כניסה רשמית למשפחת האומות

כניסה רשמית למשפחת האומות

מאת: מאיר גולדה

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975.

ואחר כך, כמובן, בא הרגע הנפלא של כניסתנו הרשמית למשפחת האומות.

דקות אחדות אחרי חצות הלילה באור ל-15 במאי צילצל הטלפון בחדרי. כל הערב היה מצלצל וכאשר מיהרתי להרים אותו שאלתי את עצמי איזה חדשות רעות אשמע עכשיו. אבל הקול בקצה השני של הקו היה מתרונן. "גולדה? את שומעת? טרומן הכיר בנו!" אינני זוכרת מה אמרתי ומה עשיתי, אבל אני זוכרת איך היתה הרגשתי. זה היה כמו נס שבא בזמן שהיינו נוחים לפגיעה ביותר, ערב הפלישה, ואני התמלאתי שמחה והקלה. במובן מה, אף על פי שישראל כולה שמחה והודתה, אני סבורה כי מה שעשה הנשיא טרומן בלילה ההוא היה אולי חשוב בעיני יותר מאשר בעיני רוב חברי, כי אני הייתי ה"אמריקאית" בינינו, אני ידעתי יותר מכולם על ארצות הברית, תולדותיה ואנשיה, הייתי היחידה שגדלתי בדמוקרטיה הגדולה ההיא. ואף על פי שמהירות ההכרה הפליאה אותי לא פחות מאשר את כל זולתי, לא הופתעתי כלל מן הדחף הטוב והנדיב שחולל אותה. מתוך השקפה לאחור נדמה לי שבדומה לרוב הנסים בא הנס הזה, מן הסתם, בגלל שני דברים פשוטים מאוד: העובדה שהארי טרומן הבין וכיבד את שאיפתנו לעצמאות מפני שהוא היה אדם מסוג שבתנאים אחרים אפשר שהוא עצמו היה אחד מאיתנו; והרושם העמוק שעשה עליו חיים וייצמן, שאותו קיבל בוושינגטון ואשר העלה את עצומותינו והסביר את מצבנו בצורה שאיש זולתו לא עשה כמותה בבית הלבן לפני כן. פעלו של וייצמן היה חשוב לאין ערוך. ההכרה האמריקאית היתה הדבר הגדול ביותר שיכול היה לקרות לנו בלילה ההוא.

אשר להכרת הסובייטים בישראל, שבאה זמן קצר אחרי ההכרה האמריקאית לה היו שרשים אחרים. אין לי שום ספק שהשיקול העיקרי של הסובייטים היה להוציא את הבריטים מן המזרח התיכון. אבל בכל הוויכוחים שהתנהלו באו"ם בסתיו 1947 נדמה היה לי שהגוש הסובייטי תומך בנו גם בגלל מס הדמים האיום שהרוסים עצמם שילמו במלחמה העולמית ובגלל ההרגשה העזה שנוצרה אצלם כתוצאה מכך שהיהודים, שגם הם סבלו סבל מר כל כך מידי הנאצים, ראויים למדינה משלהם. כל כמה שהשתנתה עמדת הסובייטים מיסודה בעשרים וחמש השנים שעברו מאז, אינני יכולה לעקם עכשיו את התמונה כמו שראיתי אותה אז. לולא הנשק והתחמושת שיכולנו לקנות בצ'כוסלובקיה ולהעביר ביוגוסלאביה ובארצות בלקניות אחרות בימים האפלים הללו בתחילת המלחמה, אינני יודעת אם אמנם היינו יכולים להחזיק מעמד עד שהתהפך הגלגל ביוני 1948. בששת השבועות הראשונים של מלחמת העצמאות היינו נשענים במידה רבה על הפגזים, המקלעים, הכדורים – ואפילו המטוסים – שיכלה ה"הגנה" לרכוש במזרח אירופה (אם גם לא על אלה בלבד, כמובן) בזמן שאפילו ארצות הברית הטילה אמברגו על מכירתו או אספקתו  של נשק למזרח התיכון. אי אפשר, ואסור, למחוק את העבר רק מפני שאינו הולם את ההווה, והעובדה בעינה עומדת שאם גם היתה ברית המועצות עתידה לצאת בפראות שכזאת נגדנו בשנים שלאחר כך, הרי להכרה הסובייטית במדינת ישראל  ב-18 במאי היתה משמעות עצומה בשבילנו. פירושה היה שבפעם הראשונה מאז הסתיימה מלחמת העולם השנייה עשו שתי המעצמות הגדולות ביותר בעולם יד אחת, לתמוך במדינה היהודית, ואף על פי שעדיין היינו שרויים בסכנת מוות, ידענו סוף-סוף  שאין אנו לבדנו. בידיעה הזאת – יחד עם הכורח הפשוט – מצאנו את הכוח הרוחני אם לא הגשמי, שהיה עתיד להצעיד אותנו לניצחון.

ועוד עלי להוסיף לעניין זה, למען הסדר, שהמדינה השנייה שנתנה לישראל את הכרתה ביום לידתה היתה גואטמלה, אשר שגרירה באו"ם, חורחה גארסיה גראנאדוס, היה אחד החברים הפעילים ביותר באונסקו"פ.

ובכן, עכשיו היינו עובדה מוגברת. נותרה עוד רק השאלה – ולמרבה הפליאה נותרה עד עצם היום הזה – כיצד נישאר בחיים. לא "אם" אלא "כיצד".

חיי, עמ' 169-168

X