כט' בנובמבר 1947

כט' בנובמבר 1947

מאת: מאיר גולדה

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975.

כט' בנובמבר 1947 – החלטת העצרת הכללית של האו"ם

ב-29 בנובמבר 1947 המליצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על פתרון בעיית ארץ ישראל באמצעות חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, והקמת "איזור נפרד" ( corpus separatum) סביב ירושלים שיימצא בשליטה בינלאומית. החלטת האו"ם נראתה כסוללת דרך ללגיטימציה בינלאומית של התביעה הציונית לכינון מדינה יהודית עצמאית. בהצבעה - 33 מדינות תמכו בעד, 13 נגד, עשר נמנעו ואחת (סיאם) נעדרה מההצבעה.
מפת ההתפלגות של המדינות שנטלו חלק בהצבעה מלמדת כי תוצאות ההצבעה, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל, נקבעו הודות לצירוף מיוחד של נסיבות היסטוריות: היה זה אחד המקרים הנדירים בהם הצביעו יחד - ברית המועצות וארצות הברית. בנוסף, חלק מהקולות הושגו הודות לנחישות ולתושייה של הדיפלומטיה הציונית.

נציגי הסוכנות היהודית ציינו כי הם נענים לתוכנית למען השכנת שלום בעוד הערבים התנגדו להחלטה ואיימו באלימות.
ממשלת בריטניה הודיעה כי תסיים את שלטונה בארץ ישראל ב – 15 במאי 1948.

כט' בנובמבר 1947 - מזיכרונות ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – גולדה מאירסון.

"ההצבעה נערכה בלייק סאקסס  בניו- יורק ב- 29 בנובמבר. ככל אדם אחר ביישוב הייתי צמודה אל הרדיו ובידי עפרון ונייר, ורשמתי את הקולות לפי סדר הופעתם. לבסוף, לערך בחצות הלילה לפי שעוננו, הוכרזו התוצאות: שלושים ושלש אומות, בכללן ארצות הברית וברית המועצות, היו בעד תכנית החלוקה; שלש-עשרה, ובהן כל המדינות הערביות, התנגדו; עשר ובהן בריטניה הגדולה, נמנעו. 

הלכתי מיד אל בנין הסוכנות היהודית, שהרחבה שלפניו כבר היתה מלאה אדם מפה לפה. היה זה מראה לא יאומן: מאות אנשים, בכללם חיילים בריטים, שלובי-ידיים, שרים ורוקדים, ועוד משאיות מלאות בני אדם מגיעות כל הזמן אל הרחבה. זכור לי שעליתי לבדי ללשכתי, כי לא יכולתי לקחת חלק בחדוה הכללית. 

הערבים דחו את התכנית בשתי ידיים ודיברו רק על מלחמה. ההמון, שכור אושר, רצה לשמוע נאום, ואני הייתי סבורה שזאת תהיה רשעות לסרב ולקלקל בכך את מצב הרוח. וכך נאמתי כמה דקות ממרפסת לשכתי. אבל בעצם לא דיברתי אל המון האנשים שלמטה; דיברתי, שוב, אל הערבים.

"אתם נלחמתם בנו באומות המאוחדות", אמרתי. "האומות המאוחדות  - רוב הארצות שבעולם -  אמרו את שלהן. תכנית החלוקה היא פשרה; לא מה שאתם רציתם, לא מה שאנחנו רצינו. אבל עכשיו הבה נחיה יחד בידידות ובשלום". 

ספק אם הנאום היה הפתרון למצב שלנו. ביום המחרת פרצו מהומות ערביות בכל רחבי הארץ (שבעה יהודים נהרגו במארב ששמו ערבים לאוטובוס) וב-2 בדצמבר העלה אספסוף ערבי באש את המרכז המסחרי היהודי בירושלים, בזמן ששוטרים בריטיים עמדו מנגד והתערבו רק כאשר ה"הגנה" ניסתה לעשות משהו."

גולדה מאיר, חיי, ע' 155

הקליקו להגדלת התמונה

הקליקו להגדלת התמונה

X