"לא היינו מוכנים למלחמה. העובדה שזמן כה רב הצלחנו לבלום את הערבים המקומיים, לא היה פירושה שנוכל להתמודד עם צבאות סדירים. היינו זקוקים לנשק באופן דחוף - אם נמצא מישהו שמוכן למכור לנו; אבל לפני שנוכל לקנות משהו, היינו זקוקים לכסף - לא בסכומים שעזרו לנו בעבר ליער את הארץ או להביא פליטים - אלא מיליונים של דולרים. והיתה רק קבוצה אחת של אנשים בעולם כולו שממנה היה לנו איזה סיכוי שהוא לקבל את הדולרים האלה: יהודי אמריקה. פשוט לא היה שום מקום אחר ללכת אליו ולא היה איש מלבדם לפנות אליו.

אי אפשר היה להביא בחשבון, כמובן, שבן גוריון יעזוב בשעה זו את הארץ. תפקידו היה מרכזי בהחלט. אני חושבת שהוא עצמו חשב ששום איש מלבדו לא יוכל כלל לגייס כסף בסכומים שנדונו בשורת הפגישות הסודיות שקיימנו בתל אביב בדצמבר 1947 ובראשית ינואר 1948, ואני הסכמתי אתו בהחלט. אבל הוא היה מוכרח להישאר בארץ. ובכן מי יסע? באחת הפגישות הללו הבטתי סביבי וסקרתי את חברי שליד השולחן, שהיו כל כך עייפים ויגעים, ובפעם הראשונה שאלתי את עצמי אם לא מן הראוי שאתנדב אני לשליחות. אחרי הכל, כבר גייסתי קצת כספים בארצות הברית קודם לכן, ודיברתי אנגלית רהוטה. על שירותי בארץ ודאי אפשר יהיה לוותר לכמה שבועות, ואף על פי שלא הייתי רגילה להציע את עצמי, התעוררה בי ההרגשה שעלי להציע זאת לבן גוריון. בתחילה הוא לא היה מוכן לשמוע. הוא נוסע, כך אמר, והוא יקח אתו את אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית.

"אבל שום איש אינו יכול להחליף אותך כאן", טענתי, "ואילו אני אולי אוכל לעשות מה שאתה יכול לעשות בארצות הברית".

"לא. את נחוצה לי כאן". הוא התעקש.

"אם כן, נעמיד את זה להצבעה", אמרתי. הוא הביט בי רגע, ואחר כך הניע בראשו. הרוב היה בעד נסיעתי. "אבל מיד", אמר בן גוריון. "אל תנסי אפילו לחזור לירושלים". ובכן, בו ביום טסתי לארצות הברית - בלי כל מטען, בשמלה שלבשתי בישיבה ומעליה מעיל חורף.

הופעתי הראשונה ב-1948 בפני יהדות אמריקה לא נקבעה מראש, לא הוכנה, ומובן שלא הכריזו עליה. אני גם לא הייתי ידועה כלל לאנשים שאליהם פניתי בדבריי. הייתי בשיקאגו ב-21 בינואר (1948), באסיפה הכללית של מועצת ההסתדרויות וקרנות הסעד היהודיות, ארגונים בלתי ציוניים. לאמיתו של דבר, ארץ ישראל לא עמדה כלל על סדר היום. אבל זאת היתה אסיפה של אוספי כספים מקצועיים, של האנשים המנוסים והקשוחים ששלטו על המכונה היהודית לאיסוף כספים בארצות הברית, ואני ידעתי שאם אוכל למצוא מסילות ללבם הרי יהיה סיכוי מסוים להשיג את הכסף שהיה המפתח לכושר ההתגוננות שלנו. 

לא הארכתי בדיבור, אבל אמרתי כל מה שהיה בלבי. תיארתי את המצב כמו שהיה ביום שעזבתי את ארץ ישראל, ואחר כך אמרתי: "היישוב העברי בארץ ישראל יילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו. אני רוצה שתאמינו לי כשאני אומרת שבאתי בשליחות המיוחדת הזאת לארצות הברית היום, לא כדי להציל 700,000 יהודים. העם היהודי איבד בשנים האחרונות ששה מיליוני יהודים, ותהיה זו העזה מצדנו להטריד יהודים ברחבי העולם כולו מפני שעוד כמה מאות אלפי יהודים נמצאים בסכנה.

לא זה העניין. העניין הוא שאם 700,000 היהודים האלה בארץ ישראל יוכלו להישאר בחיים, הרי העם היהודי כמו שהוא נשאר בחיים, והעצמאות היהודית מובטחת. אם ייטבחו 700,000 אלה, הרי לדורי דורות הקיץ הקץ על החלום של עם יהודי ומולדת יהודית.

ידידיי, אנו נמצאים במלחמה. בארץ ישראל אין אף יהודי אחד שאינו מאמין שבסופו של דבר נצא מנצחים. זאת הרוח של הארץ... אבל הרוח הגיבורה הזאת לבדה איננה יכולה לעמוד בפני רובים ומקלעים. רובים ומקלעים בלי רוח אינם שווים הרבה מאד, אבל רוח בלי נשק יכולה במשך הזמן להישבר עם הגוף.

הבעיה שלנו היא זמן... השאלה היא מה נוכל להשיג מיד. וכשאני אומרת מיד, אינני רוצה לומר, בחודש הבא. אינני רוצה לומר, בעוד חודשיים. אני רוצה לומר, עכשיו... 

באתי הנה כדי לנסות להעמיד את היהודים בארצות הברית על העובדה שבתוך זמן קצר מאוד, שבוע שבועיים, מן ההכרח שיהיו לנו במזומנים בין עשרים וחמישה לשלושים מיליון דולר. במשך השבועיים או שלושת השבועות הקרובים נוכל להתבסס. בזה אנו משוכנעים.

ממשלת מצרים יכולה להקציב תקציב לעזרת יריבינו. כך יכולה לעשות גם ממשלת סוריה. לנו אין ממשלות. אבל יש לנו מיליוני יהודים בגולה, ובדיוק כמו שאנו מאמינים בנוער שלנו בארץ ישראל, כך אני מאמינה ביהודי ארצות הברית; אני מאמינה שהם יבינו את הסכנה שבמצבנו ויעשו את המוטל עליהם.

אני יודעת שהדבר שאנו מבקשים איננו קל. אני עצמי השתתפתי לא פעם בהתרמות ובאיסוף כספים, ואני יודעת שלאסוף בבת אחת סכום כמו זה שאני מבקשת איננו דבר פשוט. אבל אני ראיתי את האנשים שלנו בארץ. ראיתי אותם באים מן המשרדים למרפאות כאשר פנינו אל הציבור לתת מדמו בשביל בנק דם לטיפול בפצועים. ראיתי אותם עומדים בתור שעות על שעות ומחכים, כדי שאפשר יהיה להוסיף קצת מן הדם שלהם לבנק הזה. בארץ ישראל נותנים דם נוסף לכסף...

אין אנו גזע טוב יותר; אין אנו מיטב היהודים שבעם היהודי. במקרה אנו שם ואתם כאן. אני בטוחה שאילו הייתם בארץ ישראל ואנו היינו בארצות הברית הייתם אתם עושים מה שאנו עושים שם, והייתם מבקשים אותנו כאן לעשות מה שיהיה עליכם לעשות.

אני רוצה לסיים בשינוי גירסה על אחד הנאומים הגדולים ביותר שנשמעו במלחמת העולם השניה - דבריו של צ'רצ'יל. אינני מגזימה כשאני אומרת שהיישוב בארץ ישראל יילחם בנגב, ויילחם בגליל, ויילחם בפרוורי ירושלים ממש עד הסוף.
אתם אינכם יכולים להחליט אם אנו צריכים להילחם או לא. אנו נילחם. היישוב העברי בארץ ישראל לא ירים דגל לבן בשביל המופתי. ההחלטה הזאת נתקבלה. איש לא יוכל לשנותה. אתם יכולים להחליט רק דבר אחד: אם נצא מנצחים מן הקרב הזה, או אם ינצח המופתי. על זה יכולים יהודי אמריקה להחליט. צריך לקבל את ההחלטה הזאת במהירות, בתוך שעות, בתוך ימים.

ואני מבקשת מכם - אל תאחרו יותר מדי. אל תצטערו מרה בעוד שלושה חודשים על מה שלא עשיתם היום. הזמן הוא עכשיו."

הם הקשיבו והם בכו והם התחייבו על כספים בסכומים ששום קהילה לא נתנה כמוהם לפני כן מעולם. נשארתי בארצות הברית כל זמן שיכולתי להשלים בנפשי להיות מחוץ לבית – כששה שבועות - והיהודים בכל רחבי הארץ הקשיבו, בכו ונתנו כסף - וכשהיו צריכים, לקחו הלוואות מבנקים כדי לכסות את התחייבויותיהם. 

עד שחזרתי לארץ בחודש מרס אספתי חמישים מיליון דולר, שנמסרו מיד לרכש הסודי של ה"הגנה" באירופה. אבל מעולם לא רימיתי את עצמי - אף לא כאשר בשובי אמר לי בן גוריון, "באחד הימים, כשיכתבו את ההיסטוריה יאמרו שהיתה אשה יהודיה שהשיגה את הכסף שאיפשר את הקמת המדינה". תמיד ידעתי שהדולרים האלה ניתנו לא לי אלא לישראל.

גולדה מאיר, עמ' 156-158, חיי, ספריית מעריב, 1975

ובאנגלית:

מקור:
Wigoder G. (editor), American Jewish Memoirs: Oral Documentation, Oral History Division, The Institute of Contemporart Jewry, The Hebrew University of Jerusalem, 1980

The 1948 U.J.A. Campaign