אחרונה, ראשונה, יחידה: מזכירת המפלגה גולדה מאיר

אחרונה, ראשונה, יחידה: מזכירת המפלגה גולדה מאיר

מאת: חזן מאיר, ד"ר

תאריך: 30.04.2009 

מבוא

תפקיד מזכיר המפלגה היה משרה פוליטית בעלת חשיבות בקורות מפא"י. תפקיד זה התקיים במפלגה לאורך 38 שנות קיומה, מ-1930 ועד שהגיעה לקץ דרכה ב-1968, עם הקמת מפלגת העבודה. למעלה מעשרים פוליטיקאים בכירים יותר ובכירים פחות כיהנו בתפקיד, עתים כשלב במסלול הפוליטי ועתים כשיבוץ זמני כדי לאייש לשעה את המשרה שהתפנתה עקב שינויים פרסונליים במערכת הפוליטית או בשל אילוצים חולפים. כהונה זו היתה לא אחת מעין מקפצה בקידום אל עבר משרות בכירות יותר, אך פעמים היא היתה פסגת המעורבות בחיים הפוליטיים. במידת משקלה וחשיבותה של משרת מזכיר המפלגה בחיים הציבוריים חלו לאורך השנים תנודות רבות. אלה נגזרו הן ממצבים פוליטיים משתנים, הן ממעמדה של מפא"י בימים שקדמו להקמת המדינה ובאלה שבאו בעקבותיה, והן מיחסי הכוחות הפנימיים בין גורמים מגוונים בספקטרום הפוליטי של מפא"י. המפלגה הוקמה מראשיתה בתורת גוף השואף לאגד בחיקו שלל מסורות, אינטרסים, קבוצות וחוגים. כיאה למסגרת הרואה עצמה מיסודה כמפלגת המונים רחבים, היתה מפא"י מעין כור היתוך שהטמיע בקרבו ערב רב של אישים אשר מצאו בעשייה פוליטית כר מועדף לפעילות חברתית משמעותית. מכאן גם שעל המזכיר מוטלת היתה המשימה ליצור ולגבש את המפלגה לכלל מערכת בעלת חיוניות ומעורבות מתמשכת במתרחש, תוך חתירה לצרף אליה עוד ועוד קהלים ובה בעת לתת מענה לצורכיהם ולמאווייהם של אלה שמלכתחילה הביעו נאמנות לה. בנסיבות אלה נודעה בתקופות שונות משמעות ייחודית לשאלה מיהי האישיות הממלאת את משרת המזכיר.

רבים מבכירי מפא"י, ובהם אישים כגון ברל כצנלסון, דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, יוסף אהרנוביץ ולוי אשכול, לא מילאו מעולם את משרת מזכיר המפלגה. הם לא ראו בה צומת עיקרית ומכרעת, שהיא הכרחית בטיפוח מעמדם והקריירה הפוליטית שלהם. המגע ההדוק והרצוף עם סניפי המפלגה ועם 'החברים בשטח' לא נחשב עבורם מעולם בבחינת משאת נפש, לבטח בהשוואה לחלופות הביצועיות והרעיוניות שעמדו לרשותם. עם זאת, אישים לא נטולי ערך ועוצמה פוליטית כמו יוסף שפרינצק, יצחק בן-אהרן, פנחס לוביאניקר (לבון), גיורא יוספטל, יוסף אלמוגי ופנחס ספיר מילאו במרוצת הזמן משרה זו, שנחשבה פורמלית כרמה ביותר בהיררכיה המפלגתית, גם אם בפועל היא היתה מראשיתה משנית בחשיבותה לעומת תפקידים אחרים שהיו פתוחים עקרונית בפני חברי מפא"י בהסתדרות הציונית, בהסתדרות העובדים, בוועד הלאומי ובהמשך בממשלת ישראל. משקל יחסי זה נותר בעינו גם כשהוקמה מפלגת העבודה ב-1968 (למעט שתי שנותיה הראשונות), כאשר מפא"י נטמעה בה כציר המרכזי שלה.

גולדה מאיר כיהנה פעמיים בתפקיד מזכירת מפלגה. היא היתה המזכירה השנייה של מפא"י, ולימים תהיה המזכירה האחרונה של מפא"י וכן המזכירה הראשונה של מפלגת העבודה. מאיר היא האישה היחידה ששירתה בתפקיד זה בתולדות מפא"י ומפלגת העבודה לאורך 80 השנים האחרונות, מ-1930 ועד ימינו אלה ב-2009. כהונתה כמזכירת מפא"י בימים הסוערים שבאו בעקבות פרישת בן-גוריון ממפא"י והקמת רפ"י, שבועות ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים והמשא ומתן רצוף המשברים שהוביל לייסוד מפלגת העבודה; היא פרק ידוע בקורותיה של מאיר, הדורש בחינה ועיון ביקורתי. מנקודת המבט של עיסוק בקריירה הציבורית של מאיר, נתפסת תקופה זו כמעין שלב ביניים בתווך בין כהונתה הארוכה כשרת החוץ של ישראל לבין פסגת פועלה הפוליטי כראש הממשלה בשנים 1974-1969, ובכללה השיא הטרגי במלחמת יום הכיפורים. אשר על כן נוהגים לא אחת לפסוח או להמעיט בערכו של שלב ביניים זה.

מאיר כיהנה כמזכירת מפא"י מפברואר 1966 עד ינואר 1968, וכמזכירת מפלגת העבודה בחודשים פברואר – אוגוסט 1968. פרק עלום בתולדותיה ושהמחקר ההיסטורי בן הזמן פסח עליו משום מה, הוא תקופת כהונתה הראשונה של מאיר כמזכירת מפא"י בתחילת שנות השלושים,[1] ובו גם נפתח מאמרנו. כן נתעכב על האינטרמצו שבו היא היתה מועמדת קש לתפקיד זה כחלק מהמהלך הפתלתל שהביא למינויה למשרת שרת החוץ ב-1956, שלדעתי הניח מסד לראייתה במסדרונות מפא"י כמי שעשויה בעיתוי מתאים למלא את תפקיד מזכיר המפלגה. להערכתי, הזיקה בין שלושת האירועים הללו בקורותיה, שלכל אחד מהם נודע משקל סגולי שונה בעיצובם, היא מפתח מרכזי בפענוח השתלשלות הביוגרפיה הפוליטית של מאיר בתנועת העבודה.

מזכירת מפא"י, 1931-1930

מאירסון (מאיר) שירתה כמזכירת מפא"י יחד עם חיים שורר מנובמבר 1930 עד ספטמבר 1931.[2] הצעה למנותה לתפקיד זה 'לחודשים אחדים' הונחה על סדר היום של מזכירות מפא"י ב-2 בספטמבר 1930. ההצעה התקבלה בישיבת המזכירות ב-7 בנובמבר ואושרה במרכז המפלגה ב-27 בנובמבר.[3] הכהונה כמזכיר מפא"י היתה בדרך כלל בצמדים לאורך שנות השלושים, כשהאחד מייצג את אחדות העבודה והאחר את הפועל הצעיר – שתי המפלגות שהתאחדו והקימו את מפא"י בינואר 1930. מאירסון בת ה-32 נבחרה במקומו של זלמן אהרונוביץ (ארן), כחברת אחדות העבודה לשעבר. משרת מזכיר המפלגה היתה באותה עת בעלת אופי מנהלי בעיקרה, ומשקלה הפוליטי היה צנוע. המינוי העיד על השתייכות מאירסון לשורת המנהיגות השלישית בשנותיה הראשונות של מפא"י וביטא את מידת האמון וההערכה שרחשו כלפיה ראשי המפלגה שמוצאם מאחדות העבודה, ובהם בן-גוריון, ברל כצנלסון, דוד רמז וזלמן רובשוב (שז"ר).[4]

לזכותה של מאירסון בעת בחירתה לתפקיד עמדה התנסות קודמת בתפקידים ארגוניים-מנהליים המשיקים למאבקים פוליטיים ורעיוניים, שכן היא כיהנה בשנים 1930-1928 בצורה מקוטעת (עקב שתי שליחויות לחו"ל) כמזכירת מועצת הפועלות מטעמה של אחדות העבודה, לצד נציגת הפועל הצעיר, אלישבע קפלן. עבור מאירסון היתה אותה תקופה פרק חניכות במשעולי הפוליטיקה הבין-מפלגתית והמוסדית במחנה הפועלים. המחלוקות החריפות בנוגע לאופייה ודרכי ניהולה של מועצת הפועלות שבהן היא היתה מעורבת, הועצמו עקב היריבות האישית אשר התלקחה בין עדה פישמן (מימון) המנוסה והממולחת בענייני ארגון לבינה. הדעה כי על רקע זה נאלצה מאירסון להתפטר בתחושת חוסר אונים מתפקידה, ראויה לעיון נוסף. במסגרת זו מיוחסת חשיבות רבה למכתב התפטרותה מתפקידה ב-9 בינואר 1930. אולם הדעת לא ניתנה לעובדה שיום קודם לכן החלה מאירסון לכהן כחברת מרכז מפא"י, הגוף הפוליטי האופרטיבי במפלגה שזה עתה נוסדה. בפועל היא החליטה, לבטח באורח אינטואיטיבי בשלב ראשון, שמסלול הקידום שלה בהיררכיה הפוליטית אינו צריך לעבור במסלול הציבורי השגור של נשים במחנה הפועלים, גם משום שתחומי העניין שלה נפרשֹו מעבר לו. עם בחירתה כחברת מרכז מפא"י בתום ועידת היסוד של המפלגה בראשית חודש ינואר היו היא ומימון שתי הנשים היחידות במוסד זה, יחד עם 18 גברים. במאי 1930 נכנסה לתוקף התפטרותה של מאירסון ממזכירות מועצת הפועלות ובה בעת היא צורפה לוועד הפועל ההסתדרות.[5]

כניסתה של מאירסון לתפקיד מזכירת מפא"י אירעה בעיצומו של המשבר הקשה שפקד את יחסי הציונות עם בריטניה לנוכח פרסום 'הספר הלבן' של שר המושבות פספילד ב-20 באוקטובר 1930, שבו נקבע כי למעצמה המנדטורית התחייבות כפולה שוות זכויות כלפי הערבים והיהודים בארץ ישראל. במועצת מפא"י שהתקיימה כעבור ימים אחדים נשא בן-גוריון נאום חריף, שבמהלכו התלהם כי הציונות תפעל לפירוק האימפריה אם בריטניה תשנה את מדיניותה לרעתה והשתלח: 'וגורי לך האימפריה הבריטית'. בדומה לחלק ניכר ממשתתפי הדיון שהסתייגו בדרכים שונות מדברי בן-גוריון, גם מאירסון הביעה רתיעה חד משמעית מהלך הרוח התוקפני והמלחמתי שביקש בן-גוריון להשרות על מפלגתו. השאלה שהטרידה אותה היתה כיצד ניתן יהיה למנוע מהנוער הציוני בארץ ובחו"ל להתייאש מהתקווה להגשמת הציונות עקב העדר פרספקטיבה לעלייה וכיצד להניע אותו להוסיף לטפח את האמונה שקיים צדק בעולם ולדבוק באידיאה הסוציאליסטית, מבלי לנהות אחר דרכים 'קיצוניות', קרי רביזיוניסטיות.[6] היא גרסה ש'אסור לשלול מהנוער את האמונה שיבוא היום הסוציאליסטי', וכי עוד 'יתכן יום אחר טוב'.[7]

לאורך עשרת חודשי פעילותה כמזכירת מפא"י הרבתה מאירסון לבקר בסניפי המפלגה ברחבי הארץ ובשאיפה לרתמם לאקטיביות פוליטית זיהתה את יעדה העיקרי. בפגישת פועלות בנהלל היא הטיחה כלפיהן, כי מיעוט הייצוג של החברות בפורומים מפלגתיים אינו נובע מכך שמישהו מתנגד לכניסתן לחיים הציבוריים אלא מחוסר רצונן הן. בבואה לסכם את כהונתה, ציינה מאירסון שמסקנתה היסודית מאותם ביקורים היא כי הפסיביות שלטת כמעט בכל הסניפים. למעט משקי הקיבוץ המאוחד המגלים ערות פוליטית, הגישה הרווחת בשאר סניפי המפלגה היא אדישות, שביטויה בדברים שנאמרו לה באחד מביקוריה: 'צריכה להיות חלוקת עבודה בינינו: אנו במשק עסוקים בעבודתנו, ואתם – במרכז המפלגה, צריכים לעסוק בשאלות הפוליטיות'. בעוד שמאירסון מצאה בהתנהלות זו סכנה לאקטיביות של מפא"י כמסגרת מתפקדת המקיימת הידברות שוטפת ומגע אינטימי בין האליטה המנהיגה לבין החברים מהשורה בכל הסוגיות הפוליטיות הניצבות על סדר היום התנועתי, וכפועל יוצא מכך גם כרויה להענקת גיבוי לבכיריה בעת משבר ומחלוקת, נתקלה השקפתה בנושא זה בתגובה נרגזת של יוסף אהרנוביץ. ממרום ניסיונו העשיר בפעילות מפלגתית ארוכת ימים בהנהגת הפועל הצעיר ובהסתדרות העובדים, טען ש'חיטוטים כאלה על פי רוב אינם נושאים פרי' וכי תיאורה של מאירסון לגבי מצב המפלגה 'הוא מוגזם מאוד. במקומות עוסקים ומתעניינים דווקא באותו דבר, שהוא הוא הציונות: המשק, העבודה, ההתיישבות. לא חשוב כל כך אם אינם מרבים לדבר ולהתעניין בווייצמן ובכל אשר מסביב לזה. בדברים שהם יסודות הציונות מתעניינים מאוד מאוד'.[8] עמדתו של אהרנוביץ לא היתה רק תולדת מסורות פוליטיות שונות שנוצרו במרוצת הזמן בתנועת העבודה ונמצאו כעת בעיצומו של תהליך אריגתם למפלגה אחת. היא גם שיקפה דפוס ראייה שאפיין חלק מהנהגת מפא"י ללא קשר לזיקה מפלגתית קודמת, לפיו העשייה הריאלית בעניינים ציוניים אינה מתבצעת במשרדים, בישיבות ובוויכוחים שמשתתפיהם מבכרים לציירם כהרי חשיבות וגורל. אף אם מאירסון הקפידה כל ימי חייה הפוליטיים להוקיר ולכבד את המחזיקים בעמדה זו, חלקה לא היה עמם הן מבחינה ביוגרפית והן מבחינת הנחותיה לגבי ערכה ומשמעותה של הפעילות בזירה הציבורית בתוך מכלול העשייה הציונית. מאירסון סיימה את תפקידה במזכירות מפא"י במחצית ספטמבר ויצאה לשליחות בקרב 'הליגה למען החלוצות' בארצות הברית.

בתפקידיה הבאים בזירה הציבורית – במנגנון הסתדרות העובדים ובמועצת פועלי תל-אביב, במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, בשליחויות לגיוס כספים ותמיכה פוליטית בציונות, כשגרירת ישראל בברית המועצות וכשרת העבודה והביטוח הלאומי – רחקה מאיר יותר ויותר ממעורבות יום-יומית ואינטימית בנעשה בסניפים המפלגתיים. ממילא מידת האהדה והתמיכה שרכשו לה החברים בשדרות הרחבות של המפלגה לא ניזונה ממגע הדוק וישיר עמם. אין פירוש הדבר שהיא לא קיימה קשרים עם פעילים במנגנון המפלגתי, במיוחד בסניף תל-אביב, אך לא הם היו המבוע לעוצמתה היחסית בזירה הפוליטית. השקפותיה המדיניות האקטיביסטיות ונאמנותה הפוליטית בהתגוששות הבין-סיעתית היו גורמי יסוד בהשתייכותה ארוכת השנים (מראשית שנות השלושים) אל קבוצת הפעילים במפא"י הקשורה בבן-גוריון, והיוותה את המפתח להעפלתה אל שורת ההנהגה הבכירה של המפלגה והמדינה משלהי שנות הארבעים ואילך.[9]

מזכירת קש, 1956

במאי 1956 החליט בן-גוריון להדיח את משה שרת מכהונת שר החוץ. באותה עת היתה נתונה מפא"י בהכנות לקראת ועידתה השמינית וזאת בזמן שמזכיר המפלגה, יונה כסה, הודיע על התפטרותו מתפקידו בשלהי חודש מארס. כחלק מסדרת המניפולציות שהכשירו את הקרקע לסילוקו של שרת מהממשלה, ואשר היו נדבך בהיערכות לקראת מלחמה יזומה נגד מצרים בסיני, השתלבו המהלך לאיתור מזכיר חדש למפא"י והמהלך להדחת שרת בכפיפה אחת. בדיוני 'ועדת התשעה' שהקימה מזכירות מפא"י כדי להתמודד עם הנרפות שאחזה במפלגה מאז מערכת הבחירות לכנסת ביולי 1955 ולהגביר את התכונה הקדחתנית במוסדותיה לקראת הוועידה הקרבה, הועלתה האפשרות ששרת, לוי אשכול או מאירסון יעזבו את המשרד הממשלתי שבראשם עמדו – החוץ, האוצר והעבודה – וייטלו על שכמם את תפקיד מזכיר מפא"י. עד כמה היתה מאירסון בלתי מעורה בחיי השגרה של מפא"י באותה עת תעיד התואנה שבה תלתה את נימוקה למאן מלהצטרף ל'וועדת התשעה': 'אינני מבינה את הדברים'. כדרכה, היא לבסוף התרצתה להיכנס לוועדה (כפי שהתרצתה כשנה קודם לכן לעמוד בראש סיעת מפא"י במרוץ לראשות עיריית תל-אביב-יפו), נחשבה לרגע כמועמדת מטעמו של בן-גוריון לתפקיד מזכיר מפא"י ולפי שאול אביגור אף היתה נכונה למלאו.[10] במסכת התפלול שנועדה להסוות את היעד האמיתי שבן-גוריון חתר להשיג בפרשת מינוי מזכיר חדש למפלגתו, שובצה גם הדלפה לפיה 'אנשים מסוימים במפא"י היו מעדיפים את שר החוץ לתפקיד המזכיר הכללי, משום שלדעתם יש לו – ולא לשרת העבודה – המטען האינטלקטואלי הנחוץ למילוי השליחות הזאת'.[11] האמירה המבזה, שנועדה בו זמנית לחלוק שבח חסר ערך לשרת ולגמד את דמותה של מאירסון לא היתה נטולת ביסוס, אך יכלה לשמש בה במידה לצורך הבהרה מדוע מוטב ששרת יוותר בתפקידו ושמאירסון תיבחר כמזכירת המפלגה. המהלך שרקם בן-גוריון הוכתר בהצלחה ב-17 ביוני, כאשר שרת אולץ להודיע במרכז מפא"י על פרישתו מתפקידו. מאירסון, שהוצגה באותה ישיבה כמועמדת לרשת אותו, אמרה כי היא 'הולכת לתפקיד זה באופן זמני'. כמנהגם של בכירי מפא"י שאהבו להצטייר כמי שהתפקיד הנחשק נכפה עליהם ובלית ברירה הם נעתרים, תיארה את היענותה 'כצו אכזרי'.[12] היא כיהנה כשרת החוץ של ישראל משך תשע וחצי שנים, מה-18 ביוני 1956 עד ל-11 בינואר 1966.

לרגל כניסתה לתפקידה עדכנה את שמה על-פי המלצתו, דרישתו, של בן-גוריון אשר ציין כי 'מזה זמן רב, מטרידה את מנוחתי שם משפחתך הלועזי, עתה כאשר מונית לתפקיד שר החוץ, שהוא השני בחשיבותו בממשלה, בשעה שעיני הציבור כולו נשואות למעמדך במדינה, היה מן הטעם לשנות שמך הגלותי לשם ישראלי – מאיר'.[13] וכך היה. מידת מודעותה ומעורבותה בכל אחד משלבי המניפולציה שרקח בן-גוריון להדחת שרת לוטה ברובה בערפל. ברם לענייננו במאמר זה רבת משקל מכך היא העובדה כי בתודעת בכירי מפא"י, שהזיכרון הארגוני היה אחד מסודות כושרם לשמר את עוצמתם לאורך שנים ארוכות, נצרב שמאיר נחשבה כמועמדת אפשרית לכהן בתפקיד מזכיר המפלגה. מעבר לכך נחרתה גם ההכרה כי הדפוס של מעבר מלשכת שר בממשלה ללשכת מזכיר המפלגה אינו נחשב בחיים התנועתיים כדבר בלתי מתקבל על הדעת או כפחיתות כבוד.

מזכירת מפא"י, 1967-1966

בעקבות מערכת הבחירות לכנסת שהתקיימה ב-2 בנובמבר 1965, הודיעה מאיר לראש הממשלה לוי אשכול, כי אין בכוונתה לכהן עוד כשרת החוץ. ייתכן שמחלת הסרטן בה לקתה חודשים ספורים קודם לכן היוותה את אחד הגורמים להחלטתה, בצד תחושתה כי מיצתה עצמה בתפקיד זה ורצונה לבחון מחדש את מצבה הפוליטי על רקע פרישת רפ"י והנתק ביחסיה עם בן-גוריון. לאחר מסע שכנועים מתמשך היא נאותה לקבל על עצמה את תפקיד מזכירת מפא"י. סימן פומבי ראשון להתרצותה שורבב על ידה כאילו בהיסח הדעת במרכז מפא"י ב-30 בינואר 1966, כאשר ציינה בחטף שלמיטב זיכרונה גם כאשר היא ושורר היו מזכירי מפא"י מיד לאחר האיחוד בין אחדות העבודה והפועל הצעיר לא שרתה האידיליה מלכתחילה בכל חלקי המפלגה.[14] היא נבחרה לתפקיד מזכירת מפא"י פה אחד בהצבעה שהתקיימה במרכז המפלגה ב-3 בפברואר. לרגל בחירתה תיארה מאיר כיצד היא רואה את הגוף שבראשו תעמוד:

המפלגה זקוקה לעבודה עצומה ולא מפני שחבריה רעים. אף פעם לא רצינו ולא שאפנו להיות מפלגה אבנגרדית, אקסקלוסיבית. תמיד שאפנו להיות מפלגה עממית, מפלגת העם, מפלגת ציבור הפועלים על כל מה שיש בו. מאז ומתמיד אנו המפלגה. שנים רבות, וגם עכשיו, כאשר היו כותבים "המפלגה" לא היו צריכים לכתוב איזו מפלגה, למרות שהיו עוד מפלגות בארץ. ידוע היה ש"המפלגה" זו מפלגתנו. כך גם היום בחיים ובחיי המדינה.[15]

מאיר הצליחה לאחר לחץ ממושך על ראשי 'הגוש', ובגיבויו של אשכול, למנות את דוד קלדרון, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית וראש מטה הבחירות של המערך בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1965, לתפקיד ראש מחלקת הארגון של מפא"י ביוני 1966. המינוי לווה בתכנית לראורגניזציה מקפת בגופים המבצעים את עבודת השגרה המפלגתית, שטולטלו קשות עקב פרישת רפ"י. הגדרת סמכויותיו של קלדרון הציתה מחלוקת כוחנית עזה בין מאיר לבין בכירי המנגנון המפלגתי, ובהם ראש מחלקת ההסברה ישראל ישעיהו ושרגא נצר ששימש כמנהל המחלקה המוניציפלית. [16]

כחלק מהתמורה ביחסי הכוחות הפנימיים השכילה בסופו של דבר מאיר לגבש דפוסי פעולה ששמרו על כבודו, גם אם שחקו את מעמדו של נצר, ויצרה לזמן מה יחסי עבודה תקינים עמו למורת רוחם של כמה ממקורביה. בד בבד צורף קלדרון אל 'הגוש' בהנהגתו של רבינוביץ והפך למעשה לחוליה המקשרת והמתווכת בין מאיר לבין 'הגוש', שהרי מודוס ויוונדי ושיתוף פעולה עם 'הגוש' נחשבו זה מכבר כגורמים קריטיים מבחינת כל מזכיר מפלגה במפא"י.[17] במסגרת תנופת הראורגניזציה חודשה פעילותו של מדור החברות, הוקמו מסגרות אזוריות משותפות לסניפי המפלגה בקיבוצי תנועת 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' ולסניפיה בעיירות הפיתוח, הושלמו הדיונים והחלה לפעול מחדש 'המשמרת הצעירה' של המפלגה, הוקמה ועדה ליחסים בינלאומיים ובוטלו המחלקות הנפרדות לעדות השונות ובמקומן נוסדה מחלקה אחת לטיפול בהתאחדויות העולים, בקליטה, בעדות ובעיירות הפיתוח.

מאיר התייחסה אל פרישת רפ"י ממפא"י ב-1965 כאל גזירת גורל שיש לקבלה כנתון פוליטי. אף אם לא הצרה על הפרישה לכשעצמה שכן המדובר היה ביציאתם של כמה מן המובהקים במתנגדיה במסגרת המפלגתית, היא סברה שאין לאפשר לפרישה זו לשמש אבן נגף בהבטחת המשך התנהלותה של מפא"י כמפלגת הציר בפוליטיקה הישראלית. כמענה מידי לשחיקה בעוצמתה היחסית של המפלגה ביקשה לקדם מהלך של איחוד בין מפא"י לבין מפלגת אחדות העבודה. מאיר זיהתה את ישראל גלילי ויגאל אלון כשני שותפים מובהקים להשקפותיה הפוליטיות בענייני חוץ וביטחון וראתה בהם דמויות שראוי לצרף אל הגלריה המובילה את מפא"י. מהלך זה היה לצנינים בעיני חלק מאנשי הדור הצעיר ודור הביניים במפלגה, כגון אברהם עופר, אבא אבן, אריה (לובה) אליאב ושולמית אלוני, שקיוו כי הפרישה מחד גיסא וטרפוד מהלך האיחוד מאידך גיסא, יסייעו בידם להתקדם בהיררכיה המפלגתית ואולי אף לדחוק בהדרגה את רגלי הצמרת הוותיקה מתפקידיהם המיניסטריאליים ומהשפעתם הפוליטית. ההתגוששות הפנימית הזו חברה אל המתחים בין ממלאי תפקידים ארגוניים במוסדות המפלגה, ולובתה מבחוץ באורח מתמיד על ידי רפ"י באמצעות פרסומים חוזרים ונשנים בביטאונה, מבט חדש, שתיארו בצבעוניות ובפרטי פרטים את החיכוכים הגורמים לטלטלות במפלגת השלטון.[18]

מחול השדים שלכד את מפא"י במעגל קסמים מאמצע 1966 ואילך, הושפע רבות מהמיתון הכלכלי ההולך ומתעצם, מגלי הפיטורים וסכסוכי העבודה ומאווירת הנכאים שנלוותה אליהם, ולא פסח גם על מעמדה הפוליטי של מאיר. כדמות הבכירה בצמרת המפלגה השלטת, היא לא הצטיירה בדעת הקהל כעוגן המקרין אמינות והמשרה תחושה כי מפא"י נקלעה רק לאובדן דרך רגעי. אשפוזה במחצית השנייה של אוגוסט לסדרת טיפולים לבלימת מחלת הסרטן בה לקתה בשנת 1965, שכנהוג באותם הימים לא דווחה כהלכתה לציבור, עורר גל שמועות על תפקודה הלקוי ועל נחיצות החלפתה. הדיבורים הללו והגישושים שהיו פועל יוצא מהם נעשו ביוזמת חלק מבכירי 'הגוש', והדיסקרטיות שלהם התפוגגה עד מהרה בעזרת גורמים ברפ"י, שתיארו את מאיר כ'מוכת סנוורים [...], ששנאתה לרפ"י מעבירה אותה על דעתה'.[19] במהלך תקופה זו היא פעם ועוד פעם איימה להתפטר מתפקידה בשל ניגוחה הבלתי פוסק, שבסופו של דבר נהדף בהודעה שפורסמה בעיתון דבר, לבטח בתמיכתו של אשכול, ובה נכתב: 'מאז החלה ג' מאיר בתפקידה החדש הועלתה קרן מפא"י בציבור ועלתה רמת הבירורים במוסדותיה המרכזיים ובהכרעות שונות שנתקבלו בתקופה זו'.[20]

בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים נמצאה מאיר בלב הסערה הפוליטית. היא עמדה בראש המתנגדים במפא"י להקמת ממשלת ליכוד לאומי המבוססת על נטילת תפקיד ראש הממשלה או שר הביטחון מאשכול ומסירתו לידי בן-גוריון או דיין. במידה ונדרש לבצע שינוי כלשהו במערכת קבלת ההחלטות בענייני ביטחון, גרסה מאיר שיש להסתפק בשילובו של יגאל אלון במעמד שלא הוגדר די צורכו במשרד הביטחון ותו לא. היא שללה בתוקף את האפשרות שהמשבר הביטחוני ינוצל לצורך גריעת מרכזיותה של מפא"י בתחום הביטחון וראתה בכך פגיעה קשה בסמכותו של ראש הממשלה המכהן תוך מתן גושפנקא בדיעבד להצהרות שנהגו בכירי רפ"י להשמיע לעתים מזומנות בדבר מחדלים המתרחשים בתחום זה. למיטב ידיעתה והבנתה המקצועית, כמי שהיתה מעורה לאורך שנים ארוכות בנושאים שהשתיקה יפה להם, גם לגופו של עניין לא נדרש לחולל שינוי כלשהו בצמרת הביטחונית משום שהצבא הוכן ונערך היטב למלחמה הצפויה.[21] הזעם הציבורי כלפיה בשל התנגדותה הנחרצת והתקיפה לשילובם של בן-גוריון ודיין במוקדי ההכרעה, אם וככל שהיה כזה, לובה בגיבוי העיתונות. שיאו במאמר הכפשה שכתב יצחק זיו-אב, המנהל הכללי של התאחדות האיכרים, בהארץ. תחת הכותרת 'אחת שהיא המכשול', ובסגנון ה'אני מאשים' הנודע של אמיל זולא בימי פרשת דרייפוס, כתב זיו-אב: 'אני מאשים את גולדה מאיר בקנאות פוליטית הרסנית. [...] אני מאשים כאזרח, כיהודי, כציוני. [...] אני מאשים את גולדה מאיר בחתירה תחת ליכוד לאומי'.[22] מנגד תיאר שבח וייס באופן בוטה את 'מסע הלחישות' שארגנו פעילי רפ"י כדי לנגח את הנהגת המדינה ובמיוחד את אשכול ומאיר: 'ערב הקרבות נלחש לנו כי אנו ערב שואה שניה שהביא עלינו ראש הממשלה, והאשמה זו שמעו הם ממקורות מהימנים של אנשי הפנטגון ומשרד ההגנה וחוגי בטחון צרפתים. הללו יעצו לרפ"י להפיל את הממשלה והמה דורשים את עזרת הצבור'.[23] מאיר עתידה לפרוע מקצת חשבונה עם עמיתיה להנהגת מדינת ישראל על שאירע בימי ההמתנה, במהלך סדרת דיונים מרתקת שקיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בנוגע ללקחי מלחמת ששת הימים. אל שלל התובנות והמסקנות שפרשֹו בפורום סגור זה איש-איש כפי השקפותיו, היא צירפה גם את הלקח שחוותה על בשרה:

יכול להיות שעדיין לא הגיע הזמן ללמוד לקח מעניין זה, שהוא די כאוב ודי מסוכן, מפני שכולנו דמוקרטים, וכולנו בעד דמוקרטיה; ודמוקרטיה איננה מוכתבת על ידי הרחוב, אלא שהיה זמן שהיינו נתונים במצב ובאווירה כזו כאילו הרחוב עומד לשלוט, וזה ההיפך הגמור מדמוקרטיה, ולא חשוב באיזו צורה מופיע הרחוב, אם בצורתן של נשים נכבדות או בצורה אחרת. מכל מקום, כאשר הרחוב עלול להכתיב הרי זה ההיפך הגמור מדמוקרטיה. תמיד אמרתי: שטויות, מדינת ישראל קמה ונופלת, חלילה, רק עם משטר דמוקרטי. העם הזה איננו מסוגל, תודה לאל, למשטר אחר. אין לו רקמה נפשית למשטר אחר. אני מודה ומתוודה שבמשך השבוע או השבועיים שקדמו למלחמה התחלתי לפקפק בכך, התחלתי להטיל ספק במחשבתי זו, וחשבתי שאמנם לאורך ימים העם הזה לא יוכל לחיות במשטר אחר, אבל נוכחתי גם לדעת שהרחוב יכול להשתלט. אני מדברת כאן גם על הפגנת נשים נכבדות ואלגנטיות, שהובאו במכוניות. זה אמנם לא פגע בי, אבל לא יתכן לספר שהייתה כאן סטיכיה כאילו כולן נפגשו פתאום במקום אחד ובשעה אחת. יש מי שאומר שהיתה מבוכה. אני אומרת שזרעו אותה, והיא נתנה פרי.[24]

השחיקה שחוללו אירועי השבוע האחרון של מאי 1967 במעמדה הפוליטי ובסמכותה המוסרית של מאיר במפא"י כמו גם בציבור הרחב, התאדתה באחת עם התברר ממדי הצלחת צה"ל בשדה המערכה. עמדותיה העקרוניות של מאיר בסוגיית סדר העדיפויות בעקבות המלחמה היו לאבני היסוד בעיצוב המדיניות הישראלית, אף שהשפעתה בעניינים הללו באה לידי ביטוי בשיחות מאחורי הקלעים ובדיוני הוועדה המדינית של המערך ולא בפורומים פורמליים של קבלת החלטות. בשני נאומים שנשאה בספטמבר 1967, האחד במזכירות מפא"י והשני בפני מועצת מחוז איחוד הקבוצות והקיבוצים במפא"י – משמע בפורום מוגבל לסיקור תקשורתי ובפורום פתוח – היא שרטטה את עיקרי משנתה המדינית. את המסגרת לדבריה ואת הטון שלהם קבע הניסוח הקלאסי, עניינית ומילולית גם יחד, שבו הבהירה מדוע מוטב להימנע מהגדרת עמדה נחרצת בשלל השאלות העומדות על הפרק: 'אני מזועזעת לא מזה שעוד לא קבענו תאריך מתי נחליט סופית; אני מזועזעת מכל הדיבורים שהיו בארץ עד עכשיו. זה ממש מזעזע, עם שיכול כך לנצח, בזמן קצר כזה, כיצד אינו יכול להתגבר על יצר הדיבור שלו'. בלי כחל וסרק, נטולת לבטי מוסר סוציאליסטי-הומניסטי וחפה מכאב אנושי ביחס למשמעות דבריה מבחינת הזולת – הפלסטיני, תיארה מאיר את 'מה שכולנו היינו רוצים, שהגדה המערבית תישאר בידינו, שהגבול יהיה הירדן, אבל בלי נדוניה רחבת-לב כזאת' בדמותם של מיליון ערבים. בתגובה להצעות לנקוט יוזמה ולא לחכות לצלצול מחוסיין, קבעה בפה מלא: 'בהחלט, לחכות. עכשיו – בוודאי. [...] מה בוער לנו? [...] אל נרוץ אחריו. [...] שום דבר לא לוחץ עלינו עכשיו להחליט על גבולות'. אם נשאל על ידי גורמים שונים 'מה אתם מוכנים לעשות למען שלום? לדעתי אנחנו לא מוכנים לעשות דבר. יבואו הערבים ונדבר איתם'. מאיר סברה שצריך להכריז כי הגבולות הקודמים לא יחזרו. באילו גבולות היא רוצה – סירבה לומר. בהכרזות רמות על 'אף שעל אדמה' ראתה מעשה פשע, שכן ראשיתן וסופן מלל עקר.[25] ההשקפה שגיבשה לעצמה מאיר לגבי מה שנחוץ ואפשר לעשות עם הישגי המלחמה הפכה לקונסנזוס, ששיקף כהלכה את התחושות והרצונות שפיעמו אצל רוב רובו של הציבור. מכאן, מגישה בסיסית זו אל המציאות, שהתקבלה כעמדת המוצא שאין בלתה למדיניות הישראלית, נגזרה ההכרה הגוברת והולכת במעמדה בחוגים נרחבים של הקשת הפוליטית, כמועמדת המובהקת לרשת בבוא היום את אשכול כראש הממשלה.

מזכירה בשלהי עידן מפא"י ובראשית ימי מפלגת העבודה, 1968-1967

מיולי 1967 עד ינואר 1968 התנהל משא ומתן רצוף משברים בין מפא"י לבין רפ"י ו"אחדות העבודה" על האיחוד ביניהן, שכל כולו התמקד בעיצוב מפת יחסי הכוחות העתידיים במפלגה שתקום. שלוש סוגיות עיקריות עמדו במרכז ההתדיינות: שינוי שיטת הבחירות לכנסת מיחסית לאזורית, מועד כינוסה של ועידה בוחרת ונבחרת נטולת שריונים ובחירת המוסדות והנהגת המפלגה. מאיר, שזה מכבר הובילה במפא"י את הקו לפיו יש להביא לאיחוד מידי עם אחדות העבודה, שאפה לקבע את כוחה של הנהגת מפא"י הוותיקה במפלגה שתקום.[26] מטרתה היתה להבטיח את שימור עוצמתה היחסית של מפא"י. השיחות הוכתרו בהצלחה בראשית דצמבר 1967 ובסוגיות שעמדו במחלוקת זכתה מאיר לניצחון חד: הדיונים על הנהגת המפלגה החדשה נדחו לוועידה שתכונס ערב הבחירות לכנסת ב-1969 ונקבע שיחסי הכוחות הקיימים בין המפלגות – 57 אחוז למפא"י ו-21.5 אחוז לרפ"י ולאחדות העבודה – יישמרו בשש השנים הקרובות במוסדות המפלגה המאוחדת. ב-13 בדצמבר הכריעה ועידת רפ"י ברוב של פחות מ-60 אחוז להצטרף לאיחוד.

מפא"י סיימה את תפקידה ההיסטורי ב-18 בינואר 1968. באותו יום התקיים מרכז המפלגה האחרון, שאותו חתמה מאיר בשירת 'תחזקנה', לא לפני שהודיעה על החזרת המנדט שלה למרכז שבחר בה בצירוף הצהרה כי איננה יודעת 'אם איזה מזכיר, אי פעם, החזיר מנדט במסיבה כל כך מאושרת וטובה'. כעבור שלושה ימים התקיים מעמד חתימת אמנת האיחוד בין שלוש המפלגות והקמת מפלגת העבודה, שאותו פתחה מאיר בציינה כי דורה יצא לדרכו כשהוא מצויד בדבר אחד בלבד: 'באמונה בלתי מוגבלת בבלתי אפשרי'.[27] חגיגיות השעה התחלפה עד מהרה בימי קטנות.

מאיר נענתה להפצרותיהם של אשכול, ספיר, גלילי ואלון ונאותה ב-31 בינואר לקבל על עצמה את תפקיד המזכירה הכללית של מפלגת העבודה, לצדם של פרס (מזכיר רפ"י לשעבר) ואברהם גבלבר (מזכיר אחדות העבודה לשעבר) כמזכירי משנה. בהצבעה החשאית שהתקיימה לפי תביעתה במזכירות חברי מפא"י לשעבר השתתפו 89 חברים. בעד הצביעו 77, נגד 5 ונמנעו 7. בדברי תודתה הביעה משאלה כי הפעם תצליח יותר במשימתה ליצור אחידות בין חלקי המפלגה מכפי שהצליחה בעת כהונתה כמזכירת מפא"י.[28]

ב-4 ביולי 1968, מסרה מאיר לאשכול מכתב שבו הודיעה לו כי תסיים את תפקידה כמזכירת המפלגה ב-1 באוגוסט.[29] בד בבד ציינה כי אינה פורשת 'למנזר הפוליטי' ובכוונתה להמשיך לפעול במוסדות המפלגה ולכהן כחברת כנסת (משמע גם להיוותר טכנית כמועמדת אפשרית לראשות הממשלה). על הצעת עמיתיה שתוסיף לשרת כמזכירת המפלגה עד לוועידתה ערב הבחירות לכנסת בנובמבר 1969, השיבה מאיר כי אף שאין זה יפה להגיד, אינה מרגישה שמילאה את תפקידיה הקודמים בכישלון חרוץ. תמיד, ציינה, ראתה את עצמה כאיש של צוות המבצע עבודת צוות, והוסיפה:

אינני יכולה להגיד – אם אני רוצה להגיד את האמת לעצמי – שאני הולכת מהמפלגה באותה הרגשה, שהלכתי בתפקידי הקודמים. זאת לא תהיה אמת, ואיני מוכנה להוסיף חטא על פשע, וגם לשקר. בלב כבד כזה לא נפרדתי מאף תפקיד בחיי. איני מאשימה אף אחד. היות ואני מהמעטים בארץ שאינני כותבת יומן, מה שהיה צריך להיות כתוב ביומן, בחלק כתוב בלבי, בחלק בוודאי נשכח. אני אף פעם איני מצטערת על מה שנשכח. לעתים קרובות אני מצטערת על מה שאני זוכרת.[30]

הכרזת מאיר על פרישתה מתפקיד מזכירת מפלגה הובנה כמתן לגיטימציה לניהול פומבי של המאבק על ירושת הנהגת המדינה. היא דחתה על הסף את הרכילות המרושעת כהגדרתה שפורסמה בעיתונות וניסתה לסכסך בינה לבין חברים עמם הלכה יחדיו עשרות שנים, קרי אשכול, והכחישה כי פרישתה נובעת מרצונה לסלקו מתפקידו ולמנות במקומו את אלון כיורשו.[31] ועדיין, פרישתה עוררה תמיהה, כפי שניסח שלום רוזנפלד בנימה מחויכת אשר הכילה גם קורטוב ידוע של אמת פוליטית: 'ידי המאירולוגים מלאות עבודה בימים אלה בפענוח התעלומה: נגד מי התפטרה?'[32] האפשרות שהיא זו המכשירה את עצמה לרשת את אשכול כמעט לא נזכרה בדיווחים על פרישתה, עד שבהזדמנות אחת אף מצאה לנכון לסנוט במראייניה האם אין הם חושבים שהיא רוצה להיות ראש הממשלה.[33] הספקולציות העיתונאיות שככו בהדרגה והזרקור הפוליטי הופנה לחיפושי היורש למאיר. ב-1 באוגוסט נבחר ספיר כמזכיר מפלגת העבודה. מאיר הבטיחה לו כי המדובר ב'תפקיד קל, טוב ונעים', וחתמה את פרקי חייה כמזכירת מפלגה בסגנונה הייחודי: 'עלי להגיד שלום לכסא הרם שלי'.[34]

אחרית דבר

בדצמבר 1967 נשאלה מאיר בראיון עיתונאי מהו 'האני מאמין' שלה בחיים הפוליטיים. היא השיבה בטון רווי פאתוס: 'צלם האדם. תנועה וחברה שאינם שומרים על צלם האדם, אין להן זכות קיום בעיני. בסוף כל הדברים, כבוד האדם הוא חשוב מכל. בלי האדם אין שום דבר'.[35] ב-26 בפברואר 1969 נפטר אשכול. ב-7 במרס בחר מרכז מפלגת העבודה את מאיר כמועמדת לתפקיד ראש הממשלה. היא הודיעה על קבלת 'דין התנועה'. כעבור יומיים הטיל עליה הנשיא שזר את הקמת הממשלה. בערבו של אותו יום השתתפה מאיר בכנס של צעירי מחוז איחוד הקבוצות והקיבוצים במפלגת העבודה. בתגובה לדבריו של מוקי צור, שתהה על קנקן המושג 'דין התנועה' ותיאר את משמעותו עבור מאיר כפועל יוצא מכך שהמפלגה היתה בשבילה ובשביל בני דורה 'בית', היא אמרה:

אני לא ראיתי את עצמי, ובני דורי היו כמוני ולא ראו את עצמם, כחבר מפלגה, אבל גם סתם בן-אדם. כל חיינו היו שקועים במפלגה. זאת היתה החברה, וזה היה המקום שנפגשים עם חברים, וזה היה המקום שמתווכחים. לא היו חיים אחרים, לא היתה חברה אחרת. זה היה בית. לפעמים בית סוער, לפעמים בית מלא רוגז, לפעמים בית דולף, מתמוטט, בית שהטיח בו נופל, אבל בכל זאת בית. אין בית אחר. לא עמדו לבחירה אולי בית יותר נעים, בית יותר מרוהט. זה היה הבית. מטבע הדברים, מה שהבית הזה החליט, חברים קיבלו את הדין ונשארו במשפחה.[36]

הערות

[1] ראו, למשל, יעקב גולדשטיין, בדרך להגמוניה: מפא"י – התגבשות מדיניותה 1936-1930, תל-אביב תש"ם; מאיר אביזוהר (עורך), גולדה: צמיחתה של מנהיגה (1956-1921), תל-אביב תשנ"ד (להלן: אביזוהר [עורך], צמיחתה); מירון מדזיני, גולדה: ביוגרפיה פוליטית, תל-אביב 2008 (להלן: מדזיני, גולדה). מאיר עצמה הקדיש פסקה אחת בביוגרפיה שלה לתקופת כהונתה כמזכירת מפא"י בשנות השישים ועל כהונתה בשנות השלושים פסחה כליל. גולדה מאיר, חיי, תל-אביב 1975 (להלן: מאיר, חיי), עמ' 256.
[2] פרוטוקול מרכז מפא"י, 27.11.1930, 4.8.1931, 5.8.1931, ארכיון מפלגת העבודה (להלן: אמ"ע); פרוטוקול מזכירות מפא"י, 23.9.1931, שם.
[3] פרוטוקול מזכירות מפא"י, 2.9.1930, 7.11.1930, אמ"ע; פרוטוקול מרכז מפא"י, 27.11.1930, שם.
[4] שני האחרונים אף נמצאו עמה בקשרים אינטימיים בתקופה זו או בסמוך לה. אם הייתה זיקה בין המינוי ליחסים האישיים – אין לדעת, אך מה שברור הוא שהיחסים לא טרפדו את המינוי. על היחסים האמורים ראו, מדזיני, גולדה, עמ' 88-87. להתפעלותו של בן-גוריון ממאירסון ביולי 1930, זמן קצר לפני העלאת שמה כמועמדת לתפקיד מזכיר המפלגה ראו, שם, עמ' 86. מי שהקדים מכל מנהיגי אחדות העבודה להישבות בקסמיה של מאירסון היה יצחק טבנקין, כפי שעולה מתיאורו משובב הנפש של יהודה שרת על ועידת ההסתדרות השנייה ב-7-20.2.1923: 'גולדה מאירסון יעלת חן [...] ועל אחה"ע תפארתה. תלבושתה שלא כחיותה בוסל או רחל ינאית. [...] אמנם פשוטות – אך בכל זאת – מעשה רקמה לצווארה. שפי תעמוד [...] ושפתיה נעות וקולה יישמע ועיניה צופיות נכחה למישרים. השפל המבט למרגלותיה ושוב הצף אותו אל פני הקהל. באולם הושלך הס. [...] טבנקין שופע נחת ונהנה מזיווה אלא... כבר מאוחר. הן נשואה היא'. משה שרת, ימי לונדון: מכתבי משה שרת מימי הלימודים, לונדון 1925-1923, תל-אביב 2008, כרך ג, עמ' 289.
[5] פרוטוקול ועידת היסוד של מפא"י, 5-7.1.1930, אמ"ע; פרוטוקול מרכז מפא"י, 8.1.1930, שם; יצחק גרינברג, 'גולדה בהסתדרות: שליחה ושליחוּת', בתוך: אביזוהר (עורך), צמיחתה, עמ' 57-49; בת-שבע מרגלית-שטרן, '"כנפיים יש ולעוף אין כוח": תנועת הפועלות הארץ-ישראלית בין שליטה "נשית" לשליטה "גברית"', בתוך: מרגלית שילה, רות קרק וגלית חזן-רוקם (עורכות), העבריות החדשות: נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר, ירושלים תשס"ב, עמ' 301-298; מדזיני, גולדה, עמ' 84-79. מאירסון לא יצאה בראש מושפל מהעימות עם מימון, ואת הדיון שהתקיים במזכירות מפא"י על אפשרות מינויה של האחרונה לתפקיד מזכירה יחידה של מועצת הפועלות ערב בחירתה היא למזכירות מפא"י, חתמה מאירסון באומרה: 'איני רוצה שישאר רושם שרדפו את מישהו [קרי, את מימון]'. פרוטוקול מזכירות מורחבת של מפא"י, 26.8.1930, אמ"ע.
[6] פרוטוקול מועצת מפא"י, 25-26.10.1930, אמ"ע.
[7] פרוטוקול מרכז מפא"י, 22.12.1930, אמ"ע.
[8] 'תפקידי תנועת הפועלות: מדברי חברות בפגישת הפועלות בנהלל', דבר, 2.6.1931; פרוטוקול מרכז מפא"י, 4.8.1931, אמ"ע. הדגשה במקור.
[9] אבי בראלי, מפא"י בראשית העצמאות, 1953-1948, ירושלים תשס"ז, עמ' 91-87.
[10] לצד כסה כיהן כמזכיר מפא"י רפאל בש, שגם הוא הודיע כי לא ימשיך בתפקידו מעבר לוועידה השמינית. פרוטוקול מזכירות מפא"י, 30.3.1956, 9.4.1956 [מכאן הציטטה], אמ"ע; סופרנו, 'עדיין אין החלטה על מועמד לתפקיד מזכיר מפא"י', דבר, 31.5.1956; משה שרת, יומן אישי, תל-אביב 1978, כרך ו, עמ' 1406-1405; מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, תל-אביב תשל"ז, כרך ג, עמ' 1195-1189; מדזיני, גולדה, עמ' 283-268.
[11] סופר מיוחד, 'דנים במועמדותו של מ' שרת לתפקיד מזכיר כללי של מפא"י', הארץ, 29.5.1956.
[12] פרוטוקול מרכז מפא"י, 17.6.1956, אמ"ע. על הדחת שרת ראו גם זכי שלום, 'התפטרות משה שרת מן הממשלה (יוני 1956): היבטים מדיניים-ביטחוניים, מפלגתיים ואישיים', הציונות, כרך כ (1996), עמ' 297-259.
[13] מכתב בן-גוריון לגולדה מאירסון, 20.7.1956, ארכיון בן-גוריון, חטיבת התכתבויות. בטוב ליבו כי רב, טרח בן-גוריון לשגר העתק ממכתב זה ל'חבר הכנסת משה שרת'. לתפקיד מזכיר מפא"י נבחר בסופו של דבר גיורא יוספטל.
[14] פרוטוקול מרכז מפא"י, 30.1.1966, אמ"ע.
[15] פרוטוקול מרכז מפא"י, 3.2.1966, אמ"ע.
[16] מ' מייזלס, 'נקודת המחלוקת: סמכויות קלדרון', מעריב, 21.6.1966; 'במפלגה', הפועל הצעיר, 28.6.1966; י' סוקר, 'קלדרון היה מיועד לתפקיד מזכיר מפא"י', מבט חדש, 29.6.1966; פרוטוקול מזכירות מפא"י, 7.7.1966, אמ"ע.
[17] ראיון עם דוד קלדרון, 19.7.1979, 26.7.1979, מראיינת – אילה דן-כספי, ארכיון יד טבנקין, 16-12/19/18; נתן ינאי, קרע בצמרת: המשבר שזעזע את מפא"י והביא להקמת רפ"י, תל-אביב 1969, עמ' 87-86.
[18] ראו, למשל, 'זרקור על המפלגות', מבט חדש, 28.4.1966; י' סוקר, 'במעגל החדשות', שם, 7.9.1966, 19.10.1966, 9.11.1966, 16.11.1966; אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, רמת אפעל תשס"ה, עמ' 409-401.
[19] ראו, י' סוקר, 'במעגל החדשות', מבט חדש, 7.9.1966, 19.10.1966, 9.11.1966, 16.11.1966.
[20] סופר דבר, 'גולדה מאיר תחזור בשבוע הבא לעבודה', דבר, 5.10.1966.
[21] פרוטוקול מזכירות מפא"י, 25.5.1967, 1.6.1967, אמ"ע; שלמה נקדימון, לקראת שעת האפס: הדרמה שקדמה למלחמת ששת הימים, תל-אביב 1968, עמ' 81, 101-99; משה א' גלבוע, שש שנים ששה ימים: מקורותיה וקורותיה של מלחמת ששת הימים, תל-אביב תשכ"ח, עמ' 174, 180.
[22] יצחק זיו-אב, 'אחת שהיא המכשול', הארץ, 30.5.1967. על אווירת השנאה שטופחה כלפי גולדה מלמד מכתב שנשלח אליה באותם ימים, אחד מני רבים שחוברו לאחר שפורסם בהארץ מאמרו של זיו-אב: 'יישר כוחך! בשעה שמלחמת שמד נערכת נגדנו, באמת מוטב שתבוא עלינו שואה מידי הסוציאליסטים נאצר וחבריו, ודגלים אדומים יתנופפו על קברינו וחורבותינו, מאשר לתת ההנהגה בידי בן-גוריון שיציל את שארית פליטת ישראל! יישר כוחך! ולואי ונספיק אף אנו לשפוט אותך (ולא רק ההסטוריה)! כי בגלל שנאת אחים כבר חרב הבית השני!' מכתב מאת ל' הנמן מבני ברק לגולדה מאיר, ללא ציון תאריך, התקבל ב-4.6.1967, אמ"ע, 2-932-1967-434.
[23] מכתב שבח וייס לגולדה מאיר, 26.6.1967, אמ"ע, 2-932-1967-434.
[24] פרוטוקול ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, 19.9.1967, גנזך המדינה, א8161/8. ראו גם פרוטוקול מזכירות מפא"י, 29.9.1967, אמ"ע.
[25] פרוטוקול מזכירות מפא"י, 14.9.1967, אמ"ע; פרוטוקול מועצת מחוז איחוד הקבוצות והקיבוצים, 27.9.1967, שם, 2-932-1967-590.
[26] אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, רמת אפעל תשס"ה, עמ' 416-411.
[27] פרוטוקול מרכז מפא"י, 18.1.1968, אמ"ע; פרוטוקול חתימת אמנת האיחוד, 21.1.1968, שם, 2-24-1968-92.
[28] פרוטוקול ישיבת חברי מפא"י לשעבר במזכירות מפלגת העבודה, 7.2.1968, אמ"ע, 2-24-1968-92.
[29] מ' שמריהו, 'ג' מאיר: התפטרותי – סופית', מעריב, 9.7.1968.
[30] פרוטוקול לשכת מפלגת העבודה, 11.7.1968, אמ"ע.
[31] פרוטוקול מזכירות מפלגת העבודה, 18.7.1968, אמ"ע; יואל מרקוס, 'קרירותו של אשכול לגולדה', הארץ, 14.7.1968.
[32] שלום רוזנפלד, 'אצלנו...', מעריב, 19.7.1968.
[33] ראו, 'גולדה מאיר: אני חושבת שאשכול צריך להיות ראש ממשלה גם בקדנציה הבאה', ידיעות אחרונות, 26.7.1968.
[34] פרוטוקול ישיבת חברי מפא"י לשעבר במזכירות מפלגת העבודה, 1.8.1968, אמ"ע; פרוטוקול מזכירות מפלגת העבודה, 1.8.1968, שם.
[35] רפאל בשן, 'ראיון השבוע עם ח"כ גולדה מאיר', מעריב, 22.12.1967.
[36] פרוטוקול כנס צעירים: מחוז איחוד הקבוצות והקיבוצים, 9.3.1969, אמ"ע, 2-15-1969-90.
על המחבר :
ד"ר מאיר חזן מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת תל אביב.
עורך כתב העת "ישראל", היוצא לאור במסגרת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל אביב.

חדשות ועדכונים

היו שותפים בהנצחת גולדה מאיר ז"ל To support our mission please donate לחצו לתרומה לעמותה >
Donate
X