלא בעיקר מפני שעייפתי כל כך לחזור על עצמי לעתים כה קרובות. לומר את אותם דברים שוב ושוב ולא להגיע לשום מקום".

מנחה: השאיפה לשלום היתה חלום. משאת נפש לגולדה מאיר. הרושם ששנו שלטונה סגרו את האופציה לשלום היא מוטעה וכוזב. שאלתי את ישראל גלילי על היענותה לשיחה על השלום, על הדרך שבה רואים היום את ראשית התהליך לשלום.

י. גלילי: הפעילות למען השלום היתה עניינה הסמוי והקרוב לנפש ביותר. ואני מניח שכאשר תיעשה חקירה של כל המהלכים, הדבר הזה יתברר מעל לכל ספק. ואז אפשר יהיה אולי להגיד, שהאקורד הראשון התחיל מהפגישה שלה את עבדאללה, עוד מימי מלחמת השחרור. אבל אני לא אשכח את הלילה בביתה. כאשר הגיע מברק ראשון במישרין מאת סאדאת באמצעות קיסינג'ר. במרק הזה נרמזה אפשרות השלום. גולדה קיבלה את הדבר הזה בהתרגשות וענתה לו במברק נרגש. זה היה בעצם המו"מ על הפרדת הכוחות, שהיא מילאה בו תפקיד ראשי. תוך כדי התעקשות ראויה לכבוד בנושא השבויים. והאמת חייבת להיאמר שסאדאת עצמו פעמים אחדות לאחרונה, מיוזמתו הוא, וביחוד כאשר הוא היה בארץ ונפגש עם "The old lady", כפי שהיא הזכירה לו איך היה מכנה אותה במפגש הסיעה שלנו בכנסת, הייתי נוכח שם, הוא הזכיר שמחשבת השלום התחילה לקרום עור וגידים בעת המשא ומתן בינו לבין גולדה בהיותה ראש הממשלה לאחר מלחמת יוה"כ.

במשך השנים היתה סדרה של יוזמות. רבות מהן לא פורסמו. באמצעות אישי ממשל וציבור בבריטניה, שלבקשתה ובידיעתה יצאו לשיחות עם נאצר, ובאמצעות ממשלת רומניה, במגעים שהיו בינה ובין נשיא רומניה ושר החוץ שלו, או באמצעות ממשלת יוון, גורמים איטלקיים, ואישים ומדינאים אמריקאים. ושלוחים מערביי השטחים אל פגישות עם נשיא מצרים. ולא כל שכן, במגעים עם יארינג ועם קיסינג'ר, ועם נשיאי ארה"ב. היא היתה נוהגת להגיד שכשהיא באה ללשכתה, דבר ראשון שהיא מבקשת לטפל בו זה אם יש איזשהו גץ, איזשהו ניצוץ שיכול להצית משהו במגמת השלום. לא יהא זה למותר להגיד שהיה לה יחס ביקורתי ליוזמות ולהצעות מהצד שכנגד. היא ניסתה לפענח דברים, לנתח אותם, לא לראות אותם רק על פניהם, היתה רגישה מאוד לאינטרס הישראלי. היא לא קיבלה על עצמה לדחות איזושהי יוזמה או מחשבה, מבלי להימלך בדעתם של חברים, ולא בלבד מפני שהיא סירבה ליטול על עצמה אחריות, שמא היא טועה, שמא זה משגה, ולכן היתה נועצת בקבוצת שרים.

קבוצת השרים הזו היתה ידועה כקבוצה שהיא מזמנת אותם מפעם לפעם להתייעצות. מה שקוראים "המטבח", זה לא היו שיחות חולין מקריות של מיניסטרים שמרכלים על העולם. אלא היו התיעצויות מסודרות, עם פרוטוקולים, ידועות לחברי ממשלה אחרים כ"שכל קולקטיבי", כאחריות משותפת, בהכנה לדיונים ולהחלטות של הממשלה. ובתוך כל אלה היא היתה פעילה מאוד. אין לך דבר שהיה מרגיז אותה יותר מאשר שאנשים היו אומרים בחופזה שלא יהיה שלום. היא לא קיבלה את הגירסה הזאת. היא טענה שזו חוכמה לרעה וגם נזק חינוכי. ולאחר מלחמת יוה"כ, כאשר פרצה הביקורת... אני מבחין בין הביקורת שהיתה ברמה והיתה ראויה לעורר מחשבה ולהעמיד דברים על דיוקם, לבין הביקורת של בקשת שעיר המשתלח. ולא פעם חל עליה הפסוק של "אתה בחרתנו להיות השעיר המשתלח", ותלו בה כאילו לא היו עמה חברים, וכאילו לא היו הכרעות של מוסדות דמוקרטיים, מפלגתיים וממשלתיים, והכרעות של הכנסת. ותלו את כל האשמה בה. על כל מה שלא התגשם, אף כי קיווינו לו. עם כל החוכמה לאחור. גולדה היתה אומרת שחוכמה לאחור זה דבר חשוב מאוד, כי זה חשוב לעתיד, אבל יש רשעות של חוכמה לאחור, שנשענת על דברם שבכלל אי אפשר להוכיח. היה חורה לה מאוד כאשר היו מנסים לטפול בה אשמה, כאילו היה בפעילות שלה כדי לסכל, והיה אפילו מי שאמר מדעת, את תהליך השלום. היא ראתה בזה דבר כוזב ומרושע, לא פעם היה חורה לה שלא קמו מספיק מעמיתיה, כדי להשיב דבר למתנפלים עליה. ביחוד שההתנפלויות הללו לא פעם היו משופעות באי דיוקים ובסילופים מדעת.

מנחה: ואולי מן הראוי לסיים את התכנית בציון כוח עמידתה, מרצה ויכולתה לעמוד בנטל הכפול של מחלתה שהיתה קשה. פגישתה האחרונה עם יעקב חזן מאפיינת עמידה זו.

י. חזן: אני זוכר את הפגישה האחרונה בינינו. אני באתי אליה. היא היתה משום מה, לבושה באופן מאוד חגיגי, מאופרת ככה, כאילו שהלכה לאיזה פגישה חשובה. אני אחר כך הכינותי, זה היא עשתה לפגישה האחרונה בינינו. אבל גם בפגישה זאת, היא לא אמרה לי שום דבר על מחלתה. אני ידעתי, אבל היא לא אמרה לי כלום. היא אמרה שהיא הולכת לבדיקות. אבל משום מה חשבה לנחוץ להתנשק איתי לפני שאנחנו הלכנו, וללחוץ לי את היד כמו שלא לחצה אף פעם, ולומר לי כמה פעמים שלום, שלום, שלום. ולא להוסיף את המילה להתראות. כי אחר כך היא לא הסכימה שאני אבוא לבקר אותה בבית החולים. וגם זה היא עשתה בצורה כזאת, זאת אומרת, כשיצאתי ממנה, אני ידעתי. אבל אילו הייתי צריך לדון לפי הופעתה, זאת היתה הופעה של אדם בריא, חזק, בטוח בעתידו. לא מטיל את מחלתו על אחרים. מתמודד בעצמו ובכוחותיו עם המחלה הזאת. אם כי אני כבר לא בטוח שאז היא האמינה שתוכל להתגבר, כי אחרת לא היתה נפרדת ממני כמו שנפרדה.

ארכיון העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר, החטיבה לתיעוד בעל פה

למסמך המקורי

באדיבות: גלי צה"ל

החומר מצוי בארכיון ומרכז מידע ע"ש גולדה מאיר, בית ברל ובמכון ליהדות זמננו, המדור לתיעוד בע"פ, האוניברסיטה העברית, ירושלים.