לא ביקשנו שום דבר אחר: לא זכויות יתר, לא שלטון, לא הבטחות לעתיד. נוכח גזר-המוות שגזר היטלר על מיליוני יהודים באירופה ... ביקשנו רק רשות לנסות ולהציל רבים מהם ... ולהביא אותם למקום היחיד שבו היו רצויים...

אני חושבת שכל כך טוב לי בארץ הזאת, עוד מעט חמישים שנה, מפני שני דברים: מעולם לא הרגשתי שאני מקריבה, חלילה, משהו למען הארץ; ולא הרגשתי שמגיע לי משהו.

עלינו להודיע בבטחון לעולם כולו, שלא יצליחו לשלול את התקוה האחרונה של הילד, של הנוער ושל העם בגולה

כמעט אסור שבימים אלה יהיה ליהודי כל כך טוב כמו ליהודי ארץ-ישראל ... מאות יהודים מבקשים דרך לכל פינות העולם. ...באותה שעה יושב אתה, יהודי ארצישראלי, עם פספורט ארצישראלי בידך, ואתה מקבל ויזה ונוסע למקום שאתה רוצה לנסוע וסוף סוף יש לך בית, שלשם אתה יכול לשוב, אם אין אתה מקבל ויזה לאיזה מקום אחר; יש לך בית.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות" זה היה לב לבה של ההכרזת המדינה, הסיבה למדינה והטעם לכל הדבר כולו.

רק שלום - אמת שיושג ע"י הצדדים בסכסוך, באמצעות משא-ומתן ישיר, שיביא לגבולות בטוחים, מוכרים ומוסכמים. פירוש הדבר - שלום בר-קיימא; משמעותו - קץ למלחמות באיזור.
אנו מציעים שלום בין שווים, תוך שמירה על הכבוד הלאומי ותוך כיבוד הריבונות, ולמען שיתוף-הפעולה בפיתחו האזור לטובת כל העמים החיים בו. אין לנו ספק שיום כזה בוא יבוא.
מכל המאורעות אין גם אחד שעליו קשה לי כל כך לכתוב כמו מלחמת אוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים. היא היתה כדבר הקרוב לשואה, סיוט שאני עצמי התנסיתי בו ושלעולם לא יסור ממני. נמצאתי בעמדה של אחריות עליונה בזמן שבו עמדה המדינה בפני האיום הגדול ביותר שידעה מימיה.
אנו ניצחנו במלחמת יום הכיפורים. ...אף על פי שלא רצינו במלחמת יום הכיפורים ולא התחלנו בה, נלחמנו וניצחנו, והיתה לנו מטרת-שלום משלנו - שלום. זאת הפעם יהיו הערבים מוכרחים להיפגש איתנו, לא רק בשדות הקרב אלא גם ליד שולחן המשא ומתן, ולמצוא יחד איתנו פתרון לבעיה שעלתה במחיר אלפי נפשות צעירות - שלהם ושלנו - בשלושים השנים האחרונות. בפעם הראשונה מאז רבע מאה היה מגע ישר, פשוט, אישי בין ישראלים למצרים. הם ישבו יחד באהלים, ליבנו פרטים של הפרדת הכוחות ולחצו ידיים.
על אף כל הנאומים אשר שמענו מנציגי ערב הננו משוכנעים שיבוא היום, לנו ולשכנינו, בו נחיה כולנו יחד בידידות ובשותפות. אז יהפוך המזרח התיכון כולו לאזור שבו יחיו בשלום עשרות מליוני בני עמיו, ורק אז יגעו לתכליתן אפשרויותינו הכלכליות ומורשתו התרבותית העשירה. זאת אמונתו, וליעד זה נקדיש כל מאמצינו.
כדי שנוכל לחיות ולהגיע לשלום, צריכים אנו להיות מוכנים להגן על חיינו, וכאשר יש צורך - לעשות זאת; ובכל הכוח.
רצוננו עז לשלום, אבל פיתוח ארצנו, קליטת עולינו וקיומנו אינם תלויים באיבת שכנינו. נברך על כל רגע של הפסקת האיבה נגדנו, אבל גם אם ירחק היום, נישא בגורלנו - להתחזק ולגדול מתוך שאיפה כנה לשלום ונכונות וכוח להגן על קיומנו.
קו הפסקת האש לא יכול להיות שקט רק מצד אחד, או שיהיה שקט משני הצדדים או שלא יהיה שקט. זה עניין הדדי. אעמוד על רצוננו לשלום ושעל כל הפניות שלנו לשלום לא היתה תגובה חיובית, כי אם להיפך. ... אנחנו אומרים שלום, והתשובה שבאה מעבר לגבול זו מלחמה.

"עם הנהגת הביטוח הסוציאלי, נצעד צעד חשוב קדימה לקראת משטר במדינתנו, שבו לא יהיה בתוכנו אזרח, שיסבול חרפת רעב. לשבח מדינתנו הוא כי על אף הלבטים הקשים שבהם היא שרויה ונוסף על העומס העצום של קליטת העלייה ופיתוח הארץ, היא אזרה כוח לגשת להגשמת מפעל סוציאלי זה"
חוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953
"מדינת ישראל שקמה לעצמאותה לא תישא בתוכה עוני וכלימה המביישים חיי בני אדם, לא תישא בתוכה אפשרות שהשעה המאושרת ביותר בחייה של האם תהיה מלווה צער ועוני. מדינת ישראל לא תישא בתוכה אפשרות שאיש ואשה המגיעים לגיל השיבה יקללו את יום היוולדם. הם ישאו את ימי שיבתם בשמחה ובאושר מתוך הרגשה שהחברה והמדינה, אותם שרתו בעבודתם במשך שנים רבות,] יודעים לכלכל אותם גם לעת זיקנתם".
חוקי העבודה, התחיקה החברתית וחוק הביטוח הלאומי, הראשונים של מדינת ישראל – אותם הגדירה שרת העבודה כתרומתה המשמעותית והאיכותית למדינה:
"אילו הצטמצמתי בהצבעה על מאורעות שהיו הכדאיים והחשובים ביותר בשבילי במשך שבע השנים הללו, הייתי צריכה להתחיל בחקיקה שמשרד העבודה היה אחראי לה. דבר זה סימל בשבילי יותר מכל את השוויון והצדק החברתי, שבלעדיהם לא יכולתי לתאר לעצמי בכלל את המדינה בפעולתה. קיצבות זיקנה, גימלאות, קיצבות אלמנות ויתומים, חופשות לידה ומענקי לידה, ביטוח תאונות עבודה - הם דברים חיוניים בכל חברה המכבדת את עצמה – אלה היו צרכי יסוד."
"כשם שעתיד האומה הוא בנוער, כן עתיד הנוער הוא – בהכשרתו המקצועית".
"שני גורמים קובעים חשיבות מיוחדת לחוקי עבודת הנוער. הגורם האחד הוא מצבו הגופני והרוחני של הנער, המחייב הגנה מיוחדת, והגורם השני הוא חשיבות התפתחותו שלן הנוער העובד מבחינת עתיד האומה בכלל ומשק כוח האדם במדינה בפרט".
"ישנה בקרב הציבור ההרגשה, כי יש מישהו במדינה הדואג לו באופן אישי, וזהו אושר רב לכל אלה שהיתה להם יד בקבלת החוק".
חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד-1954 
"מפעל המסכן חיי אדם אין להשאירו פתוח, בלי שים לב לערך תוצרתו למשק, וצריך להקדים ולסגור אותו ולא לחכות עד שיקרה אסון. אינני יודעת מפעלים רבים שסגרנו,אולם נדמה לי שבדבר דרישות מינימליות להבטחת חיי אדם על זה אינו יכול להיות בכלל ויכוח, וכל נותן עבודה מוכרח לדעת, ששמירה על בטיחות במקום העבודה חשובה לא פחות מהגדלת הבניין או הוספת מכונה".

עובדה מעציבה ומחפירה היא, כי הוכרחנו ליצור אורגן מיוחד לענייני הפועלת, את 'מועצת הפועלות'. הוועידה צריכה ליצור את התנאים המתאימים לעבודת הפועלת, באופן שלא נצטרך עוד למוסד המיוחד ונבטלהו.
"אם החוק יעזור לאישה הצעירה או לאם העובדת להיכנס לעבודה ולהישאר בה, נחשוב שהוא מילא את אחת המטרות העיקריות שלו"
כדי להגדיל את הפוטנציאל האנושי למשקי הפועלות ולחבורות הפועלות נאבקה מועצת הפועלות נגד הגבלה שרירותית של שיעור הנשים שנכללו במכסות העלייה ופעלה להגדלת מספר רשיונות העלייה לנשים. במרס 1930 נפגשו עדה פישמן וגולדה מאירסון עם אריק מילס, סגן ראשון למזכיר הראשי, והגישו לו תזכיר מפורט בנושא עליית פועלות. הן התרעמו על האפליה לרעה של נשים בהקצאת הסרטיפיקטים. 
"פמיניזם קונסטרוקטיבי": "אינני מתפעלת ביותר מ"פמיניזם" מן הסוג שמביא לידי שריפת חזיות, שנאת גברים או תעמולה נגד אמהות. אבל אני הוקרתי מאד את הנשים הללו החרוצות ושופעות המרץ בתוך שורותיה של תנועת העבודה – עדה מימון, בבה אידלסון, רחל ינאית בן צבי, אם להזכיר רק אחדות מהן – שהצליחו להקנות להרבה בחורות בנות עיר ידיעות עיוניות והכשרה מעשית נאותה מן הסוג שאיפשר להן לעשות את חלקן ולעיתים קרובות, הרבה יותר מזה), בעבודה שהתנהלה ביישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ. זהו בעיני פמיניזם קונסטרוקטיבי, והוא חשוב הרבה יותר מן השאלה, מי מטאטא את הבית או מי עורך את השולחן".
"את מחשבותיי שלי בנושא מעמד הנשים אני יכולה לסכם במשפטים ספורים. מובן שצריך להתייחס אל הנשים כשוות בערכן לגברים בכל המובנים. אבל, אין הן צריכות להיות טובות יותר מכל האחרים כדי לחיות כמו בני אדם או להרגיש שהן צריכות לעשות נפלאות כל הזמן כדי שיקבלו אותן".
"נכון הוא, לדעתי, שנשים הרוצות בחיים מחוץ לבית ולא רק בתוכו פנימה, ונשים שזקוקות לחיים כאלה, קשה להן הרבה הרבה יותר מאשר לגברים מפני שהן נושאות נטל כפול וכבד.... חייה של אם עובדת, החיה בלי הנוכחות והתמיכה המתמדת של אבי ילדיה, קשים פי שלושה מחייו של איזה שהוא גבר שפגשתי מימי".
"העובדה היא שכל ימי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר. היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות,  כשם שלא עוררה בי את המחשבה שמצבם של הגברים עדיף על זה של הנשים – או שזה אסון ללדת ילדים. בכלל לא. וגברים מעולם לא נהגו בי לפנים משורת הדין.
"בסך הכל אין הרבה הקבלות למאבקים ולרגשי הייאוש של אם שיוצאת לעבוד. אבל בתוך הכלל הזה יש הרבה גוונים ובני גוונים. יש אמהות שעובדות רק כשהן מוכרחות, כשהבעל חולה או מחוסר עבודה. במקרים כאלה יש לאם הרגשה שההכרח מצדיק את דרכה, כי לולא עבדה לא היו ילדיה מקבלים אוכל.
אבל יש גם אישה מסוג כזה שאינה יכולה להישאר בבית מסיבות אחרות. על אף המקום שילדיה ומשפחתה תופסים בחייה, טבעה וישותה דורשים משהו יותר; היא אינה יכולה לנתק את עצמה מחיי חברה רחבים יותר. היא אינה יכולה להניח לילדיה לצמצם את אופקיה. ואישה כזאת לא תמצא לה מנוחה.
אבל האם סובלת גם בעצם העבודה שקיבלה על עצמה. תמיד יש לה הרגשה שעבודתה אינה פורייה כמו זאת של גבר או אפילו של אישה רווקה. גם הילדים דורשים אותה תמיד כשהם בריאים ועוד יותר מזה כשהם חולים. והפיצול הפנימי הנצחי הזה,  המשיכה הכפולה הזאת, ההרגשות המתחלפות של אי מילוי חובה יום אחד כלפי המשפחה ולמחרתו כלפי העבודה – זה הנטל הרובץ על האם העובדת".
גולדה תמכה ברעיונות שחרור האישה  אך בד בבד מתחה ביקורת על הפמיניזם לשמו. 
"קשה להתייחס באהדה למגמה הנשית (הפמיניסטית) המובהקת של נשים יחידות ושל הסתדרויות שלמות. לרבות מהן נראית ההתבדלות עצמה כהישג גדול. סבורות הן, כי עצמאותה של האישה הולכת וגדלה ככל שתגדל מלחמתה נגד המין הקרוי 'גבר'. שאיפה זו מתבטאת לפרקים בצורות נלוזות מאד: אין נותנות לגברים להשתתף בדיון שלהן ועומדות תמיד על המשמר נגד 'השונא' הזה".

"היישוב העברי בארץ ישראל ילחם עד הסוף ממש. אם יהיה לנו נשק להילחם בו, נילחם בו. אם לא, נילחם באבנים בידינו...אנו נמצאים במלחמה. בארץ-ישראל אין אף יהודי אחד שאינו מאמין שבסופו של דבר נצא מנצחים."
גולדה מאיר,
"כל יום מביא עמו גזירות חדשות הניתכות על מאות אלפים. אמהות יהודיות בהרבה ארצות מבקשות רק דבר אחד: קחו את ילדינו, קחו אותם לכל מקום שתרצו. רק הצילו אותם מן הגיהינום הזה! ילדים עוברים את הגבול מגרמניה לאוסטריה, מאוסטריה לצ'כוסלובקיה, מצ'כוסלובקיה לאנגליה … כאן יהיו ילדינו בטוחים בשביל העם היהודי."
אין כוח בעולם שיכול לנפץ אחדותו של העם היהודי או שיכול לנתק אלפי הנימים המקשרים כל יהודי לישראל
ידענו שבעד לימוד עברית הולכים לבית סוהר. בעד ציונות מוציאים להורג.
התיישבות
גם אם לא הלכתי איתם כל הדרך אני מקווה שמקבלים את השתייכותי למשפחת האדמה ולבית רביבים ואני מודה על הזכות הזאת.