שתי פגישותי עם עבדאללה מלך ירדן

שתי פגישותי עם עבדאללה מלך ירדן

מאת: מאיר גולדה

מקור:
מאיר גולדה, חיי, ספריית מעריב, 1975

"בששת החודשים שקדמו להקמת המדינה נפגשתי פעמיים עם עבדאללה מלך עבר הירדן, שהיה סבו של המלך חוסיין. אף על פי ששתי השיחות הללו נשארו שנים רבות סודות שמורים מכל משמר – זמן רב לאחר שנרצח עבדאללה בידי אויביו הערבים (מן הסתם שלוחי המופתי) בירושלים ב-1951 – הרי עד היום הזה אין איש יודע באיזו מידה היו השמועות על אודותן אחראיות למותו. רציחות הן מחלה כרונית בעולם הערבי, ואחד הלקחים הראשונים שרוב השליטים הערבים לומדים הוא הקשר בין שמירת סוד לאריכות ימים. רצח עבדאללה עשה רושם בל יימחה על כל המנהיגים הערבים שלאחריו, וזכור לי שנאצר אמר פעם לאיש ביניים ששיגרנו לקאהיר: "אם יבוא בן גוריון למצרים לשוחח אתי, הוא ישוב הביתה כגיבור מנצח. אבל אם אני אבוא אליו, יהרגו אותי בשובי", ואני חוששת שעדיין המצב הוא כך.

בפעם הראשונה נפגשתי עם עבדאללה בתחילת נובמבר 1947. הוא הסכים להיפגש אתי – בתפקידי כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – בבית אחד בנהריים שעל הירדן, במקום שהיתה תחנת כוח הידרו חשמלית של חברת החשמל לארץ ישראל. באתי לנהריים עם אחד המומחים הערביים שלנו אליהו ששון. שתינו את ספלי הקפה הרגילים כמצוות הטכס, ואחר כך התחלנו לשוחח. עבדאללה היה איש גוץ, מאוזן מאד ובעל קסם רב. הוא הבהיר במהירות את עיקר הענין: הוא לא יתן ידו לשום התקפה ערבית עלינו. הוא תמיד יישאר ידידנו, אמר, וכמונו גם הוא רוצה בשלום יותר מאשר בכל דבר אחר. אחרי הכל, יש לנו אויב משותף, המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני. ואם אין די בזה, הרי הציע שניפגש שוב, אחרי ההצבעה באו"ם.

עוד אחד מן המומחים שלנו לעניינים ערביים, עזרא דנין, שלעתים קרובות נפגש עם עבדאללה לפני כן, העמיד אותי על תפיסתו הכללית של המלך לגבי תפקידם של היהודים. לפי תפיסתו פיזרה ההשגחה העליונה את היהודים ברחבי העולם המערבי כדי שיספגו תרבות אירופית ויביאו אותה עמהם כשיחזרו למזרח התיכון, ובכך ישיבו את האיזור לתחייה. באיזו מידה אמנם אפשר לסמוך עליו, בזה היה דנין מסופק. על כל פנים, עבדאללה ודאי שהוא כן בביטויי הידידות שלו, אף על פי שאין כל הכרח שיחייבו אותו כלל.

כל חודשי ינואר ופברואר קיימנו קשר עם עבדאללה, בדרך כלל בזכות שירותיו הטובים של ידיד משותף, שבאמצעותו יכולתי לשלוח שדרים במישרים למלך. במרוצת השבועות נעשו השדרים שלי מודאגים יותר ויותר. האוויר היה ספוג השערות וניחושים, ולפי כמה ידיעות עמד עבדאללה לתת את ידו לליגה הערבית למרות מה שהבטיח לי. "האמנם כך הדבר?" שאלתי. התשובה מרבת עמון היתה מהירה ושלילית. המלך עבדאללה התפלא על שאלתי ונפגע ממנה. הוא ביקש אותי לזכור שלושה דברים: שהוא בדווי, ומתוך כך איש כבוד; שהוא מלך, ולפיכך כפליים איש כבוד; ולבסוף, שלעולם לא יפר הבטחה שנתן לאשה. לכן לא יכלה בכלל להיות שום הצדקה לחרדתי.

אך אנו ידענו דברים אחרים. בשבוע הראשון של חודש מאי לא היה לנו ספק שעל אף כל הבטחותיו אכן שיתף עבדאללה את גורלו עם הליגה הערבית. התווכחנו על הנימוקים בעד ונגד פגישה נוספת לפני שנאחר את המועד. אולי ברגע האחרון אפשר יהיה לשכנע אותו שיחזור בו. אם לא, אולי לפחות נוכל לברר אצלו עד היכן התחייבו הוא והלגיון הערבי שלו (שמאמניו וקציניו בריטיים) להילחם נגדנו. הרבה היה מוטל על כפות המאזניים. לא די שהלגיון היה בהחלט הצבא הערבי הטוב ביותר באזור אלא היה גם עוד שיקול אחד חיוני: אם יקרה איזה נס ועבר הירדן תישאר מחוץ למלחמה, הרי יהיה לצבא העיראקי קשה הרבה יותר להיכנס לארץ ולהצטרף להתקפה נגדנו. בן גוריון היה בדעה שלא נוכל להפסיד שום דבר אם ננסה שוב, וכך ביקשתי פגישה שניה, ופניתי אל עזרא דנין שיתלווה אלי.

אולם הפעם סירב עבדאללה לבוא לנהריים. זה מסוכן יותר מדי, אמר לנו באמצעות שלוחו. אם אני רוצה לראותו יהיה עלי לבוא לרבת עמון ולשאת בסיכון כולו. אין לדרוש ממנו, כך הודיע לנו, שיזהיר את הלגיון הערבי שהוא מחכה לאורחים יהודים מארץ ישראל, והוא אינו מוכן לקבל עליו אחריות לשום דבר שעלול לקרות לנו בדרך.

הבעיה הראשונה היתה להגיע לתל אביב, ובזמן ההוא זה היה קשה כמעט כמו להגיע לרבת עמון עצמה. משעת בוקר מוקדמת חיכיתי בירושלים עד 7 בערב כמעט למטוס שיבוא מתל אביב, וכאשר הגיע המטוס סוף סוף היו הרוחות כל כך חזקות עד שספק היה אם נוכל להמריא. בתנאים רגילים הייתי מנסה לדחות את הנסיעה לעוד יום, אבל לא נשארו כבר ימים. עומדים היינו ב-10 במאי, והמדינה היהודית תוכרז ב-14 במאי. זאת היתה ממש ההזדמנות האחרונה שלנו לדבר עם עבדאללה. לכן עמדתי על דעתי שננסה להגיע לתל אביב – ולו אף באותו "פייפר", שנראה היה כאילו יפול ברוח מצויה, קל וחומר בסופה. אחרי צאתנו הגיע שדר למסלול התעופה בירושלים שמזג האויר כל כך רע שלא נוכל לנסות ולטוס, אבל אז כבר היינו בדרכנו ממש.

למחרת בבוקר (11 במאי 1948) יצאתי במכונית לחיפה, ושם הייתי צריכה להיפגש עם עזרא. הוחלט כבר שהוא לא יתחפש ויסתפק בחבישת "קולפאק". הוא דיבר ערבית רהוטה, בקיא היה במנהגים הערביים, ובקלות היה יכול להיחשב ערבי. אשר לי, אני אסע בשמלות המסורתיות, הכהות והשופעות, של אשה ערביה. ערבית לא ידעתי כלל, אבל כאשה מוסלמית שמתלווה אל בעלה היה זה רחוק ביותר מן השכל שידרשו ממני לומר משהו למישהו. השמלה והצעיפים הערביים שהייתי זקוקה להם כבר הוזמנו, ועזרא הסביר לי את הדרך. אנו נחליף מכוניות כמה וכמה פעמים, אמר, כדי שנהיה בטוחים שאין עוקבים אחרינו; ובנקודה מסוימת יופיע באותו לילה מישהו לא הרחק מארמונו של המלך כדי לקחת אותנו אל עבדאללה. הבעיה העיקרית היתה איך לא לעורר את החשדות של חיילי הלגיון הערבי במחסומי הבקורת השונים שהיינו צריכים לעבור עד שנגיע למקום שבו מורה הדרך שלנו צריך לקדם את פנינו.

זאת היתה שורה ארוכה, ארוכה של נסיעות בתוך הלילה. קודם להיכנס למכונית אחת, אחר כך לצאת ממנה ולהיכנס למכונית אחרת מהלך עוד כמה קילומטרים, ואחר כך, בנהריים, לעבור למכונית שלישית. כל שעת הנסיעה לא דיברנו כלל זה עם זו. היה לי אמון גמור בעזרא שיוכל להעביר אותנו בשלום מעבר לקווי האויב, וכל כך היתה דעתי נתונה לתוצאת שליחותנו עד שלא חשבתי על מה שיקרה אם יתפסו אותנו, חס ושלום. למזלנו, אף על פי שכמה וכמה פעמים היינו צריכים להזדהות, הגענו בזמן הנכון למיפגש שנקבע לנו בלי שנתגלה. האדם שהיה צריך לקחת אותנו אל עבדאללה היה אחד מעוזריו הנאמנים ביותר, בדווי אחד שהמלך אימץ וגידל אותו מילדותו ושהיה רגיל לעשות שליחויות מסוכנות בשביל אדוניו.

במכונית שלו, שחלונותיה היו מכוסים בד שחור וכבד, הסיע את עזרא ואותי אל ביתו. בעוד אנו ממתינים לעבדאללה שיופיע שוחחתי עם רעייתו יפת התואר והנבונה של מורה הדרך שלנו, שהיתה בת למשפחה תורכית אמידה והתלוננה לפני מרה על השיעמום הנורא שבחייה בעבר הירדן. זכור לי שחשבתי כי אני עצמי הייתי מקבלת ברצון קצת שיעמום בשלב ההוא, אבל רק הנעתי בראשי כמו מתוך השתתפות ברגשותיה.

אז נכנס עבדאללה לחדר. הוא היה חיוור מאד, ונראה היה שהוא נמצא תחת לחץ כבד. עזרא תירגם בשבילנו ואנו שוחחנו כשעה. אני פתחתי בשיחה וניגשתי ישר לענין:  "האם אחרי הכל הפרת את ההבטחה שנתת לנו?" שאלתי אותו. הוא לא ענה על שאלתי במישרים. במקום זה אמר כך: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני. אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף ואמר שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" – ונמצאנו למדים ששאר הארבעה הם מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה.

"מדוע אתם כל כך ממהרים להכריז על המדינה שלכם?" שאל אותי. "מה הבהלה? אתם קצרי רוח כל כך!" אמרתי לו כי, לדעתי, עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא "ממהר", ונדמה היה שהוא מקבל זאת.

"האם אינך מבין", אמרתי, "שאנחנו בעלי בריתך היחידים באיזור הזה? כל האחרים אויביך". "כן", אמר, "אני יודע זאת. אבל מה אני יכול לעשות? אין זה תלוי בי". ואז אמרתי לו: "עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה אנו נילחם ואנו ננצח". הוא נאנח ושוב אמר, "כן, זאת אני יודע. חובתכם היא להילחם. אבל מדוע לא תחכו כמה שנים? חידלו מן הדרישות שלכם לעליה חפשית. אני אטול לידי את הארץ כולה ולכם יהיה ייצוג בפרלמנט שלי. אני אתיחס אליכם יפה מאד, ולא תהיה מלחמה".

ניסיתי להסביר לו שתכניתו בלתי אפשרית. "אתה יודע כל מה שעשינו וכמה קשה עבדנו", אמרתי. "אתה חושב שכל זה עשינו רק כדי שיהיה לנו ייצוג בפרלמנט זר? אתה יודע מה אנו רוצים ולמה אנו שואפים. אם אינך יכול להציע לנו שום דבר נוסף על מה שהצעת עכשיו, הרי תהיה מלחמה ואנו ננצח בה. אבל אולי נוכל להיפגש שוב -  אחרי המלחמה ואחרי שתהיה מדינה יהודית".

"אתה סומך יותר מדי על הטנקים שלך", אמר דנין. "אין לך שום ידידים של אמת בעולם הערבי, ואנחנו ננפץ את הטנקים שלך כמו שניפצו את קו מאז'ינו". היו אלו מילים אמיצות מאד, מה גם שדנין ידע בדיוק מה היה מצב החימוש שלנו. אבל עבדאללה נראה קודר עוד יותר ושוב אמר שהוא יודע כי עלינו לעשות את חובתנו. הוא גם הוסיף  - ובעצב, נדמה היה לי – שהמאורעות  צריכים להתגלגל במסלולם. בסופו של דבר נדע כולנו מה הועיד לנו הגורל.

ברור היה שאין עוד מה לומר. רציתי להסתלק, אבל דנין ועבדאללה פתחו בשיחה חדשה.
"אני מקווה שנישאר במגע אפילו אחרי שתתחיל המלחמה", אמר דנין. "ודאי", השיב עבדאללה. "עליך לבוא לראותני". "אבל איך אוכל להגיע אליך?" שאל דנין. "הו, אני סומך עליך שתמצא דרך", חייך עבדאללה ואמר. אז גער בו דנין על שאינו אוחז באמצעי זהירות מספיקים. "אתה מתפלל במסגד", אמר לעבדאללה, "ואתה מרשה לנתינים שלך לנשק את שולי בגדיך. יבוא יום ואיזה רשע יפגע בך. הגיעה השעה שתאסור על המנהג הזה, לשם בטחון". נראה היה לעין שעבדאללה הזדעזע. "לעולם לא אהיה לשבוי בידי השומרים שלי", אמר לדנין בחומרה רבה. "בדווי נולדתי, אדם חפשי, וחפשי אשאר. אלה שרוצים להרוג אותי שינסו לעשות זאת. לא אשים את עצמי בכבלים". אחר כך אמר לנו שלום ויצא.

רעיית המארח שלנו הזמינה אותנו לאכול. בקצה אחד של החדר היה שולחן עצום עמוס אוכל. אני לא הייתי רעבה בכלל, אבל דנין אמר לי שאני חייבת למלא את הצלחת שלי – בין אם אוכל ובין אם לא – כדי שלא יתקבל רושם שאני נמנעת מלקבל הכנסת אורחים ערבית. ובכן, מלאתי את הצלחת אבל רק שיחקתי באוכל. לא נשאר לי שום ספק שעבדאללה ייצא למלחמה נגדנו. ולמרות כל דברי הרהב של דנין, ידעתי שהטנקים של הלגיון אינם בדיחה, ולבי נמס בקרבי למחשבה על החדשות שיהיה עלי להביא אתי לתל אביב. עכשיו היתה השעה קרובה לחצות. היתה עוד לפנינו נסיעה ארוכה ומסוכנת – והפעם לא תהיינה לנו שום תקוות שווא לחיזוק הלב.

כעבור כמה דקות נטלנו גם אנו ברכת פרידה ויצאנו לדרך. הלילה היה חשוך מאד והנהג הערבי שהיה צריך להחזיר אותנו לנהריים (מקום שממנו ניסע לחיפה) היה אחוז פחד כל פעם שנעצרה המכונית על יד מחסום בקורת של הלגיון. לבסוף דרש מאתנו שנרד במרחק מה לפני תחנת החשמל. השעה היתה כבר שתים  או שלוש בבוקר, והיינו צריכים למצוא לבדנו את דרכנו בחזרה. לשנינו לא היה נשק, ואני מודה שפחדתי מאד ונוסף על כך גם הייתי מדוכאה מאד. מחלונות המכונית שלנו ראינו את הכוחות העיראקיים, שהיו מתרכזים והולכים במחנה מפרק, ובלחש דיברנו על מה שיקרה ב-14 במאי. זכור לי שלבי הלם כאשר אמר דנין, "אם יהיה לנו מזל – ויהיה לנו הנצחון – נאבד רק 10,000 איש. אם לא יהיה לנו מזל, אולי תהיינה לנו עד 50,000 אבידות". הדברים האלה הרגיזו אותי כל כך עד שהסכמנו בינינו שנעבור לנושא אחר, ועד סוף הנסיעה דיברנו על המסורת המוסלמית והמטבח הערבי. אבל כאשר גיששנו את דרכנו בחושך לא יכולנו לשוחח כלל. לאמיתו של דבר, לא העזנו אפילו לנשום בקול רם מדי. הבגדים שלבשתי הפריעו לי מאד, לא הייתי בטוחה כלל שאנו הולכים בכיוון הנכון, ולא יכולתי להשתחרר מן הדיכאון שלי ומתחושת הכשלון שלי בקשר לשיחה עם עבדאללה.

אני משערת שכחצי שעה הלכנו, דנין ואני, כאשר פתאום הבחין בנו איש ה"הגנה" הצעיר מנהריים – שכל הלילה חיכה לנו בקדחת של חרדה. לא ראיתי את פניו בחושך, אבל אני חושבת שמעולם לא החזקתי בידו של אדם בכוח כל כך או מתוך רגש הקלה שכזה. על כל פנים, הוא הוליך אותנו בלי שום מאמץ על פני הגבעות והוואדיות בחזרה לנהריים. ראיתי אותו שוב לפני שנים אחדות בלבד כאשר ניגש אלי גבר בגיל העמידה באולם של מלון אחד בירושלים. "גברת מאיר", אמר, "את לא מכירה אותי? פשפשתי בזכרוני אך לא יכולתי לזהות אותו בכלל, עד שהוא גיחך אלי במתיקות רבה ואמר: "אני האיש שהראה לך את הדרך בחזרה לנהריים בלילה ההוא".

אבל את עבדאללה לא ראיתי שוב מעולם, אף על פי שאחרי מלחמת העצמאות היה אתו משא ומתן ממושך. כעבור זמן סיפרו לי שאמר עלי: "אם יש אדם אחד שהיה אחראי למלחמה הרי זו היא, מפני שהיתה גאה כל כך עד שלא רצתה לקבל את ההצעה שהצעתי לה". עלי לומר שכאשר אני חושבת על מה שהיה קורה לנו כמיעוט "מוגן" בממלכתו של שליט ערבי שלאחר קצת יותר משנתיים נרצח הוא עצמו בידי ערבים, אינני יכולה להצטער על העובדה שאיכזבתי כל כך את עבדאללה בלילה ההוא. אבל חבל לי שלא הספיק לו אומץ הלב שלא להיכנס למלחמה. הרבה יותר טוב היה לו ולנו אילו היה הוא גאה קצת יותר.

על כל פנים, מנהריים הסיעו אותי ישר בחזרה לתל אביב. למחרת בבוקר נועדה להתקיים ישיבה במשרדי מפא"י – כל השבוע ההוא התנהלו, כמובן, סיבובים בלתי פוסקים כמעט של שיחות – וידעתי שבן גוריון יהיה שם. כשנכנסתי לחדר הרים את ראשו, הביט בי ואמר: "נו?" התישבתי ורשמתי כמה מילים על פיסת נייר. "לא הועיל", כתבתי. "תהיה מלחמה. עזרא ואני ראינו ממפרק את ריכוזי הצבא ואת האורות". כמעט לא יכולתי למצוא עוז בנפשי להסתכל בפניו של בן גוריון כאשר קרא את הפתק, אך, שבח לאל, הוא לא שינה את דעתו – ולא את דעתנו.

בתוך יומיים צריך היה לקבל את ההחלטה הסופית: להכריז על מדינה יהודית או לא? אחרי שדיווחתי על השיחה שהיחה לי עם עבדאללה, היו במינהלת העם, שעליה נמנו חברי הסוכנות היהודית, הועד הלאומי ועוד כמה מפלגות וקבוצות קטנות ואשר לאחר מכן נעשתה ממשלתה הזמנית של ישראל, כמה אנשים שדרשו מבן גוריון הערכה אחת אחרונה של המצב. הם רצו לדעת מה ההערכה של ה"הגנה" בשעת האפס.

לכן הזמין בן גוריון שני אנשים: יגאל ידין, שהיה קצין המיבצעים של ה"הגנה", וישראל גלילי, שהיה מפקדה הראשי למעשה. תשובותיהם היו זהות כמעט – ומחרידות. רק בשני דברים אנו יכולים להיות בטוחים, אמרו: הבריטים ייצאו והערבים יפלשו, ואז? שניהם שתקו, אבל כעבור דקה אמר ידין: "לכל המוטב אנו יכולים לומר לכם שיש לנו סיכוי של חמישים חמישים; יש לנו אותו סיכוי לנצח ולנחול מפלה".

 

גולדה מאיר, חיי, עמ' 158-163

X