הקמת מדינת ישראל

ב-29 בנובמבר 1947 המליצה העצרת הכללית של האומות המאוחדות על פתרון בעיית ארץ ישראל באמצעות חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, והקמת "איזור נפרד" ( corpus separatum) סביב ירושלים שיימצא בשליטה בינלאומית. החלטת האו"ם נראתה כסוללת דרך ללגיטימציה בינלאומית של התביעה הציונית לכינון מדינה יהודית עצמאית. בהצבעה - 33 מדינות תמכו בעד, 13 נגד, עשר נמנעו ואחת (סיאם) נעדרה מההצבעה.
מפת ההתפלגות של המדינות שנטלו חלק בהצבעה מלמדת כי תוצאות ההצבעה, שבעקבותיה קמה מדינת ישראל, נקבעו הודות לצירוף מיוחד של נסיבות היסטוריות: היה זה אחד המקרים הנדירים בהם הצביעו יחד - ברית המועצות וארצות הברית. בנוסף, חלק מהקולות הושגו הודות לנחישות ולתושייה של הדיפלומטיה הציונית.

נציגי הסוכנות היהודית ציינו כי הם נענים לתוכנית למען השכנת שלום בעוד הערבים התנגדו להחלטה ואיימו באלימות. ממשלת בריטניה הודיעה כי תסיים את שלטונה בארץ ישראל ב-15 במאי 1948.

למחרת החלטת האו"ם, החלו ערביי הארץ בהתקפות מזוינות על הישוב היהודי.
המלחמה המתקרבת עוררה את הצורך הדחוף בגיוס כספים לקניית נשק וציוד. בינואר 1948 יצאה גולדה למבצע גיוס תרומות בארה"ב. היא הצליחה מעל ומעבר למשוער ובסופו של מרס 1948 שבה לארץ עם סכום של 50 מיליון דולר.

בסוף מאי 1948 יצאה גולדה שוב למסע רכש צבאי ואזרחי, גם הפעם הצליחה לגייס 50 מיליון דולר.

לפני צאתה לארה"ב הוצע לגולדה על ידי שר החוץ, משה שרת, להתמנות לצירת ישראל במוסקווה. למרות רצונה להישאר בשעה זו בארץ ישראל, קיבלה עליה גולדה את המשימה והגיעה למוסקווה בתחילת ספטמבר 1948. היא שהתה שם 7 חודשים מתסכלים, עד קבלת הצעת בן גוריון לשמש כשרת העבודה בממשלתו הראשונה.