יוזמת נחום גולדמן להיפגש עם נאצר בשנת 1970

יוזמת נחום גולדמן להיפגש עם נאצר בשנת 1970

מאת: חזן מאיר, ד"ר

[...] אִם הָיִיתִי הַמֶמְשָׁלָה הַנִבְחֶרֶת, הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ לִנְסוֹעַ / לִרְאוֹת אֶת הַמִצְרִים וְאֶת נְשִֹיאָם לִשְׁמוֹעַ / לִנְסוֹעַ בְּאֹפֶן אִישִׁי אוֹ בְּטִיוּל מְאֻרְגָן, לִנְסוֹעַ בְּצִנְעָה אוֹ בְּמֻפְגָן / וְאִם לֹא לְמִצְרַיִם, כִּי אָז לְאֶרֶץ אֶקְזוֹטִית אַחֶרֶת / אוֹסְטְרַלְיָה הַנִרְדֶמֶת אוֹ אַפְרִיקָה הַמִתְעוֹרֶרֶת / סַע, נַחוּם, הָיִיתִי מְסַכֵּם וּמַסִיק / סַע, הָיִיתִי אוֹמֵר לוֹ, כִּי בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה נִמְצָא בּוֹ עַכְשָׁו – אַתָּה רַק מֵצִיק.
[יהונתן גפן, 'דרך צלחה, דוקטור גולדמן', מעריב, ימים ולילות, 10.4.1970]

נחום גולדמן אהב להתהדר בהיותו בעל מחשבה עצמאית, שאינה שבויה בקונבנציות המקובלות, ולהיראות כמעין איפכא מסתברא. בה בעת, הוא השתייך למסורת ארוכה של שתדלנים יהודיים בין-לאומיים, אשר בתוקף יכולתם האישית, שנינותם ומעמדם האינטלקטואלי התמודדו עם המכשולים שנערמו בפני המציאות היהודית.[1] שני דפוסי המחשבה והפעולה הללו בהם הצטיין גולדמן, שתדלנות ונון-קונפורמיזם, עמדו ביסוד הרעיון שהוא ייפגש עם נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר בחודשים מארס-אפריל 1970. יוזמת השליחות נקבעה בתודעת בני התקופה ובכתיבה ההיסטורית כ"יוזמת גולדמן", וככזו היא תוצג כאן. היה זה המעשה הפומבי המשמעותי האחרון של גולדמן בזירה הפוליטית. הוא היה אז בן 75 וכיהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי. עוצמתו של גולדמן במערכת הפוליטית הישראלית היתה מאז ומתמיד מוגבלת ביותר. עם זאת, כושרו וכשרונו לפעול בדרך המעוררת הדים במוקדי הקלחת הציבורית, שירתו את החלטתו להטיל באותם ימים את מלוא כובד משקלו וניסיונו בשירות המאבק להשגת שלום בין ישראל לערבים, שבו האמין שנים ארוכות.

מבחינה מדינית הועלה רעיון המפגש על סדר היום בתווך בין "תכנית רוג'רס" מה-9 בדצמבר 1969 שעיקרה פתרון כפוי על-ידי המעצמות של הסכסוך הישראלי-ערבי (תכנית שנדחתה על-ידי ישראל והערבים), לבין "יוזמת רוג'רס" שהביאה ב-8 באוגוסט 1970 לסיום מלחמת ההתשה. במאמר זה יתוארו הנסיבות בהן גובש רעיון השליחות של גולדמן, ייבחנו חילוקי הדעות לגביו בממשלה ותיסקר הסערה הציבורית שהתלקחה בעטיו. ברקעו של המאמר עומדת התהייה האם החמיצה ישראל באותה עת הזדמנות ממשית, שהמבשר שלה היה גולדמן, להסדרת יחסיה עם מצרים? ראש הממשלה באותם הימים, גולדה מאיר, אמרה בסגנונה הבוטה והמֵפַשֶט, כי לתאר את יוזמת גולדמן "כהחמצת סיכוי לשלום, זה כל-כך מופרך, באמת, זו כמו הפלגה לירח".[2] הנחת היסוד בדיון המובא כאן היא, שגולדמן העריך מלכתחילה שהוא לא ייסע למצרים. מנקודת מוצא זו נגזרה פעילותו בחודשים מארס-אפריל 1970. עם זאת, גולדמן סבר שהוא יוכל להשיג את יעדו העיקרי – לעורר ויכוח ציבורי על מדיניות החוץ הישראלית – גם בלי שכף רגלו תדרוך כלל על אדמת מצרים.

כמי שפועל בתחום הדמדומים של החיים המדיניים, הקפיד גולדמן באדיקות, הן בימי האירועים והן ברבות השנים, לערפל ולטשטש את פרטי היוזמה ואת זהות האישים הקשורים בה. מוטעה לייחס זאת רק לאופיו, לדפוסי התנהלותו ולגינוניו. גולדמן נהג כך בכדי להכביד על ההתחקות אחר קשריו מחד גיסא, ומאידך גיסא במטרה להעצים את המבוכה והבלבול בנוגע לטיב היוזמה, מתוך הנחה שדווקא חוסר בהירות יעודד עיסוק, דיון ובחישה בכל פן וזווית אפשרית בה. כדרכו, הוא עשה את מלאכת התיפלול במיומנות רבה. מבחינת המחקר, הדבר מעמיד קושי בתיאור ובניתוח הפרשה. על יוזמת גולדמן נכתבו כמה חיבורים בעלי עניין, ביניהם ראוי לציין במיוחד את אלה שכתבו מרדכי גזית ורפאל פטאי. אולם העיון האקדמי על התקופה הנדונה בכללותה מצוי עדיין בחיתוליו ולא כל התיעוד הרלוונטי נגיש. יוזמת גולדמן נדמתה מראשיתה לרשומון, כהגדרתו הנכוחה של גזית. הדבר ניכר בכל סוגי המקורות העוסקים בפרשה. לכן, פענוחה מחייב הצלבה חוזרת ונשנית של מידע, שחלקו פורסם בהטיות כאלה ואחרות בעיתונות התקופה.[3]

טרם ניגש לבירור יוזמת גולדמן, ראוי להצביע תחילה על כמה מקוויה המאפיינים של המציאות הישראלית באותם הימים. מלחמת ההתשה בחזית תעלת סואץ התנהלה במלוא עוזה; האמריקאים העדיפו להשעות מכירת מטוסי קרב נוספים לישראל; המצרים קיבלו מהרוסים טילים משוכללים נגד מטוסים מדגם "סאם 3", ובהמשך גם מטוסי "מיג 23" שהוטסו בידי טייסים סובייטים; הממשלה אישרה את התיישבות הקבע בחברון – קריית ארבע; נתן אלתרמן נפטר; והתיאטרון הקאמרי העלה את ההצגה "מלכת האמבטיה". בישראל שלטה ממשלת ליכוד לאומי, בראשותה של גולדה מאיר. גולדה, שבחירתה לתפקיד ראש-הממשלה לאחר מותו של לוי אשכול, תוארה שנה קודם לכן כ"פתרון ארעי", ביססה את מרותה במערכת הפוליטית וגרמה להתפוגגות הלחשוש הזלזלני על אודות "הזקנה התשושה הזאת".[4] השרים הבכירים בעיצוב המדיניות היו שר הביטחון – משה דיין, שר החוץ – אבא אבן, השר בלי תיק – ישראל גלילי, סגן ראש הממשלה ושר החינוך – יגאל אלון; חשיבות מיוחדת נודעה לדעתו של שר האוצר והאיש המרכזי במפלגת העבודה – פנחס ספיר, וכן לעמדתו של מנחם בגין, מנהיגה של גח"ל. הגישה המוצהרת של ממשלת ישראל בנוגע להסדרת היחסים עם מדינות ערב, הוצגה על-ידי גולדה: "למען השגת השלום אני מוכנה לצאת בכל שעה ולכל מקום כדי לפגוש מנהיג מוסמך של מדינה ערבית, לנהל אתו משא-ומתן מתוך כבוד הדדי, מתוך שוויון וללא תנאים מוקדמים...".[5]

א. רקימת היוזמה

מאז מלחמת ששת הימים ביוני 1967, נמנע גולדמן מלהתבטא בפומבי בסוגיית הדרך המדינית להסדרת היחסים בין ישראל למדינות ערב. ארע אמנם שהוא איים "לסיים את התקופה 'הטרפיסטית' שלי", בנימוק שאם למשה דיין וליגאל אלון מותר להצהיר הצהרות מרחיקות לכת, אז גם לו מותר כאזרח פשוט במדינה לדאוג ולפעול בסגנונו.[6] ואולם, הדברים נותרו בגדר איום בלבד. בבדיחות הדעת הוא אמר לראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כי השתיקה הינה תרומתו העיקרית למדיניות ישראל בימים שלאחר המלחמה.[7] גולדמן התמיד לשוחח תדירות עם אישים בכירים באירופה ובארצות-הברית, ולפרוש בפניהם את השקפותיו. גולדמן עדכן רק כשמצא לנכון את ראשי הממשל הישראלי על מגעיו המדיניים. מפעם לפעם הוא ספג בשל כך הערות ארסיות, במיוחד מכיוונם של פקידי משרד החוץ, שהגו חיבה מועטה למהלכיו העצמאיים.[8] דעותיו לא נותרו תמיד בחדרי-חדרים. למשל באפריל 1968, נקלע גולדמן לסבך הכחשות בעקבות המלצתו לסנטור ויליאם פולברייט (Fulbright), יושב-ראש ועדת החוץ של הסנאט, שארצות-הברית תשפיע על ישראל למתן את עמדתה. פולברייט שהותקף על השקפותיו האנטי-ישראליות, התגונן כנגד האשמה ואגב כך חשף את דבר שיחתו הדיסקרטית עם גולדמן. האחרון הכחיש כי ביקש שיופעל לחץ על ישראל. הוא אף הצליח לחלץ מכתב התנצלות מפולברייט ברוח זו.[9] במשרד החוץ צפו מראש, כי גולדמן יצליח לסדר לעצמו הכחשה ויוסיף לנהל את מגעיו בלי תיאום עימהם, תוך שהוא "במקרה הטוב זורק לנו לאחר מעשה איזה גרגיר אותו הוא מכנה כדין וחשבון". בהתאם להמלצתם, הועבר לשגרירות האמריקאית בישראל מסר לפיו גולדמן אינו מייצג את ממשלת ישראל, אינו מוסמך לדבר מטעמה והצהרותיו הינן בשמו בלבד.[10] דברי גולדמן לפולברייט נוצלו בידי מפלגת העבודה כתירוץ לטרפוד בחירתו המחודשת כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. מאמר המערכת בעיתון דבר קבע אז, שגולדמן איבד "את כושר ההתמצאות וחוש המידה בהליכותיו עם הציבור הישראלי". עם זאת, הדגישו בדבר, כי הם אינם מצטרפים למיידים אבנים בגולדמן מחמת תפיסתו המדינית. "אדרבא, לעתים יש בדעותיו כדי לצנן חמומי-מוח ולשמש משקל-שכנגד לבעלי נטיות קיצוניות, המתעלמים משיקולי התבונה והמציאות הפוליטית".[11]

בשלהי מארס 1969 עמד גולדמן להיפגש עם השגריר הסובייטי בוושינגטון, אנטולי דוברינין, ועם הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ב"בית הלבן". למרות דרישה מפורשת של גולדה מאיר, שנבחרה באותו חודש למשרת ראש הממשלה במקומו של אשכול שנפטר, קיים גולדמן את הפגישות אף שהבטיח להימנע מלשוחח על עניינים הנוגעים למצב במזרח התיכון.[12] היחסים בין גולדה לגולדמן ידעו מחלוקת וריב. היא נטלה חלק פעיל במהלך שהביא להדחתו מכהונת נשיא ההסתדרות הציונית ועוד קודם לכן נקלעו השניים לפרקים לעימותים פומביים בעת שגולדה שירתה כשרת החוץ. ברם הקשר ביניהם לא היה חף מקירבה והערכה. בעקבות התפטרותה מתפקיד שרת החוץ, כתב גולדמן לגולדה כי למרות הסכסוכים שהתגלעו לעתים, "לבי היה תמיד מלא הערצה, וגם, אם מותר לי לאמר זאת, חיבה כלפיך. את אחת הדמויות הבולטות והכי יפות של מדינת ישראל, אשר לצערנו לא עשירה ביותר בדמויות כאלה".[13] בביקור של גולדמן בארץ במחצית השנייה של 1969, הוא תיאם עם גולדה כי בבוא העת ישמיע את דעותיו המדיניות והבטיח לעשות כן בעת שישהה בישראל ולא בחו"ל.[14]

גולדמן החל להפר את שתיקתו המוצהרת בנושאים מדיניים בתחילת 1970. בראיון עם תום שגב בעל המשמר, הוא הבהיר שבכוונתו לבוא ארצה בחודשים מארס-אפריל למשך חודשיים, ולהציג את דעותיו. בתשובה לשאלה מדוע דווקא אז, השיב: "אני מצפה אולי לאילו התפתחויות, שאני לא רוצה לדבר עליהן". לגבי ממשלת הליכוד הלאומי, אמר גולדמן: "ברגע שבו יהיה על ישראל להחליט דבר-מה, הממשלה הזו תתפוצץ. אחד הנימוקים, שיביאו אותי אולי במארס, על כל פנים באביב, לדבר, הוא שאני רואה כי הרגע הזה מתקרב. אני רוצה שיתחיל ויכוח פומבי, ולא רק עם פרופסורים, גם עם אנשים שמבינים".[15] גולדמן הוסיף כי כשיחל להביע את דעתו על המדיניות הישראלית הנוכחית, הוא משוכנע שיהיו עליו התקפות רבות, אבל "חוסר הויכוח בארץ והקונפורמיזם הם מסוכנים גם למחשבה הפוליטית בארץ וגם לתדמית המדינה בחו"ל".[16]

גולדמן החליט להציג בגלוי אלטרנטיבה עצמאית בשלושה מישורים: מהותה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, דפוסי ההסדר הכולל לגבי השטחים שנכבשו, ודרך אופרטיבית לתחילת המגעים המדיניים. כדי לקדם מהלכים אלה, נקט גולדמן בשלושה צעדים:
הוא מסר לפרסום בפוריין אפיירס (Foreign Affairs) מאמר שחיבר שנתיים לפני כן. עורך הביטאון "התפעל מזה", כלשונו של גולדמן, והודיע לו בינואר 1970 כי הוא שומט מהגיליון של חודש מארס שני מאמרים כדי לפנות מקום למאמרו.[17]

הוא ביקש מגולדה לזמן את מנהיגי המערך לשיחה לא לפרסום עמו, כדי להבהיר להם את דעותיו, לפני שיציג אותן בפומבי.[18]

הוא כתב סדרת מאמרים על מדיניות החוץ הישראלית, וסיכם שיודפסו בעיתון הארץ.[19]

במקביל, ציפה גולדמן, כפי שרמז במשפטו הסתום בראיון לתום שגב, להתפתחות נוספת: להבשלת המגעים החשאיים, שרקם עם גורמים בעלי קשר למנהיג מצרים, נאצר. רעיון המפגש בין גולדמן לנאצר לא היה עניין חדש. גולדמן ניסה להיפגש עם נאצר כבר בשנות החמישים. בגישושים להסדרת מפגש כזה היו מעורבים, בין היתר, מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד (Hammarskjold), ראש ממשלת הודו, ג'הרלאל נהרו (Nehru) ועוזרו של גולדמן, ג'ו גולן. הניסיונות הללו נערכו בחודשים מאי-יולי 1956, נקטעו לנוכח מלחמת סיני וזכו לתאוצה מחודשת במאי 1957. לא כאן המקום להרחיב בנושא זה, הראוי לעיון נפרד כחלק ממסכת המגעים החשאיים בין ישראל למצרים בשנות החמישים. במיוחד מרתקים חילופי הדברים בנוגע לתוכני המפגש, אך לענייננו נודע ערך לכמה ממאפייני השיחות הללו, שחזרו במתכונת דומה בשנת 1970. ראשית, איש הקשר בצד המצרי היה הקולונל ספווית אוקאשה (Okacha), מחבורת הקצינים שחוללה את ההפיכה במצרים בשנת 1952. שנית, התנאים שהציג נאצר לפגישה: חשאיות מוחלטת לפניה, החלטה על דרכי חשיפתה לאחר קיומה ודרישה שגולדמן יבוא בתורת מנהיג יהודי לביקור פרטי ולא כשליח רשמי של מדינת ישראל. שלישית, תגובתו של גולדמן לתנאים המצריים: "באופן טבעי בן-גוריון חייב לדעת על כך".[20] הגישושים הללו לא עלו יפה, אך מנקודת מבטנו חשובה העובדה שבסיס ראשוני לבירור התועלת ההדדית הצפונה במפגש מסוג זה, היתה קיימת בזיכרונם של שני השותפים הראשיים במגעים לקיומו: נאצר וגולדמן.

בשלהי שנות השישים, נועד גולדמן פעמיים עם נשיא יוגוסלביה, טיטו. בשיחותיהם נדונה האפשרות להפגיש את גולדמן עם נאצר. לאחר השיחה השנייה, שהתקיימה ב-21 במאי 1968, הגיע גולדמן ארצה ומסר עליה לאשכול, דיין ואבן. בתרשומת שערך גולדמן על השיחה אין זכר למפגש אפשרי בינו לבין נאצר.[21] יתכן שגולדמן ביכר להימנע מלתעד זאת במסמך שהכין או לחליפין שהוא ביקש לקדם מהלך מסוג זה. בעקבות הדיווח של גולדמן, כתב לו דיין:
[...] בקשר לפגישה האפשרית בבריוני [מקום מושבו של טיטו]: כפי שאמרתי לך – לו הדבר היה מובא לדיון בממשלה הייתי תומך בקיום הפגישה. מאידך, אם הדבר לא יידון בממשלה ולא יקבל את אישורה או אישור ראש הממשלה – אני במקומך לא הייתי מקיים הפגישה (ולא רק בגלל הטענות שתהיינה אלא לגופו של דבר).[22]

לדברי גולדמן, אשכול השיב לו לגבי מפגש אפשרי עם נאצר: "זה לא פשוט, צריך לבדוק אם זה רציני, אני לא מאמין". באותה עת, הוזמן גולדמן גם לרוסיה, ועל-כך אמר לו אשכול: "לא רק מסכים שתלך – תרוץ. וחבל שיש לך רק שתי רגלים לכך".[23] שני המפגשים הללו נותרו על הנייר בלבד. ברם גולדמן הוסיף להתמקד ברקימת קשרים סודיים לצורך הסדרת מפגש עם נאצר. בזה אחר זה שימשו כמתווכים גורמים רוסיים,[24] הקומוניסט הצרפתי ומומחה התרבות – רוז'ה גארודי (Garaudy), אריק רולו (Rouleau) – שהיה הפרשן לענייני המזרח-התיכון של העיתון לה-מונד (Le Monde), והממשל היוגוסלבי. גארודי שביקר במצרים בשלהי נובמבר 1969, נועד עם נאצר בלוויית חסניין הייכל, עורך העיתון אל-אהראם. בשיחתם, שיבחו נאצר והייכל את גולדמן אך הביעו ספק בנוגע להשפעתו בישראל. גארודי השיב להם שעמדת גולדמן זוכה לגיבוי בחוגים יהודיים וישראלים מגוונים. אך בנקודה זו, לדברי ארמאן קפלן שדיווח לגולדמן:
“[…] this foolish Roger Garaudy did not have the `Seichel` to go through with it to the very end in proposing a descrete meeting between you and Nasser.”[25]

אפשרות המפגש נדונה כנראה בשיחה לא לפרסום שקיים נאצר עם רולו, בעקבות ראיון שהוא העניק לו במחצית פברואר 1970. כמה ימים לאחר מכן, העלה שר החוץ היוגוסלבי את הנושא בפגישה עם שר החוץ המצרי, מחמוד ריאד, בעת שטיטו שהה בביקור במצרים ב-23-24 בפברואר. ריאד הביא את ההצעה בפני נאצר, ש"לא אמר לא, אבל גם לא הסכים עדיין". התשובה המצרית הועברה כעבור ימים אחדים, באמצעות שגריר יוגוסלביה במצרים, שהביא אישית את התשובה לטיטו, והיא נמסרה על-ידי שר החוץ היוגוסלבי לשגריר יוגוסלביה בפריס, שזימן אליו את מנהל הלשכה הצרפתית של הקונגרס היהודי העולמי, ארמאן קפלן, שהעביר אותה לגולדמן. ההידברות להסדרת המפגש באמצעות המתווכים היוגוסלבים, התנהלה ללא מסמכים כתובים.[26] גורם זה תרם למידע הסותר לגבי התנאים לקיום הפגישה, שעתיד להסעיר את הציבוריות הישראלית. להבהרת התמונה, הכרח להבדיל בין מוקדם למאוחר, ובין תנאים שהוצגו בפתח המגעים, והוסרו או שונו במהלכם. התנאים הראשוניים היו: א. פגישת גולדמן עם מנהיגי מצרים אמורה להישאר סודית ביותר. ב. גולדמן צריך לבוא עם תכנית קונקרטית ומדויקת, ולא רק להקשיב. גולדמן טען בתגובה, שהוא חייב תחילה ליידע את ראש ממשלת ישראל, ושאי-אפשר לצפות ממנו להביא תכנית מעשית כלשהי, אלא רק להציג את דעותיו.[27]

במקביל, העביר גולדמן ב-13 במארס שדר לגולדה מאיר, באמצעות השגריר בצרפת, ולטר איתן. בשדר נאמר שיש לו מידע חשוב, המחייב פגישה דחופה עם ראש-הממשלה.[28] גולדמן הגיע ארצה כדי להציג את היוזמה בפני גולדה ב-23 במארס. ערב צאתו מצרפת, נועד גולדמן עם שליחו של נאצר, אחמד חמרוש (Hamrush), שהשתייך בשעתו לקבוצה שחוללה את הפיכת הקצינים במצרים ב-1952, וכיהן באותה עת כעורך השבועון רוז אל-יוסוף.

בשיחה זו, נמסרה לגולדמן הזמנה ישירה לפגוש את נאצר, וסוכמו התנאים לקיומה: א. נאצר שומר לעצמו את הזכות לפרסם את דבר המפגש, לאחר קיומו. ב. גולדמן יבקר כאיש פרטי ולא כנציג רשמי. ג. הכוונה להזמין את גולדמן תובא מראש לידיעתה של ראש ממשלת ישראל. מבעד למסך העשן שאפף את התנאים למפגש, ביוזמתם של גולדמן וגולדה כאחד, קיימת ביניהם הסכמה גמורה בנושא זה. גולדמן הקפיד בימי האירועים לטשטש את הקשר בין חמרוש לבין ההזמנה לקהיר והציג את השיחה עמו בסגנון פולקלוריסטי כמעט – מפגש אנקדוטלי למשך רבע שעה שהתקיים בשעת לילה מאוחרת לאחר שובו מהאופרה. אבל לימים הוא הודה בזיקה הישירה בין המפגש עם חמרוש לבין תיאום הפרטים האחרונים של תנאי ההזמנה.[29] חמרוש התמיד בזיכרונותיו לייחס לגולדמן את היוזמה למפגש ביניהם ולהמעיט מהערך האופרטיבי של שיחתם. כמקובל בגישושים מקדמיים מסוג זה, סביר שהצדדים תיאמו ביניהם שכל עוד אין הסכמה הדדית למילוי תנאי הנסיעה, בפועל ההזמנה איננה קיימת.[30]

ב. דיוני הממשלה ביוזמה

למחרת הגעתו ארצה, כלומר ב-24 במארס, נועד גולדמן עם דיין ומסר לו על היוזמה. גולדמן קיים עם דיין יחסים חמים, אם כי הודה ששרר שוני מהותי בתפישותיהם לגבי מדיניות החוץ הישראלית. הוא החשיב את המגע עם דיין לא רק לאור קסמו ואישיותו, אלא גם משום שבדרך זו התאפשר לו להעמיק את הבנתו "בפסיכולוגיה הצברית".[31] בשעות הערב של אותו יום שוחח גולדמן עם גולדה מאיר, ששהתה בבית הבראה במוצא. בפגישה לא נרשם פרוטוקול. גולדמן ביקש מגולדה שתתייעץ עם שרי המטבחון שלה, ותימנע מלהביא את העניין לישיבת הממשלה. כתנא מסייע הוא הביא את דיין, שאמר לו, כי אילו הוא היה ראש-ממשלה, היה מקבל על עצמו את האחריות לנסיעת גולדמן, ולא מביא זאת לדיון בממשלה. גולדה הגיבה שקל לדיין לדבר כך, מאחר והוא אינו ראש ממשלה. אילו היה ראש ממשלה – היה נוהג כמותה. היא חתמה באירוניה: "אני יותר דמוקרטית ממנו".[32] גולדמן הבהיר לגולדה, כי אם תיענה בחיוב ליוזמה, הוא ימנע בשלב זה מלפרסם את מאמריו בעיתון הארץ. גולדה השיבה, שתמסור כעבור שבוע את תשובתה.

בינתיים, דיווח גולדמן על היוזמה למנכ"ל משרד ראש-הממשלה, יעקב הרצוג וכן לשרים אבא אבן, פנחס ספיר וישראל ברזילי. ריבוי המפגשים הללו בשלב בו היתה אמורה היוזמה להישמר בגדר סוד כמוס מעורר תמיהה. לפי מניינו של אבן, בטרם הובא הנושא לדיון בממשלה שיתף גולדמן לפחות עשרה אנשים במידע על אודות יוזמת המפגש עם נאצר.[33] גולדמן ניחן אמנם במזג פטפטני, אבל אין זה הסבר מספיק לריבוי המפגשים באותו שלב. הסבר אחר עשוי להיות שגולדמן ביקש לערוך בירור מקדמי כדי להבין לאן נושבת הרוח, והחליט שמבחינתו אין טעם לגונן על סודיות היוזמה משום שהסיכוי להוצאתה אל הפועל קלוש. מבטו הופנה להכשרת הקרקע למערכה הבאה, שתתחולל לאחר קבלת החלטה פורמלית שתגרום לביטול היוזמה וקישורה ליעד המרכזי שהציב לביקורו הנוכחי בארץ – הצגה רבת-תהודה של משנתו המדינית. מזווית התבוננות שונה, לו העמיד אמנם גולדמן את יוזמת המפגש כציר העיקרי של פעולתו, צריך להקשות ולשאול את איזו אישיות חייב היה לשכנע על-מנת לממש את תכנית המפגש, ככל שהדבר תלוי בצד הישראלי. דמות מפתח בהקשר האמור היה הפרטנר הזוטר, אך זה שבלעדיו אין לבצע מהלך משמעותי בממשלת הליכוד הלאומי, קרי מנחם בגין. גולדמן לא נפגש עמו. יותר מכך. הוא הצהיר שוב ושוב במרוצת המחצית הראשונה של שנת 1970, כי יעד מרכזי במהלכיו היה להתניע תהליך שיביא לפירוק ממשלת הליכוד הלאומי. נוסח שגור לאפיון מדיניותה של ממשלת ישראל באותה תקופה, הוא שהממשלה נקטה ב"פוליטיקה של שב ואל תעשה", בהישען על גישה של "להחליט לא להחליט". דפוס מדיניות זה, נבע בחלקו מיחסי הכוחות בממשלה ומ"הישיבה על הגדר" של דיין, שאיים דרך קבע לפרק את הממשלה, במידה שמדיניותה תחרוג מהשקפותיו. ביטוי מובהק לכך היה נוסחת "התורה שבעל-פה", אשר שיקפה את קווי המינימום המוסכמים על ראשי המערך. "התורה" הושתתה על הסכמה, כי "הממשלה תקבע את תנאיה הטריטוריאליים האולטימטיביים במשא-ומתן, לכשיהיה משא ומתן עם מדינה ערבית" ולעת עתה אין לפרט בשם המפלגה "תנאים אולטימטיביים לשלום".[34] גולדה עצמה היטיבה לנסח מציאות זו, בהכריזה בכנסת ב-31 במארס 1970: "כרגע שאלת השלום היא שאלה אקדמאית".[35] השלום לא היה עניין לפוליטיקה אלא רק לאקדמיה, עקב העדר פרטנר למשא-ומתן בצד הערבי, ובכך נפטרה לעת עתה הממשלה מהצורך להכריע על דרכה המדינית.

בקביעת מהות ההכרעה שתקבל ישראל בנוגע ליוזמת גולדמן וכן באשר לפורום שיחליט על כך, נודע תפקיד מרכזי לשר החוץ. בין גולדמן לאבן שררו יחסים קרובים. לדברי אבן, למעט חברי ממשלה מועטים, אין אדם שאותו הוא הרבה לשתף בעניינים כמוסים, במגעים עם מנהיגים ערביים וראשי מדינות, כמו גולדמן.[36] אבן אמר לגולדמן בשיחתם "[...] כמה פעמים, שאי-אפשר לסרב להזמנה פרטית כזו, אם תבוא מצדו של נאצר". בפתח ביתו, כשליווה את גולדמן החוצה, סיכם אבן: "'הגברת' בטח לא תהיה מאושרת מהענין", אבל הוא "לא רואה איך היא תוכל לסרב".[37] גולדה התלבטה משך ימים אחדים בנוגע לפורום אליו תובא ההכרעה. ב-27 במארס כתב לה אבן במכתב אישי:
שיגור גולדמן באישור רוה"מ ושה"ח אינו בא בחשבון. תהיה בארץ סערה גדולה ונמרצת. על כן נדמה לי כי יש להעמיד את גולדמן לפני הברירה: א) אם הוא רוצה לנסוע כפרט ועל אחריותו ולהודיע כי אין לו שום סמכות לדבר בשם הממשלה, הרי האחריות עליו... ב) אם התנאי הוא שיקבל איזה שהוא גיבוי מאתנו אני מציע שהעניין יידון בממשלה או בפורום ממשלתי, ושלא נקבל עצת מ.ד. [משה דיין] (לפי גולדמן) שרוה"מ תכריע על אחריותה היא.[38]

בנוגע לברירה הראשונה שהציג אבן, כתב מרדכי בנטוב: "האמנם קשה לתאר איזה 'לינץ'' ציבורי היה נעשה כאן לד"ר גולדמן, אילו נודע כי הוא מטייל בקאהיר בלי להודיע על כך לממשלת ישראל". לעומתו, שבתי טבת גרס כי לו רצה גולדמן לנסוע למצרים ביוזמתו הפרטית, יכול היה לעשות כן אך מכיוון שלא ניחן מעולם באומץ לב, הוא נתיירא גם הפעם.[39] הטיית העיון בסוגיה למישור של "פחד" מול "אומץ" מסיטה במכוון את מוקד הדיון לתחומי הפסיכולוגיה והדימוי. נקיטה במהלך דון-קישוטי, נוסח טיסתו של אייבי נתן למצרים ב-1966, היתה הופכת את גולדמן ל"אייבי נתן בצילנדר".[40] משמע מציירת אותו כתמהוני ודוחקת אותו לשוליים הסהרוריים של הפוליטיקה הישראלית. למרות הציטטה מעיתון דבר משנת 1968 שהובאה לעיל, גולדמן לא היה עד כדי כך בלתי מודע לגבולות המותר והאפשרי בחיים הפוליטיים בישראל. הוא נמנע מלחצות קווים שיקלו לתארו כקוריוז, ובכך יובילו לחיסול הקריירה הפוליטית שלו. אבא אבן מצידו, לא השתמט מאחריות כאשר העדיף שהאחריות לנסיעה לא תוטל על גולדה ועליו. הוא חשש כי חוד הלינץ' הציבורי שעלול היה, כקביעתו של בנטוב, להתבצע לגולדמן, יופנה במקרה כזה כלפי שני מאשרי הנסיעה. המרוויח העיקרי מכך עשוי היה להיות דיין, שלכאורה אין הנושא בתחום אחריותו, גם אם הוא שותף בידיעה למהלך. אבן נרתע שמא מוטמן לגולדה ולו פח יקוש בזירה הפוליטית הפנימית, בעוד התמורה הצפויה משיגורו של גולדמן אינה ברורה. גולדה, שהבינה כי הדבר היחיד המובטח בהקשר ליוזמת גולדמן הוא, כניסוחו של אבן, ש"תהיה סערה גדולה ונמרצת", ביכרה לרתום את הסערה הקרבה לקידום יעדיה. מכאן נבעה בחירתה לאמץ את השקפת אבן ולהעביר את ההכרעה למליאת הממשלה. משמעות הבחירה בשולחן הממשלה כמקום הדיון ביוזמה היתה, שקיימת כוונה מפורשת לטרפד אותה. גולדמן הבהיר מראש, שמתן אישור ממשלה ליוזמה – ממית אותה. אישור כזה, ממלכד את נאצר בעולם הערבי, שכן זוהי חריגה גלויה ומובהקת מאחד הלאווים של "ועידת חרטום" מספטמבר 1967 ("לא שלום, לא הכרה, לא משא-ומתן").

כפי שהעיר מרדכי גזית, למרות שישראל היתה נתונה בעיצומה של מלחמת ההתשה עם מצרים, בעיה של העדר תקשורת אמינה עם נשיא מצרים לא עמדה בפניה. למשל, ימים אחדים לאחר חשיפת יוזמת גולדמן, ביקר ג'וזף סיסקו, עוזר מזכיר המדינה האמריקאי, בקהיר (10 באפריל) ובירושלים (14 באפריל).[41] יגאל אלון אף הרחיק לכת כאשר רמז שבאותו זמן קיימה ממשלת ישראל גישושי שלום סודיים וטרח להפיץ מידע באמצעות השבועון הלונדוני אובזרבר, שהוא האישיות המועדפת על-ידי טיטו לפגישה של נציג רשמי ישראלי עם נאצר. מבחינה אחרת, הפרשן שדיווח על כך, לדרר, היה ממקורביו של גולדמן. אין ברשותי ממצאים נוספים העשויים להצביע על זיקה אפשרית בין שני מסלולי המפגש הללו.[42] דבר קיומם של צינורות קשר אחרים לחילופי מסרים עם מצרים הודגש פעם ועוד פעם על-ידי גולדה ואבן.[43] מכאן, שעל-פי המידע המצוי ברשותנו לעת-עתה, נראה שסוגייה זו לא היתה רלבנטית מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל, בעת שנקבע הפורום שיחליט על גורלה של יוזמת גולדמן. הבאת הנושא לשולחן הממשלה חסמה את אופציית "הנסיעה הפרטית" בה צידד דיין, שכן זהו שולחן ציבורי מעצם טבעו וכל מה שמובא אליו, ללא קשר להגדרתו הפורמלית, חדל אוטומטית מלהיחשב כפרטי.

הוויכוח הפנימי הריאלי בחוג מקבלי ההחלטות בישראל לא היה האם גולדמן ייסע – אלא כיצד מטרפדים את נסיעתו. הדרך בה דגל דיין היתה למסמס את היוזמה. הנתיב המעשי לכך שורטט בידי שמעון פרס, שר התקשורת ושותפו לסיעה ולהשקפה, שחסה תחת המסווה של "משקיפים ניציים". תגובה "נבונה ומורכבת", לתפיסתו, היתה קבלת החלטה פנימית סודית, שלמרות ההסתייגויות מדעותיו של גולדמן ולמרות שאין ישראל רואה בו את שליחה – מקדמים בברכה את נסיעתו לקהיר, במסגרת עמדתה המוצהרת של ישראל, כי לא תחמיץ אפילו "סדק" של סיכוי לשלום. בו-ביום, מדליפים את תוכן ההחלטה לניו-יורק טיימס. למחרת, נאצר מכחיש שהסכים לפגוש את גולדמן, וכך מצטייר נאצר אשר טמן "'מלכודת גאונית'", כמי שחוסם את הדרך להידברות.[44] פירושה המעשי של העמדה האמורה היה הפיכת יוזמת גולדמן על-פיה – ושימוש בה לחסימת הנתיב בו רצה גולדמן להידבר עם מצרים. ברוח דומה, הכריז דיין בהרצאה בפני סטודנטים באולם ה"סינרמה" בתל-אביב ב-6 באפריל, כי "לו היה ד"ר גולדמן בא ואומר, שהוא רוצה לנסוע כאדם פרטי – בבקשה. אך לא מטעמה של הממשלה".[45] גולדמן, ראוי לזכור, כלל לא ביקש לנסוע מטעם הממשלה.

לעומת הגישה לעיל, שחתרה "להרוג את העניין ברכות" ולהוריד בהקדם את הנושא מסדר היום הפוליטי, עמדה גישה אחרת, גישתה של גולדה מאיר, ששאפה להעניק ליוזמת גולדמן תהודה רבתי, מתוך כוונה לעורר את הוויכוח ואת המחלוקת הרדומה בסוגיית האפשרות להידבר עם הערבים. לפי תפיסה זו, האימפאקט הציבורי של אי-נסיעה והכשלתה המכוונת בראש חוצות, הוא הדיבידנד של יוזמת גולדמן וגם של המאמרים שכתב. פרשנים בני הזמן זיהו את המהלך אך ביכרו ליחסו למחדלי הסברה ולחוסר שיקול דעת מעמיק. האופן שבו בחרה גולדה לנתב את הפרשה גרם להם לצפות בתמיהה ב"מציאות המוזרה", שבה גולדמן אשר היה בחזקת "בר-מינן פוליטי", הוקם לתחייה.[46] אין בכך לומר, שגולדה העלתה ולו לרגע על דעתה, כי גולדמן הוא שליח ראוי לעניין מפגש עם נאצר. בזיכרונותיו, הודה גולדמן כי ביקש בעזרת מאמריו בהארץ לעורר "פולמוס עז". לעומת זאת, הוא טרח להצניע את דבר קיומה של זיקה ישירה בין מאמריו לבין יוזמת המפגש עם נאצר, אשר בעטייה "שלא כמצופה התלהט הפולמוס מעבר לכל מידה".[47] לכוונת הסיפא בציטטה זו נחזור בהמשך. מעבר לכך, ברור כי גולדמן ידע שתזמון פרסום מאמרו בפוריין אפיירס למועד הנוכחי יחולל שערורייה, והבין שאף אם לא ייסע לקהיר, די בעצם קיומה של אפשרות ההזמנה כדי להלהיט עוד יותר את הדיון סביב השקפותיו המדיניות. מבעד לשרשרת הגידופים וההשמצות ההדדיות, שעתידים להחליף גולדמן וגולדה מסביב לטרפוד היוזמה, נחשף מפגש אינטרסים בין שניהם. הלוז שלו הוא להציב על סדר היום הציבורי את השאלה כיצד מביאים לסיום מלחמת ההתשה ומקדמים מהלכים למשא-ומתן עם הערבים. זהו הנדבך המהותי ביוזמת גולדמן. למען הסר ספק יודגש, שאנשי מקצוע כה מיומנים בזירה הפוליטית כמו גולדה וגולדמן לא נזקקו לתיאום מפורש של מהלכיהם, אף כי כמובן אין לדעת מה אמרו זה לזה בשיחותיהם הפרטיות. מפגש האינטרסים המוצג כאן הינו תוצר של לימוד וניתוח השקפותיהם ומהלכיהם בזירה הפוליטית באותם הימים. לשון אחר, בהחלטה להעביר את ההכרעה לגבי יוזמת המפגש, לשולחן הממשלה, נהפכה היוזמה – מיוזמת גולדמן או אולי נאצר, ליוזמת גולדה. מאותו רגע ואילך, פעולתה היא שהכתיבה את סדר היום הציבורי. מירון מדזיני מצא שגולדה הקהתה את ההבדלים הרעיוניים בין המערך לגח"ל ועד אמצע 1970 העדיפה לפעול לשימורה של ממשלת הליכוד הלאומי.[48] לדעתי, גולדה ניצלה את יוזמת גולדמן להעלאה מובלטת של השאלה המדינית על סדר היום הציבורי. בצד התגברות הקולות ה"יוניים" במפלגת העבודה, שירתה יוזמת גולדמן את גולדה כמהלך מקדים לקראת חידוד ההבדלים בין המערך לגח"ל ופירוק ממשלת האחדות, על רקע קבלת "תכנית רוג'רס" באוגוסט 1970.

הממשלה דנה ביוזמת גולדמן בישיבה שהתקיימה כוועדת שרים לענייני ביטחון ב-29 במארס. בפתח דבריה אמרה גולדה: "יש לי נושא שחשבתי להביאו לועדה [ועדת השרים לענייני ביטחון], אך יש לי סיבה לחשוב שטוב יותר להביאו הנה". היא לא טרחה להבהיר לשרים מהי הסיבה האמורה. בראיון עיתונאי נימקה זאת בהיעדרות ישראל ברזילי, הנציג הקבוע של מפ"ם בוועדת השרים לענייני ביטחון. ברם סביר יותר, שגולדה אשר ידעה כי בעקבות ההחלטה יתלקח פולמוס ציבורי דאגה לכך שהשותפים השונים לממשלתה, בין ממפלגתה ובין ממפלגות אחרות, לא יוכלו לבוא לציבור בטענה של חוסר ידיעה או שותפות בהכרעה. גולדה הציגה כך את התנאים שהעמיד נאצר למפגש: "[התנאי] הראשון, נאצר לא מאמין שהדבר ישאר בסוד והוא יפרסם את העובדה שהוא נפגש איתו. השני, שד"ר גולדמן יסע, וכאן הדבר לא ברור לי לגמרי, או באישורו או בידיעתו של ראש הממשלה, או הממשלה".[49] בסופו של הדיון הוחלט, ללא הצבעה פורמלית, על התנגדות גורפת ליוזמה. ההחלטה נוסחה בידי דיין, למעט המשפט הפותח שלה. משפט זה נוסח בידי ישראל גלילי, לאחר שדיין הציג לשרים את הצעתו. גלילי סבר שחשוב לבטא "היענות עקרונית חיובית" להידברות עם מצרים. מעצם הצגת העניין באופן זה, משתמע כי לדעת גלילי, דיין לא העריך את הבלטת הפן הזה בעמדת הממשלה.[50] החלטת הממשלה נותרה חסויה. נאמר בה:
ממשלת ישראל היתה נענית לכל גילוי של נכונות מצד נשיא מצרים לפגישה לבירור בעיות חיוניות לשתי מדינותינו, כאשר כל צד קובע את נציגיו הוא. מהטעם הנ"ל, בתשובה לפנייתו של ד"ר גולדמן כי הממשלה תאשר פגישתו עם נשיא מצרים, החליטה הממשלה להשיב בשלילה. אין הממשלה מסמיכה אותו למלא שליחות זו מטעמה – בין שייאמר מפורשות כי הוא מייצג את הממשלה ובין שהדבר ישתמע מעצם העובדה שממשלת ישראל נתבקשה ואישרה פגישה כזו".[51]

גולדה מסרה לגולדמן על ההחלטה ב-1 באפריל, וביקשה שהוא ייזום את דחיית ההזמנה. גולדה ידעה היטב כי אין לגולדמן אפשרות להיענות לבקשתה, שעלולה להציגו ככלי ריק בעיני עמיתיו לניהול המגעים. לפי הניתוח שהוצג לעיל, גם לא היה לגולדה אינטרס שגולדמן ייעתר לפנייתה. למחרת, החלה להתפרסם בהארץ סדרה בת שישה מאמרים שכתב גולדמן על מדיניות החוץ הישראלית. מאמריו הושתתו על חמש הנחות: גורם הזמן אינו פועל לטובת ישראל; הכרח לנקוט ביוזמות פוליטיות להסדרת היחסים עם הערבים; על ישראל לוותר על התביעה למשא-ומתן ישיר, כתנאי להידברות; צריך לשאוף להסדר חוזי רשמי על קץ מצב הלוחמה ולא לחוזה שלום; התנגדות להלך הרוח של "אין ברירה", שהיה דומיננטי בציבוריות הישראלית. הקביעה המושחזת ביותר שנכללה במאמרי גולדמן, גרסה: "שוב איננו מסכנים כמו לפני מלחמת ששת הימים. לא מאיים עלינו חורבן. אנו מעצמת-כיבוש, גם אם אנו נוקטים בשיטות הומניות יותר ממדינות כובשות אחרות". תכניתו המעשית היתה: נסיגה מלאה מסיני, תיקוני גבול קטנים באזורי לטרון וקלקיליה, מתן אפשרות לפלסטינאים בשטחים להחליט על עתידם הפוליטי והטלת הגבלות מעשיות רבות לגבי מימוש "זכות השיבה", הימנעות מהכרעה בנושא רמת הגולן (כי הסורים אינם רוצים כרגע בהסדר) ושמירה על אחדות ירושלים, מבלי לספחה לישראל.[52]

ב-5 באפריל דנה הממשלה שנית ביוזמת גולדמן, הפעם לרגל דליפת מידע על היוזמה לעיתונות. בישיבה זו חזרה והתייחסה גולדה לסוגיית התנאים שהוצבו לנסיעה: "א. נאצר יפרסם את זה. ב. מוכרחים שזה יהיה בידיעת ממשלת ישראל או באישורה. פה גם איני יודעת אם אמר בידיעת ראש הממשלה, או בידיעת הממשלה, אבל אין הבדל בין זה לזה". גולדה נקטה כאן בגישה פורמליסטית, כאילו כל עניין מהותי המגיע לשולחנה מובא ישירות לעיון והחלטת הממשלה. לנוכח דליפת המידע, הוחלט בישיבה לפרסם את החלטת הממשלה.[53]

משפט אחד, שעמד בניגוד מוחלט להלך הרוח ולתוכן הדברים השלילי כלפי היוזמה שנאמרו בשתי ישיבות הממשלה אשר הוקדשו לה, היה חף משקלא וטריא פוליטית ולא שיקף את מאבקי הכוח והמניפולציות ההדדיות בין שרי ממשלה. אבא אבן אמר כך: "כאשר שמעתי את סיפורו של ד"ר גולדמן לא יכולתי להגיב במחושב, כי הרעיון נראה לי כל-כך מפתיע וכל-כך מדהים".[54] מדבריו נשקפה ההפתעה הגמורה שהיתה מנת חלקם של מקבלי ההחלטות בישראל, מעצם האפשרות שנשיא מצרים עשוי להיות מוכן כאן ועכשיו להידברות בדרג בכיר וכמעט ישיר. זהו ההקשר, שבמסגרתו נכון להבין כיצד התקבלה בציבוריות הישראלית הידיעה, ששודרה בחדשות "קול ישראל", בשעה 11 בלילה של יום ראשון, ה-5 באפריל. בהודעה שפרסמה ממשלת ישראל הושמט המשפט האחרון של החלטת הממשלה, שעלול היה להתפרש כפגיעה אישית במעמדו הציבורי של גולדמן. לעומת זאת, נוסף לה המשפט הבא: "לדברי ד"ר גולדמן התנה הנשיא נאצר, כי פגישה כזאת תצא לפועל בידיעתה ובאישורה של ממשלת ישראל וכי דבר קיומה יפורסם".[55] משפט חסר שחר זה, היה חף מכל קשר לתנאים שהוצגו בפתח המגעים, במהלכם ובסיומם. סביר שהוא לא שולב בהודעת הממשלה בהיסח הדעת. עם זאת, לעת עתה אין ברשותי מידע המאפשר לאושש טענה, כי התניה מופרכת זו נכללה בכוונת מכוון, במגמה לקומם את גולדמן לתגובת-נגד, שתגביר את התהודה הציבורית של הפרשה, כפי שאמנם אירע בימים הבאים.

ג. חשיפת היוזמה והמערכה הציבורית

במאמר המערכת של עיתון דבר נכתב למחרת פרסום היוזמה, כי הידיעה "בוודאי הדהימה את המאזינים". זו "היא התפתחות מרעישה, שלא החטיאה רושמה אצל המאזין הישראלי ולא תחטיא רושמה בעולם".[56] התדהמה התחלפה במהירות בפסילה מוחלטת. העיתונות הישראלית העניקה גיבוי מקיף לטרפוד שליחות גולדמן. אופיינית היתה תגובתו של חיים גורי, שתיאר את "הגולדמניה", כך כינה את היוזמה, כסיבוך של "הרפתקן ישיש ותאב פרסומת באשליה חסרת אחריות", המצטיירת "כגנבת דעת עצומת ממדים, כבדיה גרוטסקית".[57] עיקר הביקורת הופנתה כלפי האופן שבו ניסתה הממשלה לנטרל את היוזמה, בעוררה רושם כאילו אין ישראל עושה כל מאמץ אפשרי להשגת שלום. זאת תוך מתן מהלכים לטענה המופרכת מיסודה, שמבחינה מעשית קיים ערך לאבחנה בלשנית-דקדקנית החותרת להבדיל בין "ידיעת" הממשלה לבין "אישורה" ליוזמת גולדמן.

במערכת הפוליטית נשמעו קולות מעטים המצדדים בגולדמן. בקרב השרים הזדהו עמו נציגי מפ"ם, ישראל ברזילי וויקטור שם-טוב, מהמפד"ל זרח ורהפטיג ומשה חיים שפירא, מהליברלים העצמאיים משה קול, ופנחס ספיר ממפלגת העבודה. התמיכה הזו באה לידי ביטוי שולי ביותר בישיבות הממשלה, בין היתר משום ששלושת השרים האחרונים נעדרו מישיבות הממשלה באותה עת מפאת נסיעה ומחלה. כמה חברי-כנסת, שהבולט ביניהם היה נציג ה"יונים" במפלגת העבודה, אברהם עופר, הביעו אף הם הזדהות עם גולדמן. ברם עמדת הממשלה שנהנתה מגיבוי ניכר, זכתה לרוב קולות של 61 נגד 5, בדיון שנערך בכנסת ב-7 באפריל. באותו ערב, בא גולדמן לישיבת הועדה המדינית והסיעה בכנסת של המערך, שם הותקף על-ידי גולדה בחריפות. יום קודם לכן חזתה גולדה בישיבת סיעת המערך בכנסת: "אני מתארת לעצמי שדמגוגים יגידו כעת כי השלום היה בידינו והממשלה החמיצה את הרגע ההיסטורי". גולדה נזקקה לטיעונים דמגוגיים משלה והתריסה כעת נגד גולדמן, מדוע לא בא לארץ ערב מלחמת ששת-הימים, בהמליצה: מוטב "שתשב קצת בארץ, תחיה את החיים שלנו, תרד ליישובי הספר ולמוצבים, ורק אחר-כך תבקר אותנו ותטיף לנו מוסר".[58] חברת קיבוץ מעוז חיים, יישוב ספר בעמק בית שאן שנמצא שבועות ארוכים תחת אימת ההפגזות והתקיפות מתחומי ירדן, הגיבה על "הניסיון ללבות היסטריה אנטי גולדמנית" על-ידי ראש-הממשלה, בקובעה כי רבים ממתיישבי יישובי הספר דווקא היו שמחים אילו נפגש גולדמן עם נאצר. לגישה האמוציונלית והאמהית בה משתמשת גולדה יפה בפוליטיקה, נודע כוח פוליטי מוסרי רב. ברם מוטב שהיא תקפיד להפנות את החרדה האמהית לשלום גופם ונפשם של הלוחמים, לטיפוח השאיפה לשלום ולחיזוק "העמידה הגאה מול האין ברירה", ולא תזדקק לאמוציות באורח "וולגרי" בכל פעם שהיא מדברת על המוצבים ויישובי הספר.[59] גולדמן יצא למערכה נגדית בעקבות פרסום הודעת הממשלה, באמצעות הפצת מידע מאת מקורביו בנוגע לתנאים האמיתיים לכאורה לקיום המפגש, במסיבת עיתונאים שזכתה לסיקור נרחב ובסדרת ראיונות בכלי התקשורת.[60]
סקר בזק בנוגע להחלטת הממשלה שנערך ב-6 באפריל, הוגש ליגאל אלון ונמסר לעיונה של לשכת ראש-הממשלה. מטרת הסקר היתה לבדוק האם חלו שינויים בעקבות אפשרות הזמנת גולדמן לקהיר, בעמדות הנשאלים ביחס למדיניות הממשלה מחד גיסא וביחס להערכת מצב היחסים בין ישראל לארצות ערב מאידך גיסא. הממצא המעניין בסקר הוא, שבהשוואת התשובה הנוכחית של כל אחד מהמרואיינים עם תשובתו בעבר ביחס לנכונות ארצות ערב לדבר על שלום של ממש עם ישראל, נמצא ש-34 אחוז מהמרואיינים שינו את דעתם בכיוון אופטימי יותר לאחר פרסום פרשת גולדמן. כן נמצא ש-80 אחוז מהמשתתפים סברו כי ממשלת ישראל צריכה להיענות לכל יוזמה לשיחות שלום המוצעת מצד מדינות ערב, אף כי 62 אחוז סברו שהחלטת הממשלה היא נכונה בעוד ש-35 אחוז סברו שאינה נכונה.[61]

לשעה קלה נדמה היה כי השקפותיו של גולדמן זוכות לעדנה. מול קריית הממשלה בירושלים ובמקומות אחרים בארץ נערכו הפגנות של אנשי השומר הצעיר, רק"ח, העולם הזה ו"מצפן".[62] אף בעיתונות העולמית נמתחה ביקורת על החלטת ממשלת ישראל. מאמר המערכת בניו-יורק טיימס שדן ביוזמת גולדמן, נחתם במילים הבאות:

Israeli officials have often said they are just ‘waiting for the phone to ring’ in order to regain negotiations. It is sad that, when Dr. Goldmann’s phone rang, the Israeli government declined to let him answer.[63]

בשבועון ניוזוויק רואיינו שישה אנשי אקדמיה ישראליים (דן פטינקין, מירון בנבנישתי, שמעון שמיר, יורם בן-פורת, מיכאל ברונו ועמוס טברסקי) ומתחו ביקורת על מדיניות הממשלה. שגריר ישראל בארצות-הברית, יצחק רבין, דיווח בשפתו המחוספסת על ההדים הרחבים לה זוכה ביקורת מסוג זה, הבאה מפי ישראלים, ו"בייחוד על-ידי מה שקרוי אינטלקטואלים".[64] רבין גרס שרק נקיטה בצעד ממשי, ימחיש את הניגוד התהומי הקיים בין ישראל לגולדמן. לכן, הוא קרא לשלול לגולדמן את הדרכון הדיפלומטי. אבן, שחשש מפני הלהטת הרוחות סביב ענין פרוצדוראלי לכאורה, שיעורר פרץ נוסף של רגשות, נחפז להבטיח לשגריר כי הצעתו תיבדק אך ביכר להשתמט מליישמה.[65] רעיון אחר הועלה על-ידי גולדה, אשר הציעה לרבין שהשגרירות תפנה למרי סירקין, בתו של הוגה הדעות הציוני-סוציאליסטי, נחמן סירקין, ולא פחות חשוב – הביוגרפית של גולדה – כדי שתכתוב מאמר תשובה למאמר גולדמן בפוריין אפיירס.[66] מהלכים אלה ממחישים את המאמץ שנעשה, במיוחד במשרד החוץ, להסיט את הוויכוח סביב גולדמן מיוזמת המפגש לדעות שפרסם בהארץ ובפוריין אפיירס בנוגע לדפוסי הסכם יהודי-ערבי ולעתידה של מדינת ישראל. זאת על רקע תגובות נסערות בחוגים יהודיים כנגד טרפוד המפגש, כגון זו של זיגמונד וורבורג, הבנקאי רב-ההשפעה מלונדון, שאיים לרגע להשעות את קשריו עם ישראל. יוזמת המפגש תוארה בהתכתבויות פקידי משרד החוץ כאפיזודה שנופחה ומוטב להשכיחה. עיקר האיום במישור הבינלאומי נשקף להערכתם מחלחול האידיאולוגיה הגולדמנית, הדוגלת בהפיכת ישראל למדינת חסות, בויתור על הריבונות בירושלים ובנסיגה כמעט-טוטאלית תמורת מקסם שווא של הסדר. אבן אף טרח להבהיר כי "למעשה יש לו [לגולדמן] הדעות של פרו ערבי קנאי...".[67]

ממשלת מצרים פרסמה הודעה רשמית, שבה נאמר, כי הידיעות לפיה עמדה להישלח הזמנה לגולדמן, הן בדויות ומשוללות יסוד. החשש שנאצר ינסה להפיק רווח תעמולתי מהפרשה ולהציג את ישראל כמתנגדת למשא-ומתן, התפוגג. מנקודת מבט מצרית, התמורה לא היתה שקולה לנזק בעולם הערבי, שעלול היה להסב לה הצטיירותה כחורגת מהחלטות חרטום. אם ביקש נאצר למצער לאותת באמצעות דבר קיומה של יוזמת המפגש, באשר לרצונו להגיע לדו-קיום עם ישראל למרות שנלחץ להזדקק לסיוע צבאי סובייטי מוגבר, הרי שהמסר נשמע ברבים. חמרוש הודה ששהה בפריס, אך מדרך הטבע הכחיש שנִדְבּר עם גולדמן. בזיכרונותיו סיפר כי עם שובו לקהיר, כתב לנאצר על נסיבות המפגש עם גולדמן, ונשיא מצרים הורה לו "להמשיך במגעים עם גולדמן ולנסות להתיידד אתו".[68] גולדמן מבחינתו עשה הכל על-מנת לא "לשרוף" את חמרוש ואת השגריר היוגוסלבי בפריס, הן כדי למנוע פגיעה בעתידם הפוליטי והן לצורכי קשרים עתידיים עימהם או עם אישים אחרים, שיידעו כי הוא לא מפקיר שותפים למגע סודי.[69] על רקע זה נכון להבין גם את חוסר הבהירות, שנזכרה לעיל, לגבי קיומה של הזמנה פורמלית מנאצר לגולדמן. לדוד בן-גוריון, שפקפק באמיתוּת היוזמה לנוכח הערפול שאפף את המידע על אודותיה, כתב גולדמן:
אתה די בקי בענינים דיפלומטיים כדי לדעת שבהזדמנויות כאלה אסור לגלות שמות ואגב גם אתה כמה פעמים מסרת על נסיון מצדך להפגש עם נאצר, ומעולם לא פרסמת את שמות המתווכים. לראש הממשלה כמובן מסרתי גם את שם המדינאי שיזם את הענין וגם את שם ידידו של נאצר שבא כדי לעודד אותי לקבל את ההזמנה, באומרו באיזה סיפוק מקבלת דעת הקהל המצרית אפשרות ביקור כזה. הוספתי לגולדה, והודעתי גם בפומבי, שלא היתה כל הבטחה להזמינני, אלא נכונות בפרינציפ, בתנאי שאבוא כאיש פרטי ושראש ממשלת ישראל תדע על זה, כי נאצר לא רצה להתחייב לשמור את הענין בסוד.[70]

ואמנם, ביוזמתו של בן-גוריון, הופיעו ידיעות בעיתונות בארץ ובחו"ל, שתיארו את חוסר רצינותם של איתותי השלום מצד נאצר בעבר, מתוך כוונה לעשות דה-לגיטימציה לגולדמן.[71] התבטאויותיו של בן-גוריון יותר משנועדו לקבוע אמיתוֹת מוצקות לגבי ההווה, חתרו לעצב את הזיכרון ההיסטורי באשר למגעים מסוג זה ולהותיר בתודעה משקע של חוסר אמינות ותוחלת ביחס לאיתותי הידברות מחוגו של נאצר. קביעה זו אינה בבחינת התבוננות בדיעבד במסכת האירועים או ניתוח הערכתו של משקיף מנוסה, המצוי ערב נטישת החיים הפוליטיים (בן-גוריון פרש כעבור חודש מהכנסת). בישיבות הממשלה על יוזמת גולדמן, טען פרס שצריך לדרוש קבלת הזמנה בכתב מגורם מוסמך, יוגוסלבי או מצרי. הדרך שבה הוא נימק את גישתו חשובה יותר מהדרישה עצמה: "יש כוח לאגדות [...] אני יודע שמזה תהיה אגדה. אני יודע כמה אגדות המתהלכות בקרבנו שאין להן שום יסוד".[72] בחסות שם הקוד שכבר נזכר לעיל, "משקיפים ניציים", שנה פרס למחרת ישיבת הממשלה ב-5 באפריל: "'יש בהיסטוריה הקצרה של ישראל כמה אגדות מסוכנות על משא ומתן, ואתמול נולדה המסוכנת שבהן'". בהמשך דבריו, הבהיר פרס כי כוונתו לאגדה כאילו דחתה ישראל אפשרות של משא ומתן עם מצרים בצאתה לפעולת התגמול בעזה ולמגעים שנערכו בתיווך ראש-ממשלת מלטה.[73] לענייננו, הבחינה ההיסטורית של אירועי שנות החמישים הינה משנית. חשובה ממנה הערתו של עיתונאי על המשמר, בנקו אדר, שציין בהתייחסו לאירועי 1954-1956, "כי יש מי שמעוניין להעביר דברים שהתרחשו לתחום האגדה, משום שמאורעות השנים ההן יכולות לשמש לקח חשוב גם לימינו, ולעתיד".[74] פרס מצדו הבהיר כי הוא מודאג בעיקר מ"הרושם שיווצר בארץ" בכלל ובקרב הנוער בפרט.[75] "הדאגה לנוער" היתה לשון אחרת לבטא את דאגתו של פרס למשנתו הפוליטית, הגורסת שאין להעמיד על סדר היום את סוגיית ההידברות עם הערבים ומוטב בעיתוי הנוכחי לחתור לשימור ה"סטטוס קוו". המאבק על נפש הנוער, לבל ישגה חלילה באשליה שאמנם הוחמצה הזדמנות לגישושי שלום עם מצרים, היה גם מנת חלקו של דיין. בנאום בפני סטודנטים, הוא היצר על הידיעות בדבר ספקנות וחוסר נכונות של "תלמידי שמיניות וגולדמניסטים להתנדב לצה"ל, ללחום ולעשות זאת בלב ונפש".[76]
דברי דיין הושמעו לנוכח מכתב ששלחו חמישים ושישה תלמידי תיכון מירושלים לגולדה מאיר. במכתב שחובר ב-8 באפריל, נאמר:
כבוד ראש הממשלה, אנו קבוצת תלמידי תיכון, העומדים בפני גיוסנו בצה"ל, מוחים על מדיניות הממשלה בפרשת השיחות גולדמן-נאצר. עד עתה האמנו שאנו הולכים להילחם ולשרת משך שלוש שנים כיון ש'אין ברירה'. לאחר פרשה זו הוכח שגם כשיש ברירה, ולו הקטנה ביותר מתעלמים ממנה. לאור זאת אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים. אנו קוראים לממשלה לנצל כל הזדמנות וכל סיכוי לשלום. תנו סיכוי לגולדמן![77]

גולדה העבירה את המכתב לאלון, שהזמין את התלמידים להיפגש עמו. במכתב הזימון הביע אלון את דאגתו מגילויי הספק כי הממשלה מחמיצה סיכוי לשלום. עם זאת, הוא מצא במכתבם "ביטוי נאמן לשאיפתו של עמנו ולמדיניותה של הממשלה לכריתת חוזה שלום בר-קיימא בינינו לבין מדינות ערב".[78] גולדה לא התנכרה למסר העולה ממכתב התלמידים. בהתייחסה לזעזוע שהוא חולל, היא אמרה כי "שיח לוחמים", דברי ברטה חזן על התנהגות הילדים במלחמת ששת הימים ונאומו של יצחק רבין על הר הצופים, הם תעודות שצריכים להיכלל באנתולוגיות לבני הנוער ושכל נער יכיר אותם.[79] ביטויי הכמיהה לשלום שהביעו בראיונות עיתונאיים החותמים על מה שנודע עד מהרה בכינוי – "מכתב השמיניות", היו מעורפלים. רובם המכריע התגייס כעבור חודשים אחדים לשירות ביחידות קרביות. ללשכת ראש הממשלה הגיע גל של מכתבים ועצומות מבני נוער אחרים, שביקרו קשות את עמדת התלמידים הירושלמים. אף העיתונות העניקה במה נרחבת לתגובות בני הנוער. למשל, אסף גרונר, תלמיד כיתה ח' מחולון, כתב בשיר שמחה נגד "מכתב השמיניות": "לא פרח, אל תחייך.../ אל תמס לבבות רכים/ שהתקשו כדי לא ליפול... /לא, אינך נחוץ פה פרח, כעת מלחמה.../ ובמלחמה אסור לחייך... לא, אל תחייך פרח... ואל תאשים בחיוכך המתוק/נערים שנלחמים למענך.../ כדי שתוכל לחייך.../ ולכן פרח אל תחייך!!!"[80] עם זאת, "מכתב השמיניות" היה מאז למעין ריטואל חניכה פוליטי של צעירים ישראלים, המגלים מזמן לזמן את דבר קיומה של ה"פוליטיקה" ונחשפים כמעט בתדהמה כלפי עוצמת השפעתה על חיי הפרט והכלל.[81]

"עתידה של ישראל", נושא שלכאורה עיון בו עשוי היה לקסום לצעירים רבים, כך קרא גולדמן למאמרו בפוריין אפיירס, שחובר כפי הנראה בשלהי 1967. בקשתו להציב אופק שונה למימוש הרעיון הציוני במסגרתה של מדינת ישראל, נכזבה. כדרכו, גם בעניין זה הוא הסתמך על הקונספט הנון-קונפורמיסטי בו התגדר תמיד כשביקש לקדם את דעותיו. טרם הפרסום, נתן גולדמן את מאמרו לחמישה אישים כדי לקבל חוות דעת: הנרי קיסינג'ר, ישעיהו ברלין, ריימון אהרון, ז'אן פול סארטר וסטן רוטמן. לדבריו, תגובתם היתה "יותר מחיובית". קיסינג'ר, שהיה חבר במערכת הפוריין אפיירס, הציע לפרסם את המאמר מייד ברבעון אך גולדמן העדיף להמתין למועד פוליטי מתאים. בניתוח שנשזרה בו ההשקפה מבית היוצר של אחד העם על "ציונות רוחנית", הביע גולדמן במאמרו ספק אם קיומה של מדינה יהודית במבנה ובדמות דומים למדינות אחרות הינו בבחינת יישום אמיתי של הציונות. הוא טען שבמקום לסמוך בראש ובראשונה על כוח צבאי ועוצמה פוליטית, קיומה של ישראל צריך להיות מקובל ומובטח על-ידי כל עמי העולם, כולל הערבים, ומוגן באורח פרמננטי על-ידי האנושות כולה. השגת יעד זה מחייבת נייטרליזציה של ישראל, שעשויה לשמש גם כבסיס להשגת הסדר יהודי-ערבי. אגב כך, נדחף גולדמן להציב עצמו בשורה אחת עם חיים וייצמן, בן-גוריון ומשה שרת, כמנהיגיה הבכירים של התנועה הציונית במאבקה לעצמאות. בדיון שנערך בהנהלת הסוכנות היהודית על תפיסותיו באשר לעתיד המדינה היהודית, נסוג גולדמן במידת-מה והצהיר כי הוא ממשיך לדגול בקיומה של ישראל כמדינה ריבונית וכי אין הוא מציע דה-מיליטריזציה של ישראל. תכנית הנייטרליזציה היא בבחינת חזון לעתיד רחוק, הבהיר, לאחר שנים של שלום עם הערבים ושינוי האקלים הפוליטי במזרח התיכון.[82] למרות זאת, גולדמן הוסיף לטפח בכתביו את חזון הנייטרליות, שנתקל שוב ושוב בתגובות צוננות בישראל ועורר חמת רבים באשר למידת נאמנותו לעצם קיומה של המדינה. הטון בעניין זה נקבע בידי גולדה בנחרצות: "לא נשאר בו [בגולדמן] שמץ מהציונות".[83]

במשך חודש ימים שחלף מאז פורסמה ברבים יוזמתו, סבב גולדמן ברחבי הארץ, בעשרות כינוסים שנערכו בגופים מפלגתיים, בהתיישבות העובדת, באוניברסיטאות ובאולמות בערים, והפיץ את השקפותיו. ככל שעבר הזמן, הוא נתקל ביותר ויותר תגובות עוינות. אופיינית היתה פסיקתו של אליעזר ליבנה, כי "השלום הוא ענין רציני מדי משיורשו לעסוק בו פאציפיסטים".[84] התלהטות היצרים באסיפותיו של גולדמן התבטאה בהנפת שלטים, בקריאת דברי מחאה וגנאי, בעימותים אלימים ולעתים אף בפיצוץ אסיפות. את אקורד הסיום בוויכוח הציבורי על יוזמת גולדמן, השמיע נשיא המדינה, זלמן שז"ר, שהגן על זכותו להשמיע את דעותיו, והשווה אותו לאוריאל ד'אקוסטא.[85] גולדמן מצדו נפגש גם עם אישים ערבים מהגדה המערבית, חלקם שרים בממשלת ירדן בשעתו. בשיחתם, הצהירו הערבים על נכונותם להתיר ליהודים גישה חופשית לכותל המערבי תמורת חזרה לגבולות החלוקה של 1947 והכרה עקרונית בזכות הפליטים לשוב לבתיהם. בכתבות שסיקרו את המפגש צויין לא בלי סיפוק, שפעם נוספת הוכח כי אין עם מי לדבר.[86]

גולדמן יצא מהארץ ב-7 במאי. ערב נסיעתו, הוא הביע את שביעות רצונו מהוויכוח שעורר לאחר שפרש את השקפותיו המדיניות וסיכם את פרשת היוזמה בדרכו האופיינית: "צריך היה לקחת הכל בפרופורציה המתאימה ולא להגזים". האזהרה מפני "הגזמה" לקוטב הצגתה של ישראל כמדינה ש"אינה רוצה בשלום", כוונה במיוחד לכתובתו של יורם שדה (בנו של מייסד הפלמ"ח, יצחק שדה), שכתב מאמר ברוח זו וזעקתו כי לפתע נשמט "הבסיס המוסרי להיותי ישראלי" עוררה הד נרחב.[87] בהזדמנות קודמת הודה גולדמן: "אני מטבעי לא איש-ברוגז. אני לא חי רק חיים פוליטיים. אני מעדיף להיות בפסטיבל בזלצבורג. לקרוא ספר טוב. פוליטיקה איננה פרנסתי".[88] גולדמן המשיך להגיע לארץ מדי פעם לגיחות קצרות. איש הקשר שלו כאן בעניינים פוליטיים, היה ישעיהו וינברג, מנכ"ל התיאטרון הקאמרי,[89] שאף הוא נקלע לעין הסערה בשל ההצגה "מלכת האמבטיה", אשר הופעותיה החלו ב-17 באפריל. אחד ממעמדי השיא בה היה השיר "הבטחה", שהושם בפי שר הביטחון, בהתבסס על הפרפרזה הנודעת של וינסטון צ'רצ'יל מימי מלחמת העולם השנייה:
אני מבטיח לכם דם ודמעות, / ומלה שלי זו מלה, / ואם אני מבטיח לכם דם ודמעות, / אז כולם יודעים שזה דם ודמעות, / שלא לדבר על זיעה. / עוד מעט יהיה לכם רע מאוד, / ומלה שלי זו מלה, / ואם אני אומר שיהיה רע מאוד, / אז תהיו בטוחים שיהיה רע מאוד, / ואולי אף גרוע מרע. / ללא שמץ תקווה תמשיכו לחיות, / ומלה שלי זו מלה, / ואם אני אומר שתמשיכו לחיות, / אז כמה באמת ימשיכו לחיות, / אך אל תשאלו בשביל מה.[90]

אמנון רובינשטיין סיפר כי בערב בו חזה ב"מלכת האמבטיה", נכח גם משה דיין. בסצינה שבה הוצג שר הביטחון כמי שמבטיח דם ודמעות ומקיים את הבטחתו, נעמדו רבים מהצופים "כדי לראות כיצד הוא מגיב". לדברי רובינשטיין, באקט זה התריס דיין כדרכו נגד תוקפיו,[91] כמפגין את נכונותו לעמוד חזיתית מול הביקורת המוטחת כלפי מדיניות הביטחון שניהל. כאילו די בעצם התייצבותו הבוטחת של דיין באולם התיאטרון, לבטל על הסף את דברי הביקורת. יומיים לפני שהוחל בהצגת "מלכת האמבטיה", הודה אלון בוועידת הסופרים שמקנן בו החשש שמא מוצדקת המימרה "כי ברעום התותחים – שותקות המוזות, ואולי משתתקות הן ברעש הנורא הזה, המצמית את קול הדממה הדקה, היוצרת. [...] כל יצירה אמנותית היא התגברות על שיתוק ועל שתיקת הנפש, וקולות המלחמה וודאי שאינם מסייעים במלאכת גיבורים זו".[92] הצגתה של הסטירה הנוקבת הופסקה כעבור שבועות אחדים עקב המחאה הציבורית העזה שעוררו מסריה. לענייננו, שיקפה התגובה הנזעמת כלפי מחזהו של חנוך לוין את המזג הדומיננטי בתקופה אשר בה ניסה גולדמן להצביע על קיומו של כיוון אחר, שאליו ראוי לתפיסתו לנתב את דפוס יחסי ישראל עם שכניה. במקביל, השתלטה על האקלים הפוליטי בישראל אווירה אפוקליפטית, בציפייה דרוכה לעימות צבאי דרמטי עם ברית-המועצות. ההתנגשות החזיתית בין טייסים ישראלים לסובייטים ב-18 באפריל נוצלה להקפאת "הפצצות העומק" במצרים. נוסחת ה"אין ברירה" ששוננה שוב ושוב ניכרה למשל, בהתבטאויותיו של הפרופסור בעל הדעות היוניות המוצהרות, יעקב טלמון, שהרבה לדבר באותה שעה על "הנכונות להילחם עד החייל האחרון".[93]

בעוד משרד החוץ מבהיר לשליחיו ברחבי העולם, כי משימתם היא לשכנע גורמים יהודיים ללחוץ על גולדמן, כדי שירגיש מבודד בעמדותיו,[94] הוסיף גולדמן לנהל בהסתר גישושים מדיניים. הוא חזר ונועד עם טיטו ועם חמרוש. ב-9 ביוני הזמין חמרוש פעם נוספת את גולדמן להיפגש עם נאצר, הפעם לביקור פרטי ללא כל תנאים. גולדמן עידכן את דיין בלבד בדבר ההזמנה, לאור העצה שהלה נתן לו ערב צאתו מהארץ, כי ייסע אם יוזמן לביקור במתכונת כזו. גולדמן כתב לדיין כדי להיוועץ בו, אך דיין השתמט ממתן עצה, והוסיף: "אתה יודע את כל השיקולים ותחליט מה שתחליט".[95] הסיבה לאי-מימוש הנסיעה אינה ידועה. בשלהי יוני נפגש גולדמן עם חסן מלך מרוקו, שחתר לשכנעו בלא הצלחה להיפגש עם ערפאת.[96] כעבור שנה תיווך גולדמן בניסיון להפגיש את גולדה ודיין עם מקביליהם במצרים, שוב בעזרתו של חמרוש. המגעים הסתיימו בכישלון בשלהי 1971 ודלפו לעיתונות בפברואר 1972. גולדמן לא אמר נואש. הוא ביקש מטיטו שיציע לנשיא המצרי, אנואר סאדאת, הידברות על הסדר נפרד, המבוסס על פינוי כל סיני תמורת דה-מיליטריזציה של השטח שיפונה, אולם ללא הואיל.[97]

ד. סיכום

בתולדותיה של מדינת ישראל בתקופה המשתרעת בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, זכורה יוזמת גולדמן כאפיזודה חולפת, כסערה פוליטית-ציבורית אחת מני רבות. גולדה, דיין ואבן פסחו עליה בזיכרונותיהם, במקרה או שלא במקרה. היוזמה נתנה לגולדמן במה פומבית יוצאת דופן בעוצמתה, שבה חפץ כבר בינואר 1970, ואין ספור הזדמנויות להצגת דעותיו. התגובה הציבורית העוינת כלפיהן, יותר משלימדה על היחס להשקפותיו, העידה על שחיקתה המואצת של השתדלנות כדפוס פעולה יהודי, ולבטח בשמם של יהודים החיים במדינת ישראל.[98]

בהקשר זה מתבקשת שאלת ה"אילו" הקלאסית, קרי אילו אישרה ממשלת ישראל את נסיעת גולדמן, האמנם נאצר היה מוציא לפועל את ההזמנה ומה היה "יוצא מזה", כלשונו של גולדמן. הוא עצמו העריך שקיים סיכוי של 50 אחוז שנאצר אמנם יממש את ההזמנה ו"80 אחוז שלא ייצא מזה דבר". הוא הוסיף בהזדמנות אחרת: "אמרתי לגולדה: אני מניח ב-80% של ודאות שלא ייצא כלום לעומת 20% שאולי ייצא משהו. יכולתי לומר: 90% לעומת 10% שלא ייצא כלום. אבל הז'סטה חשובה".[99] משמע המחווה בדמות המפגש, היא החשובה, ללא קשר למה שידובר בו, בלי לדעת מה יקרה בהמשך, והאם תיסלל הדרך להסכם שלום. מעבר לכך, מתבלטת גם כאן "הנון-שאלנטיות המופלגת" שבה דיבר גולדמן בהופעותיו הפומביות ובמיוחד במסיבת העיתונאים שכינס ב-8 באפריל כדי להבהיר את גרסתו לפרשה. האופן בו הציג גולדמן את הנושא, שמבחינת הישראלים נגע בעצב רגיש ביותר בקיומם, הותיר לא אחת באוזני שומעיו "הרגשה כבדה ומרירה כאילו גם הוא עצמו אינו מתייחס לעניין בכובד-הראש וברצינות הראויים".[100]

במוקד המחלוקת הסוערת עמדה דמותו של גולדמן. השאלה הייתה האם התנהגותו האישית ועמדותיו המדיניות לגבי דמותו של הסדר פוליטי עתידי ואופייה של מדינת ישראל, אינן פוסלות אותו מלשמש נציג המבטא נאמנה את האינטרס הישראלי בנושא כה קיומי. אליהו ששון, שנחשב כאוטוריטה בתחום זה בזכות בקיאותו במגעים עם ערבים, סבר שמפגש עם נאצר יכל להשיג מטרה חשובה: "שבירת הקיפאון השורר בינינו לבין הערבים והוכחה כי תיתכן הידברות בין ישראל לבין מדינות ערב". ששון הוסיף שלמרות ניסיונו והישגיו של גולדמן במגעים בינלאומיים, הוא לא צריך להיות הישראלי הראשון לפגישה כזו אלא מישהו בעל שורשים חזקים יותר במציאות הישראלית.[101] מעבר לכך, ניצבה התהייה שמא ממשלת ישראל נחפזה לטרפד שליחות שלום, בעודה עומדת בהתמדה על עקרון המשא-ומתן הישיר עם מדינות ערב וטוענת כי העימות הצבאי המתמשך נובע מחוסר ברירה ומהעדר פרטנר בצד הערבי.

להערכתי, קיטלוג היוזמה במסכת ההזדמנויות לשלום שהחמיצה מדינת ישראל – בטעות יסודו. העוקץ שלה טמון במקום אחר. בנכונותו של גולדמן להקריב הזדמנות לכאורה להיפגש עם נאצר, לטובת מפגש האינטרסים עם גולדה, שתכליתו לעודד עיסוק של המערכת הפוליטית והחברה הישראלית באופציות להסדר שלום עם הערבים, כשלב חיוני בהתקדמות ליעד זה. מבחינה זו, ובהנחה שהפוליטיקה איננה רק שדה עימות בין עמדות שונות, ומקום למאבקי כוח, כיסאות וגידופים אלא גם שדה חינוכי ממדרגה ראשונה, נודעה ליוזמת גולדמן משמעות רבת-ערך. מגמתה היתה גם לחנך את הציבוריות הישראלית, שתיתכן פגישה עם המנהיגות הערבית ושקיימת אפשרות לשרטט קווים מעשיים להידברות ולהבנה יהודית-ערבית.

אם נתקרב לנקודת התצפית של ימינו, ראוי לציין שבדיון אשר התקיים בכנסת על יוזמת גולדמן, הקריא מאיר וילנר, מנהיג רק"ח המוקצה, את "שיר לשלום" שחיבר יעקב רוטבליט.[102] הוא עשה כן עשרים וחמש שנה לפני שהשיר רווה את דמו של ראש-ממשלה בישראל. מה שהיה שיר מחאה שנאסר להשמיעו ב-1970, הפך כעבור שתי מלחמות וחתימת חוזי שלום עם שתיים ממדינות ערב, לסמל קנוני בחוגים רחבים בציבוריות הישראלית.

בשיחה שהתקיימה באולם "צוותא" בתל-אביב ב-22 באפריל 1970, סיפר גולדמן, שבדיון שהתקיים אחרי מלחמת ששת הימים בוועד של יהודי צרפת, שהתגייסו בימי ההמתנה ערב המלחמה, למגבית, לשליחת מתנדבים ולהשמעת זעקה בדעת הקהל למען ישראל – הציע אחד מהם: עכשיו נעשה עלייה. אז קם יהודי חשוב מאוד עם שם גדול, לא רוטשילד, יהודי לא ציוני, אבל אדם שפעל יומם ולילה כדי לסייע לישראל, והכריז – בשום אופן לא, וסיפר לנוכחים: יש לי בן-אח. צרפתי מתבולל, לא יודע יהדות. לפני מלחמת ששת הימים בא אלי בן-האח ואמר – אני רוצה ללכת למלחמה. השבתי – בסדר. ידעתי שהוא יכול ליפול, איש לא ידע שבשישה ימים ננצח וישלחו אותו חזרה הביתה. אבל אם הבחור הזה יבוא וישאל אותי, כדא י לי לעלות לישראל, אומר לו – בהחלט לא. ישראל זו ארץ שכדאי למות בשבילה, אבל לא כדאי לחיות בה.[103]

הרטוריקה הגולדמנית מתגלה כאן במלוא תפארתה. כמספר הוא היה אמן. מבחינת הישראלים החיים בארץ, סיפור מעין זה לא עימעם את העובדה, שגולדמן עצמו ביכר לשהות בנכר בימי ה"המתנה" המתוחים ערב מלחמת ששת הימים. בכך לא מוצה העניין. מזווית הראייה של גולדמן, בקוריוז הזה שבו תיבל את דבריו, גולם לוז גישתו, הגלותית – ככלות הכל – בנוגע לחיוניות הסדרת היחסים בין ישראל לשכניה הערבים. גולדמן לא נפגש עם נאצר. האחרון נפטר כעבור חודשים אחדים. הדרמה הפוליטית, הציבורית והתקשורתית שהיתה מתרחשת אילו התקיים המפגש, נותרה עוד אחת מאותן אופציות חמקמקות, הנותרות שוב ושוב בפאתי ההתרחשות ההיסטורית. שקול הכוחות בין הגורמים השונים, איפשר באותה תקופה רק להציג את יוזמת המפגש על סדר היום הציבורי. לא יותר.

ביבליוגרפיה

[1] חיים הרצוג, "שתדלנות ומדיניות", הארץ, 10.4.1970.
[2] "צוות על המשמר בשיחה עם ראש הממשלה גולדה מאיר על בעיות חוץ ובטחון", על המשמר, 10.5.1970.
[3] פריטי המפתח בשחזור הפרשה הם: פרוטוקולים מישיבות הממשלה ב-29.3.1970, 5.4.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן; דן מרגלית, שדר מהבית הלבן, תל-אביב 1971, עמ' 84-96; נחום גולדמן, זכרונות, ירושלים 1972, עמ' 281-282; מרדכי גזית, תהליך השלום 1969-1973, תל-אביב 1984, עמ' 42-52; Raphael Patai, Nahum Goldmann: His Missions to the Gentiles, Alabama 1987, pp. 223-255 (להלן: פטאי, דיפלומטיה); Mordechai Gazit, “The Goldmann Affair – An Invitation to Cairo That Never Was”, in: Israeli Diplomacy and the Quest For Peace, London 2002, pp. 79-89 (להלן: גזית, פרשת גולדמן); ש. נקדימון, "גולדמן: 'אילו הייתי נפגש עם נאצר, כך הייתי מדבר אליו'", ידיעות אחרונות, 7.4.1970; אדוין איתן, ""מקור יודע-דבר בפריז, שעמד מאחורי 'פרשת המסע', מוסר: 'מצרים תבעה שגולדמן לא יבוא רק לשמוע – אלא יביא תכנית'", ידיעות אחרונות, 8.4.1970; יוסף חריף, "'רק תאמרי שאת מסכימה ואני נוסע מחר לטיטו, חוזר לירושלים ויוצא לקהיר'", מעריב, 10.4.1970; שיחה בין עורך העיתון על המשמר, יעקב עמית, לבין נחום גולדמן, אולם "צוותא" בתל-אביב, 22.4.1970, ארכיון המדינה (להלן: א"מ), א/7054/19; "גילוי דעת של גולדמן: ג. מאיר אימצה ידיעות שאינן מדוייקות", הארץ, 24.4.1970.
[4] ד"ר ה. רוזנבלום, "בשחור-לבן", ידיעות אחרונות, 10.4.1970; מרגלית, שדר מהבית הלבן, עמ' 83.
[5] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 26.5.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1864.
[6] מכתב גולדמן ליעקב הרצוג, 20.8.1967, הארכיון הציוני המרכזי (להלן: אצ"מ), Z6/1148. יתכן, וזו השערה בלבד, שעל רקע זה ניגש גולדמן לחבר את המאמר שלימים עתיד להתפרסם בפוריין אפיירס, בסמיכות זמנים ליוזמת המפגש עם נאצר. גולדמן העיד כי המאמר היה מונח אצלו כמעט שנתיים לפני שמסר אותו לפרסום. פרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073.
[7] ישראל נוימן, "יש אלטרנטיבה, ויש להבהירה לעם", דבר, 2.1.1970.
[8] האיבה ארוכת השנים שרחשו במשרד החוץ לגולדמן, משתקפת במברק של משה ביתן, אז מנהל מחלקת ארצות הברית במשה"ח, לשגריר ישראל בארה"ב, אברהם הרמן, ביוני 1965, שבו הוא דיווח על שיחתו עם שגריר ארה"ב בישראל, וולוורת' ברבור (Barbour), שסיפר לו כי הוא עומד להיפגש כעבור ימים אחדים עם גולדמן, אותו הוא מעריך ומחבב. ביתן בתגובה שאל את ברבור האם הוא רואה דברים של ממש בהערותיו החוזרות ונשנות של גולדמן, "שיש צורך ב'יוזמות' במגענו עם הערבים". ברבור הסכים עמו שעל ממשלת ישראל לדאוג לביטחון המדינה ולבעיות היום-יום "אך טוב שקיים מנהיג יהודי שרואה הדברים לטווח ארוך יותר, טוב שאישיות כזאת פועלת ומשמיעה את דעתה". ביתן סיפר להרמן כי הוא נמנע מלומר לברבור את "שהיה על דל שפתי: שקשה לדעת עם נ. גולדמן באמת מייצג את היהדות העולמית ואם דבריו מכוונים לפרסומת או למטרה אחרת...". הוא פסק: "לי אישית ברור שנ. גולדמן עושה לנו שירות דב, מה שמצער, שאיננו יכולים תמיד להתגונן בפני מהלך זה כראוי, כי מדובר כאן על פעולה שנעשית מאחרי גבנו". מברק ביתן להרמן, 24.6.1965, א"מ, ג/6689/18.
[9] מכתב גולדמן ללוי אשכול, 5.4.1968, אצ"מ, Z6/1151; "סנאטור פולברייט: ד"ר גולדמן ביקש שאפעל ל'מיתון ישראל'", מעריב, 3.4.1968; "ד"ר גולדמן: שוחחתי עם פולברייט לא לפרסום, דיווחתי להנהלת הסוכנות", מעריב, 10.4.1968.
[10] מכתב משה ביתן לשר החוץ, 4.4.1968, א"מ, חצ/4155/6; מכתב משה ריבלין לאבא אבן, 15.4.1968, שם; מכתב מיכאל אליצור לשגריר בוושינגטון, 16.4.1968, שם.
[11] מ. ד. [מערכת דבר], "הסרת מועמדותו של ד"ר גולדמן", דבר, 9.4.1968.
[12] קיסינג'ר היה ידיד משפחתי של גולדמן בשנים האחרונות, שכן בנו של גולדמן, גווידו, עבד עמו באוניברסיטת הרווארד. גולדמן אף התגאה כי אמו של קיסינג'ר עשתה אצלו קייטרינג בניו-יורק. על רקע פעילותו של גולדמן, שנראתה כחותרת תחת סמכות "מועדון הנשיאים" כגוף היציג של יהדות ארצות-הברית, תבע השגריר בוושינגטון, יצחק רבין, שישראל תחדל לסייע כספית לגולדמן ותצר את פעולות הקונגרס היהודי העולמי. ראו מברק מאת גולדה מאיר לולטר איתן בפריס, 21.3.1969, מברק איתן למאיר, 23.3.1969, מברק ארגוב למשה"ח, 3.4.1969, מברק רבין למשה"ח, 25.4.1969, א"מ, א/7054/19.
[13] מכתב גולדמן לגולדה, 14.2.1966, אצ"מ, Z6/1146.
[14] אברהם רותם, "'דיין ואבן הסכימו שאסע לנאצר'", מעריב, 9.4.1970; דברי גולדמן בפרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073.
[15] תום שגב, "השגותיו של ד"ר גולדמן על מדיניות הממשלה", על המשמר, 9.1.1970 [הדגשה שלי – מ"ח]. ראו גם, מכתב המחאה של גולדמן על מה שפורסם בראיון זה (בנושאים אחרים שאינם מענייננו כאן) ותגובתה המתנצלת של מערכת העיתון, "הבהרות ד"ר גולדמן לראיון ב'על המשמר'", על המשמר, 11.1.1970. שגב דיווח על פרטי שיחה אישית לה האזין באקראי אגב המתנה לראיון, אותה ניהל גולדמן עם השר משה חיים שפירא, במהלכה הוא כינה את הנרי קיסינג'ר "מיין אינטימער פריינד".
[16] נוימן, "יש אלטרנטיבה, ויש להבהירה לעם", דבר, 2.1.1970.
[17] דברי גולדמן בישיבת מזכירות מפ"ם, 22.4.1970, ארכיון השומר הצעיר, 63.90 (1); דברי גולדמן בפרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073; Nahum Goldmann, "The future of Israel", Foreign Affairs, April 1970, Vol. 48, No. 3, pp. 443-459 (להלן: גולדמן, עתידה של ישראל) [החוברת בה פורסם המאמר הופיעה בחודש מארס אך נושאת את התאריך של חודש אפריל].
[18] מכתב גולדמן לגולדה מאיר, 11.2.1970, אצ"מ, Z6/2394. לאחר שגולדה נענתה עקרונית לבקשתו, פנה גולדמן לאריה אליאב, מזכ"ל מפלגת העבודה, בבקשה שיתאם את הפגישה לסוף מארס או לתחילת אפריל. מכתב גולדמן לאליאב, 2.3.1970, אצ"מ, Z6/2393.
[19] ראו מכתב גולדמן לגרשום שוקן, 11.2.1970, אצ"מ, Z6/2395. גולדמן היסס תחילה האם לחשוף את השקפותיו בפני חוג מוזמנים באוניברסיטת תל-אביב או באמצעות סימפוזיון בהארץ. ראו מכתב גולדמן לעמוס אילון, 5.2.1970, אצ"מ, Z6/2393.
[20] ראו מכתבים בנושא זה מאת ג'ו גולן ונחום גולדמן, באצ"מ, Z6/1612 (הציטטה היא ממכתב גולדמן לגולן מ-20.5.1957). ראו גם, פטאי, דיפלומטיה, עמ' 207-220; Mordechai Bar-On, In Pursuit of Peace: A History of the Israeli Peace Movement, Washington 1996, pp. 19-20 (להלן: בר-און, בחיפוש אחר שלום)
[21] לתרשומות גולדמן על שיחותיו עם טיטו בספטמבר 1967 ובמאי 1968, ראו, אצ"מ, Z6/2720.
[22] מכתב דיין לגולדמן, 5.6.1968, אצ"מ, Z6/1151 [הדגשה במקור].
[23] מכתב גולדמן לאשכול, 10.10.1968, אצ"מ, Z6/1151. גולדמן חזר על האימרה בפומבי במסיבת העיתונאים שקיים בעקבות חשיפת יוזמת המפגש עם נאצר. ראו, רותם, "'דיין ואבן הסכימו שאסע לנאצר'", מעריב, 9.4.1970.
[24] למעורבות הרוסית בפרשה, באמצעות השגריר דוברינין, ראו גיל קיסרי, "פאריס: מוסקווה עומדת מאחורי הפרשה", מעריב, 7.4.1970.
[25] מכתב קפלן לגולדמן, 5.12.1969, אצ"מ, Z6/2720 (תודתי לרחל ארבל שהפנתה את תשומת לבי למכתב זה).
[26] מברק רון למשה"ח, 8.4.1970, א"מ, א/7054/19; איתן, "'מקור יודע-דבר בפריז'", ידיעות אחרונות, 8.4.1970; "גילוי דעת של גולדמן: ג. מאיר אימצה ידיעות שאינן מדוייקות", הארץ, 24.4.1970. למעורבותו של קפלן כאיש קשר בין השגריר היוגוסלבי בפריס לגולדמן, ראו פטאי, דיפלומטיה, עמ' 226, עמ' 301 הערה 60. לגירסת ריאד, ראו גזית, פרשת גולדמן, עמ' 86.
[27] שם. בסמיכות זמנים המעוררת תחושה ברורה של ניסיון לדיס-אינפורמציה ומגמה לגונן על מקורות וקשרים, פורסמו שתי גרסאות שונות בנוגע לתנאי המפגש ב-7-8 באפריל, משני מקורות המקורבים לגולדמן בפריס ושהיו בסוד המגעים – אם כי לא ברור עד כמה היו מעורבים באורח אינטימי בכל שלבי הגישושים. לפי גרסת אריק רולו שפורסמה בעיתון לה-מונד, נאצר העמיד שלושה תנאים למפגש: ביקור פומבי, אישור ממשלת ישראל והתחייבות שגולדמן ימסור את דעותיו האישיות בענין השכנת השלום. גזית, תהליך השלום, עמ' 45, עמ' 51 הערה 7. לפי גרסת ארמאן קפלן, ש"מסר בסוד את 'גירסת האמת' הבאה" לשגריר בפריס, איתן, התנאים למפגש היו: הדברים יישמרו בסודיות גמורה, גולדמן יבוא בהסכמת ממשלת ישראל ויביא הצעה קונקרטית. מברק רון למשה"ח, 8.4.1970, א"מ, א/7054/19. במקביל, מסר קפלן את אותו מידע "סודי" לכאורה, לכתב ידיעות אחרונות בפריס, תוך התניה ששמו לא יפורסם, אם כי מנוסח הכתבה ברור לחלוטין שהוא מקור המידע. איתן, "'מקור יודע-דבר בפריז'", ידיעות אחרונות, 8.4.1970. אורי אבנרי ציין בדבריו במליאת הכנסת בעת הדיון על יוזמת גולדמן, כי דיבר "לפני שעה קלה" עם אריק רולו, והלה אמר לו, שנאצר "...דרש מגולדמן שביקורו יבוא בידיעת ראש הממשלה". פרוטוקול ישיבת הכנסת, 7.4.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1593. דברים אלה עומדים בניגוד למה שכתב רולו בלה-מונד. ממגוון הגרסאות של רולו מתבקשת המסקנה, כי מידע הבא ממנו ראוי למנה גדושה של ספקנות.
[28] חילופי מברקים בין איתן לדיניץ [מנהל לשכת רוה"מ], 13.3.1970, 15.3.1970, 18.3.1970, א"מ, א/7054/19.
[29] עדות גולדמן לישעיהו בן-פורת, שיחות, ירושלים 1981, עמ' 36. גם עדות זו אין לקבלה כתיאור האולטימטיבי של פרטי היוזמה שאין בלתו. ההסתמכות עליה בעניין המסוים הזה נעשית בהתבסס על עיון ושקלול של מקורות נוספים הנזכרים במאמר. כך לדוגמא, באותה עדות מספר גולדמן, כי הפגישה עם גולדה בה דיווח לה על היוזמה התקיימה ביום שני וביום רביעי הובא העניין לישיבת הממשלה. בפועל, ידוע, וגם גולדמן ידע, שישיבת הממשלה התקיימה רק ביום ראשון. גולדה הבהירה בדיון שהתקיים בכנסת על היוזמה, כי "לנאצר, כפי שנמסר על-ידי ד"ר גולדמן, היו אך ורק שני תנאים: א) פירסום, זאת אומרת שנאצר שומר לעצמו זכות פירסום; ב) ידיעה או אישור של הממשלה". אין תנאי שלישי [...] הצד השני לא היה מוכן לקבל את ד"ר גולדמן כאיש פרטי. אמת, לא כנציג מוסמך של ממשלת ישראל, אבל לא היה כל דיבור על כך שזה יהיה תנאי שלא יהיה מוסמך. הוא לא נדרש להיות נציג מוסמך, אבל נדרש להביא אתו (לאו דווקא בכתב, אני מתארת לי) ידיעה שממשלת ישראל, או בידיעתה או באישורה, ממשלת ישראל או ראש הממשלה (אין פה כל הבדל) [...]". פרוטוקול ישיבת הכנסת, 7.4.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1584, 1586. ראו גם, "'מעריב' שואל – ראש הממשלה משיבה", מעריב, 20.4.1970.
[30] לזיכרונותיו של חמרוש, ראו: יוסי אמיתי, מצרים וישראל – מבט משמאל: השמאל המצרי והסכסוך הערבי-ישראלי 1947-1978, ישראל 1999, עמ' 222-223. גולדמן כתב לשבתי טבת בנוגע להזמנה: "לא שמת לב, אולי, שהתנאי הראשון של נאצר להזמנה – לו היתה באה – היה שראש ממשלת ישראל תדע על כך". מכתב גולדמן לטבת, 14.4.1970, אצ"מ, Z6/2395.
[31] גולדמן, זכרונות, עמ' 286. ביטוי לאופי היחסים בין גולדמן לדיין, ולא פחות מכך לאופיים האישי, נחשף במכתבים רבי-חן שהחליפו השניים בעיצומה של הסערה סביב יוזמת גולדמן. ב-2.4.1970 כתב דיין לגולדמן: "רוב תודות על כסא העור – באמת לא היית צריך לעשות זאת, אבל בדיעבד – אני נהנה מכך. במציאות הישראלית אינני חושב ש-power corrupto אבל 'כסאות' – בהחלט כן – בכל המפלגות, בכל הממשלות ובכל הגילים וארצות המוצא (כולל צברים), אלא שאם כבר להיות corrupted בענייני כסאות, אז לפחות לעשות זאת על כסא דה-לוקס!" לרגל חג הפסח, כתב דיין לגולדמן ב-26.4.1970: "דיברתי אתך על חפצי עתיקות מהאזור – שאינם כלי זכוכית. רצוף בזה גרזן ברונזה שנמצא בצפון ירדן. הוא שייך לתקופת האבות (אף-על-פי שאינני בטוח שאברהם אבינו השתמש בו), והיה אחד מארבעת כלי הנשק העיקריים! חרב – לקרב פנים אל פנים. חנית – לזריקה ממרחק. קשת וחצים (הארטילריה). והגרזן – להבקיע את כובע השריון שעל ראש האויב. אקווה שתמצא בו עניין". גולדמן השיב לדיין ב-29.4.1970: "קבלתי את מכתבך עם הגרזן והנני מודה לך מאוד על המתנה היפה. אני מחשיב אותה על ערכה וגם מפני שהיא נתונה לי על ידיך. אם אחליט פעם לעשות כפי עצתך ולאסוף עתיקות, אשתמש ברצון בהבטחתך להיות לי ליועץ, ואני מתחייב לקבל את דעותיך בשטח זה ללא התנגדות וללא הסתייגות". אצ"מ, Z6/2393.
[32] שלמה נקדימון, "גולדמן: נאצר הסכים שאכנס בדרכון ישראלי", ידיעות אחרונות, 8.4.1970.
[33] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 7.4.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1600.
[34] מכתב גלילי לגולדה, 7.8.1969, ארכיון יד טבנקין (להלן: אי"ט), אק"מ, חטיבה 15-גלילי, מיכל 32, תיק 4.
[35] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 31.3.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1485.
[36] מכתב גולדמן לאבן, 31.7.1970, מכתב אבן לגולדמן, 11.8.1970, מכתב גולדמן לאבן, 27.8.1970, אצ"מ, Z6/2393. ראו גם מכתב אבן לגולדמן, 4.7.1969, אצ"מ, Z6/2370.
[37] מכתב גולדמן לאבן, 31.7.1970, אצ"מ, Z6/2393.
[38] מכתב אבן לגולדה, 27.3.1970, א"מ, א/7434/11 [הדגשה במקור – מ"ח].
[39] מרדכי בנטוב, "השגיאה הגדולה של ממשלת ישראל", ידיעות אחרונות, 17.4.1970; שבתי טבת, "מהומה על מאומה", הארץ, 9.4.1970.
[40] הביטוי שאול מכותרת מאמרו של שלום רוזנפלד, "אייבי נתן בצילינדר", מעריב, 10.4.1970.
[41] גזית, תהליך השלום, עמ' 49.
[42] "אלון: ישראל מקיימת גישושי-שלום סודיים", דבר, 10.4.1970; נסים קיויתי, "'אובזרבר': נאצר עשוי להיפגש עם אלון – בזכות טיטו", ידיעות אחרונות, 12.4.1970; אריה צימוקי, "'אם ירצה נאצר להיפגש עם מנהיג ישראלי – יהיה זה אלון'", ידיעות אחרונות, 17.4.1970; "אלון בפגישה עם תלמידי שמיניות", הארץ, 6.5.1970. לדרר הגיע ארצה בתחילת מאי. ראו, יוסף חריף, "ד"ר גולדמן בשיטתו: התלונן באזני הערבים על מדיניותה 'צרת המוחין' של ישראל", מעריב, 5.5.1970 [הדיווח בנושא מאת רחל פרימור, שולב במסגרת כתבתו של חריף].
[43] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 7.4.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1572-1573, 1586.
[44] דן מרגלית, "המבוכה בירושלים", הארץ, 7.4.1970. השוו לגרסה אותה הביא מרגלית בספרו, שדר מהבית הלבן, עמ' 89. לזיהויו של פרס כמי ששוחח עם מרגלית תחת שם הקוד "משקיפים ניציים", ראו בהמשך המאמר.
[45] אברהם רותם, "דיין: רק הממשלה תקבע מי מייצג אותה", מעריב, 7.4.1970. דיין הביע דעה זו גם יום קודם לכן, בישיבת הממשלה.
[46] ראו למשל, אריה צימוקי, "שרשרת של מישגים טאקטיים בפרשת גולדמן", ידיעות אחרונות, 12.4.1970. ביטוי כעוס למציאות זו הושמע על-ידי מרדכי בנטוב, שכתב: "חלק גדול מהציבור שלנו הוא כנראה מטומטם לחלוטין. ככל שהוא מסוגל יותר למחשבה עצמית, הוא פחות ופחות מבין את מדיניות הממשלה. עוד פחות הוא מבין את הודעותיה הרשמיות". בנטוב, "השגיאה הגדולה של ממשלת ישראל", ידיעות אחרונות, 17.4.1970.
[47] גולדמן, זכרונות, עמ' 282-283.
[48] מירון מדזיני, היהודיה הגאה: גולדה מאיר וחזון ישראל, ירושלים 1990, עמ' 392.
[49] פרוטוקול מישיבת הממשלה, 29.3.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן [הדגשה שלי – מ"ח];
[50] שם. ראו גם, בן-פורת, שיחות, עמ' 77. גולדה כינתה את החלק שניסח דיין: "החלק החמור יותר". '"מעריב' שואל – ראש הממשלה משיבה", מעריב, 20.4.1970. כוונתה היתה שבעוד שגלילי סייע לרכך את נוסח ההחלטה, ניסח דיין את חלקה העיקרי, הנגטיבי, שביטא בפועל את החלטת הממשלה לטרפד את היוזמה על הסף.
[51] מכתב מיכאל ארנון, מזכיר הממשלה, לראש הממשלה, 30.3.1970, א"מ, א/7434/11. ארנון ציין כי "ההחלטה הנ"ל לא נרשמה בפרוטוקול הממשלה מפאת אופייה הסודי והינה שמורה במזכירות הממשלה".
[52] ד"ר נחום גולדמן, "מדיניות החוץ של ישראל", הארץ, 2.4.1970, 3.4.1970, 5.4.1970 (מכאן הציטטה), 6.4.1970, 8.4.1970, 9.4.1970. לגבי ירושלים, דגל גולדמן במתן אוטונומיה ואדמיניסטרציה מיוחדת לעיר, תוך הבטחת הרוב היהודי בה, השארת הבירה בחלק החדש של ירושלים ופיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים.
[53] פרוטוקול מישיבת הממשלה, 5.4.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן [הדגשה שלי – מ"ח]. בישיבה דווח כי ב-3 באפריל פנה נציג לה-מונד לפקידי ממשלה בכירים כדי לברר מה קרה. ב-5 באפריל עמדה להידפס ידיעה במעריב ובידיעות אחרונות (משמע ב-4 באפריל, קיבלו את החומר, או שמא ב-3, יום שישי, אחרי שיצא העיתון). למרות שגולדמן הוחזק כמדליף הידיעה על הפרשה, הוא התמיד להכחיש זאת בתוקף. ראו גם, פטאי, דיפלומטיה, עמ' 233, 237-238; מרגלית, שדר מהבית הלבן, עמ' 90-92.
[54] פרוטוקול מישיבת הממשלה, 29.3.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן.
[55] "ההודעה הרשמית", דבר, 6.4.1970.
[56] מ. ד. [מערכת דבר], "דרושה הבהרה מלאה", דבר, 6.4.1970.
[57] חגי [חיים גורי], "הקוץ והכפפה", למרחב, 8.4.1970. ראו גם, רוזנפלד, "אייבי נתן בצילינדר", מעריב, 10.4.1970.
[58] פרוטוקול אסיפת סיעה, 6.4.1970, ארכיון מפלגת העבודה, 11-7-1; "ג. מאיר לגולדמן: 'תהום בינך וממשלת ישראל'", דבר, 9.4.1970. באסיפת הסיעה שנזכרה לעיל, נדון המצב ביישובי הספר לפני שגולדה הציגה את יוזמת גולדמן, ומכאן נבעה הזדקקותה הנסערת למחרת לדוגמא זו בדברים שהטיחה נגד גולדמן. היעדרות גולדמן מהארץ בימי מלחמת ששת הימים נזקפה לחובתו פעמים רבות, גם ללא קשר ליוזמת המפגש עם נאצר. ראו למשל, שלום רוזנפלד, "השאנסה האחרונה", מעריב, 21.6.1968; חילופי מכתבים בין רוזנפלד לגולדמן בעקבות מאמר זה24.6.1968, 25.6.1968, 10.7.1968, אצ"מ, Z6/1151; שגב, "השגותיו של ד"ר גולדמן על מדיניות הממשלה", על המשמר, 9.1.1970.
[59] אייל כפכפי, "פסטיבל גולדמן: מה אומרת חברת מעוז-חיים על פרשת גולדמן", רמזור, חוב' מס' 4, יוני 1970, עמ' 18-19.
[60] למשל: נקדימון, "גולדמן: 'אילו הייתי נפגש", ידיעות אחרונות, 7.4.1970; אברהם רותם, "'דיין ואבן הסכימו שאסע לנאצר'", מעריב, 9.4.1970; ראו גם מקורות בהערה מס' 21.
[61] "סקר בזק שנערך ב-6.4.1970 בעקבות החלטת הממשלה בעניין ד"ר גולדמן, מוגש לשר יגאל אלון", 9.4.1970, א"מ, א/7054/19. המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית ערכו את הסקר. רואיינו בו 145 איש בעלי טלפון. הנסקרים נבחרו באורח מקרי מתוך משתתפי מדגם רחב יותר (כ-2000 איש) בקרב האוכלוסייה היהודית העירונית הבוגרת, שנטלו חלק בסקר שוטף של דעת קהל והתנהגות הציבור שנהג המכון למחקר חברתי שימושי לערוך מידי ארבעה חודשים.
[62] "המפגינים קראו: 'תנו שאנס לגולדמן'", מעריב, 9.4.1970. על פעילותם של "חסידי השלום" באותה עת, ראו: בר-און, בחיפוש אחר שלום, עמ' 56-58.
[63] Editorial, The New York Times, 9.4.1970
[64] מברק רבין למשרד החוץ, 15.4.1970, א"מ, א/7434/11;De Borchgrave, “Israel: Criticism From Within,” Newsweek, 20.4.1970, pp. 12-14
[65] מברק רבין למשרד החוץ, 13.4.1970, מברק אבן לרבין, 15.4.1970, א"מ, א/7434/11. אבן הודיע לגולדמן ב-21.10.1970, שהוחלט להאריך את תוקף דרכונו הדיפלומטי, אצ"מ, Z6/2393.
[66] מברק מדיניץ לרבין וארגוב, 14.4.1970, א"מ, א7434/11/.
[67] מברק אהרון רמז, השגריר בלונדון, למשה"ח, 14.4.1970, מברק אבן לרבין, 15.4.1970, מברק אבן לשגריר איתן בפריס, 15.4.70 [מכאן הציטטה], מברק דיבון לרמז, 16.4.1970, א"מ, א/7434/11.
[68] אמיתי, מצרים וישראל, עמ' 223-224; שמואל שגב, "קאהיר: הידיעות על הזמנת גולדמן ע"י נאצר – בדויות ומשוללות יסוד", מעריב, 7.4.1970; "'אהרם': גולדמן המציא את סיפור ההזמנה ע"י נאצר", מעריב, 8.4.1970; "האמרוש [כך במקור]: לא נפגשתי עם גולדמן", למרחב, 9.4.1970.
[69] לכתב מעריב בפריס, גיל קיסרי, סיפר רולו כי "האישיות המצרית שקיימה מגעים עם גולדמן – לא קשורה להזמנה", מעריב, 8.4.1970. כך גם דיווח באותו יום גולדמן לראשי מפלגת הליברלים העצמאיים. מ. שמריהו, "ראשי ל"ע התרשמו: הזמנת נאצר לגולדמן – רצינית", מעריב, 8.4.1970.
[70] מכתב גולדמן לבן-גוריון, 9.6.1970, אצ"מ, Z6/2393.
[71] למשל, "בן-גוריון: היו מגעים סודיים עם מצרים", על המשמר, 28.4.1970; ידיעה שפורסמה בסנדי טלגרף, לפיה ב-1963 נאצר הציע להיפגש עם בן-גוריון והתחרט. "נאצר הציע פגישה לבן-גוריון – והתחרט", מעריב, 10.5.1970. ראו גם, מרגלית, שדר מהבית הלבן, עמ' 89.
[72] פרוטוקולים מישיבות הממשלה ב-29.3.1970, 5.4.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן (הציטטה היא מהישיבה השנייה).
[73] מרגלית, "המבוכה בירושלים", הארץ, 7.4.1970.
[74] בנקו אדר, "כשנאצר כתב מכתבים אל 'אחי שרת'", חותם – מוסף על המשמר, 17.4.1970.
[75] פרוטוקולים מישיבות הממשלה ב-29.3.1970, 5.4.1970, ארכיון פרטי – מאיר חזן (הציטטה היא מהישיבה השנייה).
[76] משה דיין, "מול הכפפה הרוסית שנזרקה", מעריב, 8.5.1970 [הדגשה שלי – מ"ח].
[77] ארכיון השומר הצעיר, 21.7-95 (3).
[78] מכתב אלון לחותמי "מכתב השמיניות", 16.4.1970, אי"ט, אק"מ, חטיבה 15 – יגאל אלון, מיכל 21, תיק 4.
[79] "צוות על המשמר בשיחה עם ראש הממשלה גולדה מאיר על בעיות חוץ ובטחון", על המשמר, 10.5.1970. דברי ברטה חזן פורסמו בהחינוך המשותף, חוב' 6 (63), אוגוסט 1967, עמ' 1.
[80] י. אשל, "...'ושמיניסטים' של תש"ל", מעריב, 10.5.1970. ראו גם, עוזי בנזימן, "שלום צריך שייראה ולא רק שייעשה", הארץ, 30.4.1970, 1.5.1970; אריה נשר, "תלמידי שמיניות בחיפה וברמת-גן נגד מכתב הירושלמים לגב' מאיר", הארץ, 1.5.1970; עדה אושפיז, "משאל הארץ בשתי כיתות י"ב בתיכון חדש בתל-אביב", הארץ, 11.5.1970.
[81] מכתב שמחה דיניץ לאלון וגלילי, 3.5.1970, אי"ט, אק"מ, חטיבה 15-אלון, מיכל 21, תיק 4. עם ראשי השמיניסטים נמנה גם שמואל שם-טוב, בנו של ויקטור שם-טוב, שהיה שר בממשלה מטעם מפ"ם. האחרון כתב לימים: "ראש הממשלה ברוב חשדנותה היתה בטוחה ששר הבריאות שלה "בישל" לה את כל ענין המכתב שהופנה אליה אישית (לי נודע על יוזמת השמיניסטים מהעיתונות...)". ויקטור שם טוב, אחד מהם, דליה 1997, עמ' 55.
[82]גולדמן, "עתידה של ישראל", פוריין אפיירס, אפריל 1970, עמ' 443-459; פרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073. ראו גם תגובתו של מרדכי בר-און על מאמרו של גולדמן, "ד"ר גולדמן ו'עתידה של ישראל'", מעריב, 1.5.1970, 3.5.1970.
[83] דברי גולדה בפגישת שלוחת הנגב של החוג הרעיוני המרכזי של "בית ברל" במפלגת העבודה, דבר, 22.4.1970. עוד על דעותיו של גולדמן בעניין הנייטרליזציה, ראו למשל, נחום גולדמן, ישראל לאן?, ירושלים ותל-אביב 1976.
[84] אליעזר ליבנה, "גישה מיסטית אל המולדת", הארץ, 7.5.1970.
[85] "הנשיא זלמן שזר על חופש הדיבור", הארץ, 8.5.1970.
[86] למשל, "פגישת נכבדים ערביים עם גולדמן נסתיימה באכזבה הדדית", דבר, 29.4.1970; חריף, "ד"ר גולדמן בשיטתו: התלונן באזני הערבים על מדיניותה 'צרת המוחין' של ישראל", מעריב, 5.5.1970.
[87] "גולדמן: אין ספק שהממשלה רוצה בשלום, הארץ, 3.5.1970; אברהם רותם, "ד"ר גולדמן: 'אמרתי לאשתי: בעלך מתחיל לשעמם אותי'...", מעריב, 5.5.1970; דברי גולדמן בפרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073; יורם שדה, "התפכחות מהאמונה ברצון ישראל בשלום", הארץ, 19.4.1970. ראו גם המכתבים ששלח משה סנה לשדה בעקבות מאמרו: מתתיהו מינץ (עורך), משה סנה: כתבים, 1966-1972, תל-אביב 2002, כרך ה, עמ' 348-353.
[88] "גולדמן היחיד שלא התרגש", ראיון של יהושע תדמור עם נחום גולדמן, למרחב, 10.4.1970.
[89] הקשר התבטא למשל בבקשה של גולדמן מויינברג, שיאתר סטודנט או עיתונאי, שיאסוף הצהרות של חברי ממשלה, כגון אשכול, גולדה, אבן וכדומה, על סוגיות מדיניות שונות. מכתב גולדמן לוינברג, 26.7.1970, אצ"מ, Z6/2395.
[90] חנוך לוין, "מלכת האמבטיה", מה איכפת לציפור, תל-אביב 1987, עמ' 88.
[91] אמנון רובינשטיין, "מלכת האמבטיה עירומה", הארץ, 4.5.1970 [הדגשה במקור – מ"ח].
[92] ברכת אלון בועידת הסופרים, 15.4.1970, אי"ט, אק"מ, חטיבה 15 – יגאל אלון, מיכל 21, תיק 4.
[93] [יעקב] טלמון, "מעז יצא מתוק", הארץ, 1.5.1970; מכתב ישעיהו וינברג לגולדמן, 17.5.1970, אצ"מ, Z6/2395. לעניין ה"אין ברירה", ראו גם, שבתי טבת, "הפתרונות לקיומנו והיכולת לחיות איתם", הארץ, 30.4.1970. על המצב הצבאי באותה עת, ראו: Yaacov Bar-Siman-Tov, The Israeli-Egyptian War of Attrition, 1969-1970, New York 1980, pp. 151-159
[94] מברק גזית לרבין וארגוב, 29.5.1970, א"מ, א/7054/19. ראו גם, משה ביתן, "הדיפלומטיה הפרטית של ד"ר נחום גולדמן", מעריב, 1.5.1970.
[95] מכתב גולדמן לדיין, 10.6.1970, מכתב דיין לגולדמן, 14.6.1970, אצ"מ, Z6/2393.
[96] המפגש התקיים בתיווכו של ז'אן דניאל, עורך השבועון הצרפתי נובל אובזרוואטר. מברק מהשגרירות בפריס למשרד החוץ, 28.6.1970, א"מ, א/7054/19. גולדמן דיווח לדיין ולגולדה בנוגע להצעה לפגוש את ערפאת. דיווח דב שיאון למשה דיין, 25.6.1970, שם; מכתב גולדמן לגולדה, 30.6.1970, אצ"מ, Z6/2394. גולדה השיבה לגולדמן ב-20.7.1970: "...אני מודה שקצת הופתעתי על שהנך פונה אלי שוב בענין דומה ובאותה הצעה שאקבל הכרעה בעצמי מבלי להביא את הדבר בפני הממשלה. עלי להגיד לך ולחזור על מה שאמרתי לך בענין הקודם שאינני רואה עצמי מוסמכת לקבל החלטות כאלה על דעת עצמי. אבקשך על-כן כי בכל שאלה מעין זו הדורשת את החלטת הממשלה תפנה אלי באופן רשמי. אינני יכולה לשמש כתובת פרטית בעניני המדינה". גולדמן השיב לגולדה ב-24.7.1970: "לא התכוונתי כלל שתפני לממשלה. ואם אינך רוצה להביע דעה פרטית – והנני מבין זאת – אקבל את עמדתך. בין כך ובין כך אינני חושב שדבר מה יצא מהצעת מלך מרוקו אלי". שם.
[97] מכתב גולדמן לגולדה, 4.1.1972, אצ"מ, Z6/8680; מכתב גולדמן לטיטו, 30.12.1971, אצ"מ, Z6/2720; גיל סדן, "גולדה מאיר: אישרתי לגולדמן נסיעה למצרים – אך מהומה לא יצא מכך", ידיעות אחרונות, 15.2.1972.
[98] ביטוי אופייני לכך בא מנציג מובהק של דור ילידי הארץ, יגאל אלון, שפסק כי גולדמן צריך היה לקבל את הסכמת ראש-הממשלה "בטרם הרחיק לכת בגישושיו ובשתדלנותו". אליהו אגרס, "ראיון עם סגן ראש הממשלה, יגאל אלון", דבר, 20.4.1970.
[99] רותם, "'דיין ואבן הסכימו שאסע לנאצר'", מעריב, 9.4.1970; דברי גולדמן בפרוטוקול הנהלת הסוכנות היהודית, 29.4.1970, אצ"מ, S100/1073.
[100] ח. יעד, "גולדמן מוותר ללא קרב", מעריב, 9.4.1970.
[101] יוסף חריף, "עימות – האם צריך היה להסכים שגולדמן יסע לנאצר?", מעריב, 7.4.1970. ראו גם, אליהו ששון, "שטחים תמורת שלום-אמת", הארץ, 26.4.1970.
[102] פרוטוקול ישיבת הכנסת, 7.4.1970, דברי הכנסת, כרך 57, עמ' 1588.
[103] שיחה בין עורך על המשמר, עמית, לבין גולדמן, אולם "צוותא" בתל-אביב, 22.4.1970, א"מ, א/7054/19.
 

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X