צירה במוסקבה

צירה במוסקבה

"כמו שהיה בתכניתנו תחילה, הלכנו בראש השנה לבית הכנסת. כולנו - הגברים, הנשים והילדים של הצירות - לבשנו את בגדי החמודות שלנו, כיאה ליהודים בחג יהודי. אבל הרחוב שמול בית הכנסת השתנה. עכשיו היה מלא אנשים, צפופים כמו סרדינים, מאות על מאות, מכל הגילים, ובהם קצינים וחיילים של הצבא האדום, בני נוער ותינוקות בזרועות הוריהם. כרגיל היו כ-2,000 יהודים באים לבית הכנסת בחגים, אבל עכשיו המתין לנו המון של קרוב ל-50,000 איש. לא יכולתי לתפוס מה קרה - אף לא מי האנשים האלה. ואחר כך נפתחו עיני לראות. האם באו - היהודים האמיצים והטובים הללו - כדי להיות איתנו, להפגין את תחושת הקרבה שלהם ולחוג את הקמתה של מדינת ישראל.

"בתוך שניות ספורות הקיפו אותי, כמעט נשאו אותי על כפיים ממש, כמעט מעכו אותי ושוב ושוב היו קוראים בשמי. לבסוף פינו לי דרך, והניחו לי להיכנס לבית הכנסת. אבל גם שם נמשכה ההפגה. בעזרת הנשים היה מישהו ניגש אלי כפעם בפעם, נוגע בידי, מלטף את שמלתי או אפילו מנשק אותה, בלי נאומים ומצעדים, ובעצם בלי מילים כלל, היו יהודי מוסקבה מוכיחים את רצונם העמוק, ואת הצורך שלהם, להשתתף בנס הקמתה של המדינה היהודית, ואני הייתי בשבילם סמל של המדינה."

מקור:
מאיר גולדה, צירה במוסקבה, חיי, ספריית מעריב, 1975, עמ' 186-179.

לקריאת הפרק (קובץ PDF)

 

 

X