מגבית גולדה

מגבית גולדה

מאת: מאיר גולדה

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975.

במאי 1948 יצאה גולדה מאירסון לגיוס כספים למימון הרכש למלחמת העצמאות. זהו מסעה השני לאחר שבינואר 1948 גייסה מיהדות ארצות הברית 50 מיליון דולר.

בנושא "מגבית גולדה" ראה: רוזן דורון, בעקבות האוצר האמריקאי, פעילות ה"הגנה" בארצות הברית 1945-1949, משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, 2008.

מאי 1948, המגבית השניה בארצות הברית

ובכן עכשיו היינו עובדה מוגמרת. נותרה עוד רק השאלה – ולמרבה הפליאה נוצרה עד עצם היום הזה – כיצד נישאר בחיים. לא "אם", אלא "כיצד". 

בבוקר ה-15 במאי כבר היתה ישראל נתונה להתקפה מזוינת מצד המצרים בדרום, הסורים והלבנונים בצפון ובצפון המזרח, הירדנים והעיראקים במזרח. על גבי הנייר נדמה היה בשבוע ההוא כי אולי יש יסוד מה להתפארותם של הערבים שישראל תימחץ בתוך עשרה ימים.

ההתקדמות הנמרצת ביותר היתה זו של המצרים – אף כי מכל הצבאות הפולשים ודאי שפחות מכל היו המצרים צפויים לצאת ברווח. לעבדאללה היה נימוק. זה היה נימוק ביש, אבל היה, והוא היה יכול להגדיר אותו: הוא רצה בארץ כולה, ובפרט בירושלים. גם ללבנון ולסוריה היה נימוק: הן קיוו שתוכלנה לחלק ביניהן את הגליל. עיראק רצתה להשתתף בהקזת הדמים ובתורת רווח שולי לרכוש לה מוצא אל הים התיכון, אם יהיה צורך בדבר – בדרך ירדן. אבל למצרים לא היתה כלל מטרת מלחמה ממשית – חוץ מאשר לבוז בז ולהחריב כל מה שבנו היהודים.

לאמיתו של דבר, מעולם לא חדלתי להתפלא מה טעם היו המדינות הערביות להוטות כל כך לצאת למלחמה נגדנו. כמעט מעצם ראשיתה של ההתישבות הציונית עד היום היו אכולות שנאה אלינו. ההסבר האפשרי היחיד – וזהו הסבר מגוחך – הוא שפשוט אינן יכולות לסבול את נוכחותנו או לסלוח לנו שאנו קיימים, ואני מתקשה להאמין שמנהיגי כל המדינות הערביות חושבים, ותמיד חשבו, בצורה פרימיטיבית חסרת תקוה כל כך.

מצד שני, במה איימנו פעם בכלל על המדינות הערביות? אמת, לא עמדנו בתור להחזיר שטחים שכבשנו במלחמות שהן התחילו בהן, אבל אחרי הכל מעולם לא היו שטחים העילה לכל התוקפנות הערבית – וב-1948 ודאי לא הצורך באדמות נוספות הוא שהמריץ את המצרים לעלות צפונה בתקוה להגיע לתל  אביב ולירושלים העברית להחריב אותן. ובכן, מה היה הדבר? יצר מהמם ובלתי ראציונלי לחסל אותנו פיזית? פחד מפני הקידמה שאולי נביא למזרח התיכון? מיאוס כלפי הציביליזציה המערבית? מי יודע? אם כך ואם כך, הדבר קיים ועומד – וכמוהו כן גם אנחנו – ומסתבר שעוד הרבה שנים לא יימצא הפתרון, אם גם אין בי כל ספק שיבוא הזמן שהמדינות הערביות תקבלנה אותנו – ומסתבר שעוד הרבה שנים לא יימצא הפתרון, אם גם אין בי כל ספק שיבוא הזמן שהמדינות הערביות תקבלנה אותנו – כמו שהננו ובזכות מה שהננו. קיצורו של דבר: השלום תלוי – ותמיד היה כך – רק בדבר אחד בלבד: המנהיגים הערבים חייבים להשלים עם היותנו כאן.

אולם ב-1948 אפשר היה להבין שהמדינות הערביות  - שממילא הן נוחות להמריא על כנפי הדמיון – כבר ראו בדמינו איך הן חוצות בדהרה בימים ספורים את השטח שהיה עכשיו ישראל. ראשית כל, הן פתחו במלחמה, והדבר העניק להן עליונות טאקטית גדולה. שנית, היתה להן דרך גישה קלה, שלא לומר ללא מאמצים, בדרך היבשה לישראל, שאוכלוסיה הערבים הוסתו כבר שנים נגד היהודים. שלישית, הערבים יכלו לנוע בלי כל בעיות מחלק אחד של הארץ אל משנהו. רביעית, הערבים שלטו ברוב חבלי ההר של ארץ ישראל שמהם אפשר היה לתקוף בלי קושי רב את יישובינו שבשפלה. ולבסוף, היתה לערבים עדיפות מוחלטת באדם ובנשק והם קיבלו בדרכים שונות עזרה ניכרת מן הבריטים, גם במישרים וגם בעקיפים.

ומה היה לנו? קליפת השום – ואפילו זאת הפרזה. כמה אלפי רובים, כמה מאות מקלעים, כל מיני כלים אחרים של נשק חם, אבל ב-14 במאי 1948 לא היה לנו אף לא תותח אחד ולא טנק אחד, אף כי היו לנו לא פחות מתשעה מטוסים (אם גם רק אחד מהם היה דו מנועי!). המכונות לייצור נשק נרכשו בחוץ לארץ -  הודות לראיית הנולד המדהימה של בן גוריון – אבל לא היתה אפשרות להביא אותן לישראל לפני צאת הבריטים, ואחר כך היה צריך להרכיב את הציוד ולהריץ אותו. גם בכח אדם מאומן היה מצבנו רחוק מלעשות רושם, ככל שהדברים אמורים בסטאטיסטיקה, היו בערך 45,000 גברים, נשים ונערים בשורות ה"הגנה", כמה אלפי חברים של שני ארגוני המחתרת הפורשים וכמה מאות עולים חדשים שרק הגיעו וקיבלו קצת אימון – ברובים של עץ ובכדורי סרק – במחנות העקורים של גרמניה ובמחנות המעצר של קפריסין (ולאחר העצמאות, עוד כמה אלפי מתנדבים יהודים ולא יהודים מחוץ לארץ).

זה היה הכל.  אבל אנו גם לא יכולנו להרשות לעצמנו להתמכר לפסימיות, ולכן עשינו חישוב מסוג אחר לגמרי שהיה מבוסס על העובדה ש-650,000 אנשינו שואפים להישאר בחיים במידה שאיש מחוץ לישראל לא היה יכול להבין אותה בכלל, ושהברירה היחידה שלפנינו, אם אין רצוננו שידחפו אותנו לים, היא לנצח במלחמה. ובכן, ניצחנו. אבל זה לא היה קל, לא היה מהיר ולא היה זול. מיום שנתקבלה החלטת האו"ם על חלוקתה של ארץ ישראל (29 בנובמבר 1947) עד ליום שנחתם ההסכם הראשון לשביתת נשק בין ישראל למצרים (24 בפברואר 1949) נהרגו 6,000 ישראלים צעירים, אחוז אחד מכל האוכלוסיה שלנו, ואם גם לא יכולנו לדעת זאת הרי בכל קרבנות הדמים הללו לא קנינו לנו אפילו את השלום.

ההכרח לעזוב את ישראל ברגע שהוקמה המדינה היה קשה עלי במידה שלא אוכל לתת לה ביטוי במלים. הדבר האחרון ממש שרציתי לעשות היה לנסוע לחוץ לארץ, אבל ביום הראשון, 16 במאי, הגיע מברק מהנרי מונטור, סגן הנשיא של המגבית היהודית המאוחדת. מה שאירע הרעיש את יהודי אמריקה עד עומק נפשם. לא היו גבולות להתרגשותם ולגאוותם. הוא חשב שאם אני אחזור, ולו אך לסיבוב קצר, נוכל לגייס עוד 50 מיליון דולר (הסכום שגויס ע"י גולדה מאירסון במסעה בינואר 1948, י. רייפן).  איש לא ידע יותר טוב ממני מה יהיה פירושם של סכומים כאלה לישראל, כמה נואש היה הצורך שלנו בנשק שאפשר יהיה לקנות בהם, וכמה זה יעלה להעביר ולישב את 30,000 היהודים הכלואים בקפריסין שזמן כה רב חיכו לבוא לישראל. לבי נמס בקרבי למחשבה שיהיה עלי להינתק מן הארץ, אך למעשה לא היתה שום ברירה. אחרי שדנתי בענין עם בן גוריון, השבתי מיד במברק שאצא במטוס הראשון. למזלי, לא היה צורך בשום הכנות לנסיעה. מיטב הבגדים שהיו לי נמצאו כולם בירושלים. רחוקים מהישג היד כאילו היו על הירח, ולכן הייתי צריכה בסך הכל "לארוז" מברשת שער, מברשת שיניים וחולצה נקיה, אף על פי שכאשר הגעתי לניו יורק גיליתי שהצעיף שהיה לי בדרך לרבת עמון עדיין נמצא אצלי בילקוט! הצלחתי לשוחח בקיצור עם שרה ולהגיד לה שאחזור כעבור חודש ימים לכל היותר, ולקבל תעודת מעבר שנעשתה בחפזה, שבעצם היתה תעודת המסע הראשונה שקיבל אזרח כלשהו של מדינת ישראל. אחר כך יצאתי במטוס הראשון ממש שאפשר היה להשיגו.

בארצות הברית קיבלו אותי כאילו הייתי התגלמותה של ישראל. שוב ושוב סיפרתי את הסיפור על ההכרזה, על תחילת המלחמה, על המצור הנמשך בירושלים, ושוב ושוב הבטחתי ליהודי אמריקה כי בעזרתם תנחל ישראל ניצחון. נאמתי בעיר אחר עיר בכל רחבי ארצות הברית, בארוחות צהריים, בסעודות ערב ומסיבות תה של המגבית היהודית המאוחדת ובפגישות טרקלין בבתיהם של אנשים. כל פעם שחשתי כי העייפות מכריעה אותי – וזה קרה לעתים קרובות – די היה לי שאזכיר לעצמי שעכשיו אני מדברת כשליחה של מדינה יהודית ומיד הייתה העייפות שלי נמוגה פשוט.

שבועות עברו עלי עד שהתרגלתי אפילו לצליל המלה "ישראל" ולעובדה שעכשיו יש לי נתינות חדשה. אבל תכלית נסיעתי לא היה בה שמץ של רגשנות. אני באתי לגייס כסף, כסף רב ככל האפשר, מהר ככל האפשר, ודברי היו גלויים ופשוטים במאי כמו שהיו בינואר. "מדינת ישראל", כך אמרתי ליהודים בכל רחבי אמריקה, "לא תוכל לחיות על מחיאות כפיים. הניצחון במלחמה לא יושג בנאומים ובהכרזות ולא בדמעות של אושר. והזמן חשוב מאין כמוהו, כי אם נחמיץ אותו לא יהיה למה למחוא כפיים."

"אין אנו יכולים להמשיך בלי עזרתכם", אמרתי בעשרות הופעות פומביות ופרטיות. "אנו מבקשים מכם שתקחו חלק באחריות שלנו, על כל מה שכרוך בזה – קשיים, בעיות, תלאות ושמחות. אין ספק שהמתרחש בעולם היהודי כיום הוא כה חשוב וכה חיוני עד שגם אתם יכולים לשנות את אורח החיים שלכם לשנה, שנתיים או שלש, עד שיחד נעמיד את ישראל על רגליה. החליטו ותנו לי את תשובותיכם."

הם השיבו לי בנדיבות ובזריזות ללא תקדים, ובכל לבם ונפשם. שום דבר לא היה רב מדי ולא טוב מדי, ובהיענותם אישרו מחדש את תחושת השותפות שלהם אתנו, כפי שקיויתי.  אף על פי שלא היתה עדיין מגבית מיוחדת למען ישראל, ואף על פי שפחות מ-50 אחוז מ-150 מיליון הדולרים שנאספו בשביל המגבית היהודית המאוחדת ב-1948 הופנו ממש לישראל (השאר הועבר לוועד הג'וינט לסיוע ליהודים בארצות אירופיות), הרי אין ספק שאותם 50 אחוז עזרו לנו לנצח במלחמה. מכאן גם למדנו שהמעורבות של יהודי אמריקה במדינת ישראל היא גורם שנוכל לסמוך עליו.

גולדה מאיר, חיי,  עמ' 169-172

X