איך מוניתי לראשות ממשלת ישראל

איך מוניתי לראשות ממשלת ישראל

גולדה מספרת:

והנה, ב-26 בפברואר 1969 לקה ידידי היקר לוי אשכול, שאיתו עבדתי שנים כה רבות ושאותו אהבתי והערצתי כל כך, בהתקף לב ומת. הייתי לבדי בבית כשהגיעה אלי הידיעה ודקות אחדות ישבתי על יד הטלפון במצב של הלם, ולא יכולתי אפילו להתאושש עד כדי כך שאמצא מישהו שיסיע אותי לירושלים. נדמה היה כי מן הנמנע הוא שאשכול איננו. רק ערב קודם לכן דיברתי איתו והיינו אמורים להיפגש למחרת היום. לא יכולתי לתאר לעצמי מה יקרה עכשיו ומי יתפוס את מקומו כראש הממשלה. בבואי לירושלים הלכתי מיד לבית אשכול. בעוד הממשלה מתגייסת לישיבת חירום, ישבתי במשרדו של מישהו וחיכיתי עד שתסתיים כדי שאדע מה הוחלט על סידורי ההלוויה. בעוד אני יושבת שם נכנס עיתונאי ישראלי.

"אני יודע איך את מרגישה בוודאי", אמר לי, "אבל אני בא רק עכשיו מן הכנסת. כולם אומרים שיש רק פיתרון אחד. גולדה מוכרחה לחזור".

"אינני יודעת מה אתה סח" עניתי בחימה. "אני מבקשת ממך לא להפריע לי עכשיו. לא זה הזמן לדבר על פוליטיקה. בבקשה, אני מבקשת ממך, לך מכאן".

"טוב", אמר, "העורך שלי רוצה לדעת איפה תהיי הערב. הוא רוצה לשוחח איתך".

"הבט", אמרתי, "אינני רוצה לראות עכשיו שום איש, אינני יודעת שום דבר ואינני רוצה לדעת שום דבר. אני רוצה רק שתעזוב אותי לנפשי".

ישיבת הממשלה נגמרה. יגאל אלון, שהיה סגן ראש הממשלה, נטל את המושכות לידיו כראש ממשלה בפועל. הלכתי שוב עם חבורה של שרים לראות את מרים אשכול. אחר כך, לפנות ערב, חזרתי לתל אביב. ב-10 בערב בקירוב צילצל העורך בפעמון ביתי. "באתי לומר לך", אמר, "שכולם החליטו שאת חייבת לבוא במקומו של אשכול. את האדם היחיד שסמכותו, ניסיונו ומידת ההערכה כלפיו בשורות המפלגה מספיקים לו להיות מקובל כמעט על כולם".

אילו הייתי במצב רוח אחר אולי הייתי מזכירה לו בו במקום שבמשאל דעת קהל שנערך זמן קצר לפני כן, כאשר שאלו את הציבור במי הוא בוחר כראש הממשלה הבא, קיבלתי בדיוק 3 אחוזים מן הקולות, דבר שלא הפריע לי אבל לא היה בגדר ניצחון סוחף דווקא! את מספר הקולות הגדול ביותר קיבל משה דיין, וגם יגאל אלון לא יצא בידיים ריקות דווקא. אבל לא הייתי במצב רוח מתאים לדיון בעניין זה. "אשכול אפילו לא נקבר עדיין", אמרתי לעורך, "איך אתה יכול לדבר איתי על הדברים האלה". ושילחתי אותו מעל פני.

אבל לא עברו ימים מעטים והמפלגה התחילה ללחוץ עלי. "צריכות להתקיים בחירות באוקטובר; צריך יהיה למנות ראש ממשלה לתקופת הביניים; זאת רק שאלה של כמה חודשים! ואין אדם אחר" אפילו אלון עצמו הפציר בי, למען המפלגה, שלפני זמן כה קצר התאחדה, ולמען הארץ, שעדיין היתה בסכנה כה גדולה, שאעשה את השירות האחרון הזה. אין זאת אומרת שכל מפלגת העבודה היתה כל כך להוטה אחרי, סיעת רפ"י, ובראשה דיין ופרס, לא היתה להוטה באופן מיוחד שאהיה ראש הממשלה, ובהחלט יכולתי להבין את ההסתייגויות של אותם אנשים אחרים בארץ שחשבו כי ספק אם סבתא בת שבעים היא המועמדת הטובה ביותר להנהיג מדינה בת עשרים.

כשאני לעצמי לא יכולתי לגמור אומר בנפשי. מצד אחד, הבינותי שאם לא אסכים יהיה מאבק חריף ועצום בין דיין לאלון, וזה בדיוק הדבר שלא היה נחוץ אז לישראל. די היה לנו בכך שמלחמה לנו עם הערבים; יכולנו לחכות עד שתיגמר זו לפני שנפתח במלחמת יהודים. מצד שני, באמת ובתמים לא רציתי באחריות, בלחץ ובמתח הכרוכים בכהונת ראש ממשלה. רציתי לדבר עם בני משפחתי, ולכן טילפנתי אל מנחם ואיה בקונטיקט ואחר כך התקשרתי אל שרה וזכריה ברביבים ואמרתי להם שאני מוכרחה לראותם אלא שאני עייפה יותר מידי ולא אוכל לנסוע לנגב. אולי יוכלו הם לבוא? הם הצליחו להגיע בחצות הלילה. כל הלילה ישבנו ודיברנו, אחר כך עישנו ושתינו קפה. בבוקר אמרה לי שרה שזכריה והיא הגיעו לכלל החלטה, הם מסכימים עם מנחם ואיה; אין לי ברירה. "אמא, אנו יודעים שזה יהיה נורא קשה בשבילך, יותר קשה ממה שיוכל מישהו לתאר פעם לעצמו. אבל פשוט אין דרך אחרת, את מוכרחה לומר כן".

ובכן אמרתי כן. ב-7 במרס החליט מרכז מפלגת העבודה למנות אותי ראש ממשלה; שבעים הצביעו בעד, אף לא אחד נגד, וסיעת רפ"י נמנעה; לעיתים קרובות שאלו אותי מה היתה הרגשתי ברגע ההוא, ולוואי והיתה לי תשובה פיוטית על השאלה. אני יודעת שדמעות נשרו על לחיי ושאני החזקתי את ראשי בידי כשנגמרה ההצבעה, אבל כל מה שזכור לי בנוגע לרגשותיי הוא זה שהייתי המומה. מעולם לא תיכננתי להיות ראש ממשלה; למעשה מעולם לא תיכננתי שום עמדה. בזמנו תיכננתי לבוא לארץ ישראל, ללכת למרחביה, לפעול בתנועת העבודה. אבל העמדה שעמדתי לתפוס אותה עכשיו? זה מעולם לא. רק ידעתי שעכשיו אצטרך לקבל בכל יום החלטות שתשפענה על חייהם של מיליונים, ואני חושבת שאולי משום כך בכיתי. אבל לא היה הרבה זמן להירהורים. וכל המחשבות שהיו לי על הדרך שהתחילה בקייב והוליכה אותי אל משרד ראש הממשלה בירושלים היו צריכות לחכות. כיום, כשאני יכולה להתפנות להירהורים הללו, מתברר לי שאין לי חשק בשבילם. אני נעשית ראש ממשלה מפני שככה זה היה, במידה רבה בדומה לחלבן שלי שנעשה קצין המפקד על מוצב בחרמון, אף אחד משנינו לא היה מעוניין במיוחד בתפקיד, אבל שנינו מילאנו אותו כמיטב יכולתנו.

 

מקור:
מאיר גולדה, חיי, עמ' 275-274, ספריית מעריב, 1975

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X